בתשובה לרון בן-יעקב, 09/07/01 19:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
רון ידידי, אינני מוזיקאי, כך שאסתפק בהערה שאיש איש וטעמו בבואו לשמוע יוצר מוזיקלי זה או אחר, ועל כן אין בדעתי וביכולתי לתת כל ביקורת מוזיקלית של ממש כלפי יצירותיו של ואגנר. אסתפק ואומר כי חלקים מסויימים ביצירתו מדברים בהחלט לליבי, אחרים פחות. לעומת זאת דעותיו של ואגנר, חיבורים שכתב ודברים שהשמיע מעניינים עבורי במיוחד - היות ובענף בלתי מוזיקלי זה גרס ואגנר דברים קשים של ממש על היהודים וגזעם שאינם משתמעים לשני פנים, גם אם נטען - ובצדק - שרוח התקופה (Zeitgeist) תאמה בהחלט היגדים מסויימים שכאלו, היות והיתה מעצם מהותה שלילית ביותר כלפי היהודים והיהדות בתקופה האמורה. בגרמניה של ימינו אלו קיימים עשרות מחקרים וספרים אשר עמדו זה מכבר על תופעה זו, ללא כל נסיון טיוח אפולוגטי. מעניין הוא אם כן הדבר מדוע דווקא ישראלים-יהודים מתעקשים 'לטהר' שמו הטוב של ואגנר ולהפריד דיעותיו מיצירתו, במן אובססיה אשכנזית מעוותת של געגועים הזויים לאירופה, המלווים במשאת לב אלי ניחוחם הכביכול תרבותי של אולמות קונצרטים קרירים ומאופקים. דומה כי רק במדינת ישראל מתקשר השם 'ואגנר' עם שכיות חמד מבית היוצר של תרבות המערב עת נילחש שמו של מלחין זה ביראת כבוד - כמעין נציג מלחמת תרבות (Kulturkampf) של אליטה אשכנזית משכילה החשה כמיעוט כנגד רוב ילידי, רודני ויצרי, הלוקח טרמפ על נושא השואה, כביכול. אישית אינני מתנגד כלל להשמעתו של ואגנר בפסטיבל ישראל ובשלל אירועים מוזיקליים אחרים בישראל, אך איני מצליח להבין מדוע נקשרת לשמו של איש זה הילה יוקרתית מסויימת, הגובלת בהתבטלות של ממש בפני האיש ופעלו. דווקא בגרמניה שמו של מלחין זה אינו נישא כלל בחרדת קודש בטרקליני ההשכלה השונים, להוציא אולי מקומות מאובנים וראקציונרים כביירות. יוצר מוזיקלי זה אינו נחשב לדבר אשר בו אמורה גרמניה ממש להתגאות, ויש לשער שמיטב המוסיקולוגים וההיסטוריונים הגרמנים יודעים בדיוק מדוע. אתה מוזמן לעשות עימי שיעורי בית ביחד. שלך אלכסנדר |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אלכסנדר, נראה לי שדווקא בישראל ישנה התעקשות שלא להפריד בין האיש ודעותיו ובין יצירתו. אמנם טענת בפתח תגובתך שיש לך התייחסות שונה ליצירה ולדעות האנטישמיות שלו אך מקריאת כל התגובה קיבלתי את הרושם שבסופו של דבר אינך מפריד בין השניים. אינני עוסק באפולוגטיקה וואגנריאנית ולטעמי הנסיון להתמקד אך ורק בדעותיו הוא ישראלי יחודי (לא רק) ובטעם קרתני. ידיד שחיי בניו יורק מקבל יאוש מכל מאמר המפורסם בעיתונות האמריקאית בנושא וואגנר (במיוחד הניו יורק טיימס) משום שללא יוצא מן הכלל, הפן האנטישמי מופיע כמעט תמיד. גם זה מהווה מן זייטגייסט קתרטי יהודי-אמריקאי שרואה את השואה כסלע השתייה שלה, כנקודת ההתייחסות הכמעט בלעדית. הרי תמיד היו שתי אסכולות בניצוח וביקורת תרבות - האם להתייחס לאוטוביוגרפיה של היוצר או להתייחס ליצירה לכשעצמה, כשהאמן מהווה רק צינור העברה. מאד מעניין לקרוא וללמוד על ילדותם של הביטלס בשכונות הפועלים של ליוורפול, ומשם לצאת לאקסטרפולציות על השפעת בית גידולם על המוזיקה שלהם, אך תראה לי אחד שחושב של שיכוני הפועלים המשמימים של ליוורפול תוך האזנה לסרג'נט פפר. מקבל את ההזמנה ורץ לארוז. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |