בתשובה לערן בילינסקי, 10/07/01 16:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבנת אותי לא נכון. הצעד של בארנבוים לא היה פוליטי משום שהיצירה המוסיקלית של ואגנר היא לא פוליטית. האיסור לנגן את וגאנר הוא אולי פוליטי, אבל הרצון לנגן אותו הוא משיקולים אומנותיים בלבד (ולא בגלל האנטישמיות של ואגנר). זכותם של אנשים לא להאזין לואגנר אבל הם לא יכולים לכפות את זה על כולם. ייתכן כי באופן פרודקסלי המאזינים לקונצרט לא רוצים להיות מזוהים אם הטעם המוסיקלי של בארנבויים, אבל את זה הם דווקא ידעו גם לפני שרכשו את הכרטיסים. ההבחנה בין האיסור לנגן ואגנר ובין הצעד של בארנבויים היא כמובן הגיונית וטיבעית, עדיין אני חושב שהצעד שלו היה בהחלט לגיטימי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שאתה הבנת באופן שגוי את השימוש שלי במילה פוליטי. פוליטיקה זה לא רק ימין ושמאל אלא מונח שיכול לשמש לתאור מאבקי כוחות בכל תחום. לכן, בתחום הפוליטיקה של תכני המוסיקה המושמעים בישראל, בארנבויים כפה את דעתו על הקהל, שייתכן ורצה להביע דעה אחרת. שים *שוב* לב שאני איני מתנגד לנגינת ואגנר בארץ-הקודש, אני מתנגד לכפייתו על מי שאינו מעוניין בכך. בניגוד למה שכתבת, הובטח כי בארנבויים לא ינגן את ואגנר (כפי שתוכל לראות בפירוט באחת התגובות בהמשך). לכן בארנבויים רימה והוליך שולל את קהל מאזיניו ואת הנהלת הפסטיבל. אם צעדו לגיטימי בעיניך הרי אתה מעודד רמיה והולכת שולל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אנסה שוב: המתנגדים לנגינת ואגנר לא מוכנים שאף אחד יאזין לו, לפחות לא במסגרת כמו פסטיבל ישראל השייכת לכולם – כולל לרוב המעוניין להאזין לואגנר. לעומתם, בארנבויים לא כופה על איש להאזין לואגנר. זה מה שעושה את העמדה שלו ליותר טעם אישי באומנות מאשר לעמדה פוליטית. רק המתנגדים לו גררו אותו לפוליטיקה למרות שה*עמדה* שלו נשארת אומנותית. וכמו שאמרתי, יכול להיות שמישהו לא רוצה להיות מזוהה עם הטעם האומנותי של בארנבויים, במקרה הזה הוא דווקא כן ידע את דעתו על המוסיקה של ואגנר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבא נעדן את הטיעון שלי: אני בעד השמעת ואגנר בישראל ונגד כפיית המיעוט על הרוב במקרה זה. אני נגד כפיית תמיכה בנגינת ואגנר (על ידי תרמית, כפי שעשה מר בארנבויים) למי שאינו מעוניין בכך מסיבות השמורות עימו. מר בארנבויים התחייב בפני הנהלת הפסטיבל שלא לנגן מיצירות ואגנר, וזה מה שדווח לקהל בתוכניית המופע (כמובן שלא דווח מה לא ינוגן אלא מה כן ינוגן). מר בארנבויים יכל, עקב הדרישה שלא לנגן את ואגנר, לבחור שלא להופיע ובכך להביע מחאה כנגד הניסיון לצנזר אותו. מר בארנבויים ניגן מיצירות ואגנר למרות הסיכום מראש עם הנהלת הפסטיבל והקהל (דרך התוכניה) ובכך הפר את החוזה הלא-כתוב (או שמא היה כתוב) בינו לבין מאזיניו. עניין הויכוח בשאלה האם יש לנגן את ואגנר, מה דעתו של מן-דהו על ואגנר, מה דעתו של מן-דהו אחר על בארנבויים אינו מהעניין כאן. העניין הוא הפרת ההבטחה של מר בארנבויים להנהלת הפסטיבל ולקהל המאזינים. הבטחה שרמס בשתי ידים גסות כאשר פנה לקהל באותה שאלה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |