בתשובה לגלעד דנבום, 13/07/01 14:48
 |
|
 |
||
|
||||
 |
רק רציתי להעיר שהתייחסותי לחוזה בין המופיע לצופים התייחסתי לחוזה מוסרי, לא לחוזה חומרי. הגישה החוזית למוסר היא אחת מארבע הגישות המקובלות: החוזית, הדיאונטולוגית של קאנט, התועלתנות לג'ון סטיוארט מיל ובנת'אם, וגישת "המעלות הטובות". (כן, לקחתי הסימסטר את "מבוא לאתיקה" אצל פרופ' שאול סמילנסקי באוני' חיפה, מומלץ בחום, לא רשמי מדי אבל נראה לי שמעביר את המסר) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני להגיב אך מכיוון שאינני מכיר את ההגדרות של הגישות השונות, יש לך המלצה לחומר קריאה או תקציר של העניין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה להגדיר אותן, אני מקווה שאקלע למטרה. אחרים מוזמנים לתקן ולהרחיב: א. הגישה החוזית: המוסר הוא חוזה בין האנשים. ישנו חוזה לא כתוב שמכתיב כיצד עלינו להתנהג אחד עם השני, כוחו בסימטריות שהוא מכתיב – אם לי מגיע אז גם לך מגיע. חולשתו – בעיית הטרמפיסטים – אנשים ש"לוקחים" אבל לא "נותנים". לא נותן גם מענה לבעית החלש ש"לא כדאי לנו" לעשות עימו חוזה – נכים, מפגרים, חיות (הן כמובן לא אנשים אבל לא נכנס לזה) וכו'. ב. הגישה הדאונטולוגית (ציווית?) של קאנט: המוסר משקף חובה כלפי כל יצור אינטיליגנטי (שיכול לחוקק "חוקים כללים"). בעיות – פרדוקסים קשים (שנפתרים בתועלתנות, ראה להלן) – אסור להרוג לכן לא מקובל "הקם להורגך השכם להורגו" וכו' ג. הגישה התועלתנית : יש מעין "משוואת האושר הכולל בעולם" וכל מעשה נבחן ביחס אליה – האם המעשה מעלה את רמת האושר בעולם? בעיות – די ההיפך מהדאונטולוגיה, לכן פגיעה במיעוט למען הרוב תחשב מוסרית. ד. גישת "המידות הטובות" : אוסף לא-מוגדר של מעשים שמוגדרים כ"טובים". ואנחנו רוצים לנהוג עלפיהם כדי להרגיש טוב עם עצמנו. לדוגמא: לבקר חבר חולה. מדוע? כי אנו רוצים להיות "אנשים טובים" ולבקר חבר חולה נחשב "מעשה טוב". מעורפל? כן, אני יודע, אולי זו הבעייתיות. חומר קריאה: דיאונטולוגיה: "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות"/עמנואל קאנט (קשה לקריאה, טוב, זה קאנט) תועלתנות: "מבוא למידות ומדינה א"' (או שמא זה "התועלתיות"? אבוי לבושה – יש לי רק תקציר מצולם מהספר) ג'ון סטיוארט מיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שקריאה (אמנם לא קלה יותר) בתלמוד תניב תובנה זהה. היינו, החוק הינו מערכת פרוצה של כללים עם הרבה חורים שאותם נהוג לכנות בשם רוח החוק או פרשנות השופט. מפית התחרה הזו מונחת על גבי המוסכמה החברתית הכללית. מה שמגן של הולך הרגל זה לא החוק הכתוב והמפורש אלא הידיעה, המוסכמה, שהחוק יאכף. (מסיבה זו בלבד, מה שעשה ברנבוים ראוי לכל גנאי, ההסתמכות על החוק פורמלי תוך התעלמות ממוסכמה חברתית הנותנת לחוק את תוקפו) אם מצמצמים את סך ההתנהלות הבין אנושית לכדי חוק מפורש או משתמע נתקלים בבעיות כמו של ניסוח החוק - דיוק מוחלט, או כמות החוקים במטרה לכלול את כל הווריאציות השונות. כשעול לדוגמא מספר מקרי הרצח בחברה, הרי שניתן להראות שכביכול מבחינת הנורמה החברתית הרצח עלה בדרגת הנדירות לדרגת נניח מוסכמא .אזי ביהמ''ש יכול להרים ידים ולאמר - לפני שרצים לחוק (שאמור לשקף את נורמות החברה, בין השאר), החברה צריכה לשנות או את הנורמות שלה, קרי החוק, או את נורמות ההתנהגות שלה. רדוקציה של התנהלות הסדר החברתי לחוק הכתוב מושכת את השטיח מתחת לקיום אותה חברה (סוס כסנטור, הריסת בתים מסוימים עפ''י חוק וכו') |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קצת לא מבין למה התכוונת כשאמרת שבארנבוים התעלם ממוסכמה חברתית הנותנת לחוק את תוקפו. האם תוכל להסביר? אשר לטענה שלא ניתן לעשות להתנהגות האנושית רדוקציה לחוק כתוב או משתמע, אני סבור שהדבר תלוי בהגדרה של "חוק". למשל, אם ישנו בחוק כלל שקובע "ביחסים בין פרטים, ינהג אדם כך שיגדיל בכל פעולה מפעולותיו את האושר העולמי הכולל, או לפחות לא יצמצמו" (תועלתנות מעשים לפי, נניח, בנתהאם), וכלל מסדר שני הקובע "כב' נשיא בית המשפט העליון, השופט פרופ' אהרן ברק יהא מוסמך להחליט מה הדלתא-אושר שבכל פעולה", האם החוק האמור, על שני כלליו, לא מצליח לעשות רדוקציה לכל פעולה אנושית? מה שאני כותב הוא משל. והנמשל הוא בשלושה חלקים: (1) החוק אינו מורכב רק מכללי התנהגות, אלא גם מעקרונות התנהגות; (2) החוק מתייחס לאפשרות שהוא אינו מסדיר סוגיה מסוימת, ומסביר איך לנהוג גם בסוגיות שהוא אינו מסדיר; (3) החוק קובע מיהם המוסמכים למשטר את הפיכת החוק (על העקרונות והחוקים שבו) ממתכון להתנהלות לחברתית לעוגה של התנהגויות. הטיעון, אגב, הוא לא שלי, אלא מבוסס על הגותו של ברק. והיא שהובילה אותו לטענה ש"מלוא כל הארץ משפט". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ניתן לחוקק חוקים המקיפים ומתארים כל מצב טנטטיבי, וכל מערכת חוקים פרטנית או כללית ככל שתהיה היא מעיקרה פרוצה, אך אפילו רוח החוק או פרשנות החוק עדיין זקוקים למערכת בסיס תומכת. אני מסכים אתך שהחוק קובע מי מוסמך לאכפו, אך עצם הצורך של החברה באוטוריטה הובסאנית נותנת את אפשרות קיום החוק. מערכת הבסיס התומכת החוק, יותר מזה, המאפשרת את קיומו ונותנת לו נפקות (?) היא ההכרה החברתית שיש חוק שצריך לקיימו, ושיהיה מי שיאכוף אותו ללא משוא פנים. הרעיון התלמודי( ויתקנו או יוסיפו אלה הבקיאים ממני )הוא שבית דין לא יכול ולא רשאי ,באמצעות החוק, לאכוף על החברה נורמות שהיא עצמה לא מעונינת לקיים. הדוגמא של התרבות מעשי רצח היא טובה - כל עוד רצח איננו נפוץ (צריך להגדיר) הרי בית משפט כנציג הציבור (או האל) יכול לשבת בדין. אך התרבות מעשי הרצח מראה שלחברה עצמה לא כל כך אכפת ואז הדיינים יכולים להחריש. כל זה בא על רקע המחטף הברנבויימי. אני חושב שהנסיון שעשו כמה מגיבים לצמצום רדוקטיבי של ההדרן לחוזה מפורש או משתמע בין התזמורת לקהל או בין המנצח להנהלת הפסטיבל, מתעלמת מהתשתית החברתית הדרושה לקיום החוק. אתה יוצא מביתך שאנן ושלו כי אתה יודע שאם יקרה משהו המשטרה תתערב, שהמערכת תעבוד, עוד לפני שבדקת את החוק הספציפי. (יתרה מכך, וכאן אני סוטה מאד, המשטרה תתערב מסיבה נוספת לקיומו של חוק, שעליו עמד פרויד ,וזו מן בסתם הסיבה הראשונית להיווצרותו של חוק, והוא הסדר מערכת יחסים בין פרטים היוצרים חברה תוך מניעת מצב של כל דאלים גבר - החוק נועד כדי להשוות בין פרטי החברה ולנטרל יתרונות כוחניים, פיננסיים או קוניוקטורליים של אדם זה או אחר). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |