בתשובה לרודי וגנר, 27/03/05 19:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הרעיון שהעלית הוא "צנזורה הפוכה": במקום לאסור פעולות מסויימות, אתה מחלק כסף למבצעי פעילות אחרת, כדי לסרס את כל מי שלא יעבוד דרך מחלקי הכסף. כל זה מעבר לעובדה שאתה כבר מחלק בעליצות את עור הדוב שטרם ניצוד ("התקציב שיועד לצנזורה" – על איזו מערכת צנזוריאלית מפלצתית חשבת בדיוק שבתקציב שיועד לה אפשר יהיה לחלק מלגות ופרסים בשפע כזה שיאפשר הוצאה לאור של ספרי ילדים?) ובוודאי שמעבר לעובדונת שהיחידים שיש להם עניין מובהק במילגות ומגדנות בלא תלות בציבור הבוגדני הם סופרים שהציבור הבוגדני אינו מתעניין בספריהם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא, זה לא "צנזורה הפוכה". מדובר על הוצאה לאור של ספרים שבנסיבות אחרות לא יצאו לאור (וזה אומר שאתה לא נותן להם יתרון לא הוגן על אחרים. המלגה מספיקה לכסות הוצאות, ולא להעשיר את הסופרים. ואם אתה ממש לא רוצה שמישהו ירוויח פה על חשבונך, אפשר לסדר שאם הספר מצליח וזוכה לרווחים נאים, יהיה עליו להחזיר את סכום המלגה מתוך הרווחים). בכל אופן, אנחנו חוזרים פה לדיון הישן של "כל התערבות היא לרעה, לא משנה מה" כי אתה תמיד יכול לטעון שהכסף נלקח ממך כמסים. לזה אין לי כוח להיכנס. הנקודה החשובה היא שאין במהלך הזה שום פגיעה בחופש הביטוי של אף=אחד, ולכן זו לא "צנזורה". אתה רוצה להמציא לזה שם אחר, פיין. אבל צנזורה זה לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא עומד על העקרון שזו צנזורה פאר אקסלנס, המנוסחת בצורה קלה יותר לעיכול, כאשר התוצר הסופי יהיה ככל הנראה גרוע אף יותר מבמצב של צנזורה (ומי שיסתכל באופן בו עובדת "אמנות לעם" וקרציות דומות יבין). בוא נגלגל את התסריט קצת הלאה מהפנטזיה שלך אל המציאות הסבירה: הרעיון הבסיסי של מילגה הוא לתת כסף לאנשים שנותני המילגה סבורים שמגיע לתת להם כסף. כרגע, אתה סבור שהכסף הזה יוענק לספרים איכותיים "שבנסיבות אחרות לא יצאו לאור". מחר, הוא יכול להיות מוענק לאורציון ברתנא, משה דור או סתם אנשים שבנסיבות אחרות לא היו חברי מרכז הליכוד (אבל עכשיו הם דווקא כן). אשר על כן, יש לקבוע מי יישב בוועדה שתחליט מי יקבל מילגה. מי אלו יהיו? גאולה אלמוג? סופרים ידועי שם שעכשיו במקרה הם אורציון ברתנא? רודי וגנר? שאול יהלום? התשובה נמצאת במספרים. בארץ יוצאים מדי שנה כ-1500 ספרי ילדים, וכדי שלמילגה תהיה השפעה כלשהי על השוק, צריך שהסופרים האיכותיים יקבלו מילגות בהיקף מספיק מבחינה מספרית (שתי מילגות לשנה לא ישנו כלום בתקנים המקובלים בשוק). נאמר, עשרה אחוז. כל מילגה לא די שתכלול תשלום לסופר. היא צריכה לכלול גם תשלום עבור דפוס ברמה נאותה (ובספרי ילדים הדפוס יקר בהרבה פר-עמוד), פרסום של הספר, וכן הלאה. נאמר, בערך שבעים אלף שקל לספר, ל-150 ספרים בשנה. סך כל המילגות יעמוד על, נאמר, בערך עשרה מליון שקל ומשמעות הדבר פשוטה: הקרן הזו תעבור תוך חמש שניות לשליטה של פוליטיקאים דרך "עסקני אמנות". עד כאן, זהו תסריט שגור וברור. עתה, כדי שהספרים הללו יזכו להד ואכן יגיעו ליעדם (הילדים) לא די בסיוע בהוצאת הספר, יש צורך גם שהספרים יימכרו בכמות נאותה. אמנם החומר הספרותי המשובח יגרום למספר הורים שעד כה נמנעו מרכישת ספרים לילדיהם לרכוש את ספרי האיכות הללו, אך לא מציאותי להניח שהגידול המפעים בשוק יהלום את הגידול הרצוי לשאול יהלום. כלומר, לפחות חלק מאותם 150 ספרים יצטרכו להמכר על חשבון ספרים אחרים ובפועל, למנוע את הוצאתם. בניסוח פשוט, המילגות הללו יגזלו את מטה לחמם של סופרים אחרים שבנסיבות אחרות היו מצליחים להוציא את ספרם. צנזורה, במקום, הייתה פשוט אומרת לחלק מהסופרים שספריהם נמצאו ראויים על ידי הוצאות הספרים שעליהם לשנותם או שאסור להם להוציאם. הם היו נפגעים, אך לכל הפחות היו מבינים מה קרה ויכולים לפנות לערוץ אחר ולשנות את הדברים. כאן, אתה סתם זורק אותם לרחוב. נמשיך לשלב הבא. השוק יגיב כמובן למילגות המחולקות. מאחר ולועדה המחלקת אין אמצעים לחיפוש (כלומר, הם לא יעברו מבית לבית וישאלו למי יש ספרי איכות שכתב) ואין אמצעים להוצאה לאור (כלומר, הועדה אינה מו"ל) היא תצטרך להסתמך על גורמים קיימים, ובמיוחד הוצאות ספרים וסופרים עצמאיים. אין צורך להכביר מלים, שכן מובן מאליו הוא שבתוך זמן קצר היחידים שיזכו במילגות יהיו כאלו שיעברו דרך הוצאות הספרים, והזכאות תוגדר בהתאם לגודל ההוצאה ומידת הקרבה שלה לעסקני התרבות שבוועדה (כלומר, גודל התקווה שבה אוחזים אותם עסקני תרבות לפרסם את ספרם הכושל הבא בהוצאה "מכובדת" כלשהי). "כתר" או "ידיעות אחרונות" יגרפו את העיקר. מישהו שיגיע דרך ירון גולן יקבל מילגה כשתצמחנה לי שערות על כף היד. מבחינת הוצאות הספרים, מסלול הועדה יהפוך בתוך זמן קצר למסלקה עבור ספרים "חינוכיים" כושלים כאלו ואחרים, המותאמים לחשיבה השמרנית של הועדה. מבחינתן, זה מצב של רווח כך או כך. אם מוציאים ספר והוא כושל, ממילא המילגה מכסה את הסכום. אם הוא מצליח, הוצאת הספרים (וגם קצת הסופר) מרוויחים. הועדה כמובן יכולה לדרוש תמלוגים כשהספר יצליח, אך מאחר והמוטיבציה הברורה של הוצאת הספרים היא להפנות לועדה רק סופרים שהיא יודעת שלא ירוויחו (את המרוויחים היא תעביר במסלול הרגיל) לא יהיה בכך כל תועלת. הועדה תצטרך להלחם כל הזמן – שהרי היא אמורה לסייע לסופרים "שבנסיבות אחרות לא יצאו לאור" להגיע לקהל הרחב – אבל סיכוייה דלים. עבור כותבי ספרים פופולריים ומצליחים – נעזוב בצד כרגע את שאלת האיכות – כל זה לא ישנה הרבה. הם ימשיכו כבדרכם קודם. עבור כל הסופרים שעומדים "על הסף" – סופרים בעלי ספרים טובים יותר ופחות שניצבים בשולי השוק, על גבול הכן/לא לפרסם – מדובר בצנזורה פאר אקסלנס. אם הם אינם רוצים לעוף מהשוק, הם יצטרכו להתאים את ספרם לדרישות הועדה – היינו, צנזורה. גרוע מזה, כל התהליך יתרחש באין רואים, מאחרי הקלעים. צנזורה בלי צנזורה. אף אחד לא יבין מה קרה ומה השתנה. ומה נקבל בסוף? 150 ספרים מיותרים בשנה, שבמקרה הטוב לא נמכרים (ואז הופכים לעוד צורה של שפיכת כסף לבית השימוש) ובמקרה הרע נמכרים ומעיפים מהשוק סופרים אחרים, שאינם יכולים להוציא את ספרם בגלל סופרי הועדה. אפס השפעה על השוק הפופולרי (ספרים זבליים ימשיכו לצאת כמקדם), השפעה דרמטית על שולי השוק האיכותיים, בהכוונה שלו למה ששאול יהלום, לימור לבנת ואורציון ברתנא סבורים שצריך להיות. אין ספק. זו לא צנזורה. גרוע מזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו באמת. הפכת את העכבר לעכבר-בגודל-של-פיל, ואז הוא דורך לכמה אנשים על האצבעות. אתה מתאר "תסריט אימים" שאין שום שלב בו שהוא הכרחי: לא טענתי בשום מקום שלמלגות צריכה להיות "השפעה כלשהי על השוק". לא טענתי שום טענה כזו. למה 150 ספרים לשנה כשאפשר 20? 30? לא אמרתי שהמלגה צריכה לכלול תשלום לסופר, או שהיא צריכה לכסות את כל עלויות הדפוס, ובטח לא את מלוא מחיר הספר (עלויות הדפוס אינן 70 ש"ח, יקירי). ולכן סדר הגודל שנתת עבור קרן המלגות די דמיוני. שנית - המעבר הזה מסופרים לפוליטיקאים לא ברור לי. בהנחה שאתה ממנה לועדה סופרים מוצלחים וידועים (זוכי פרסים בארץ ובעולם), ברור שתהיה בהחלטה קצת פוליטיקה "פנימית" (של עולם הספרות), אבל אני לא רואה שום סיבה שמרכז הליכוד יהיה רלוונטי. קיימות כיום קרנות הנותנות מלגות לסופרים ("פרס ראש הממשלה", "פרס ספיר") ולא ראיתי מעולם עסקן פוליטי או איש פוליטי שזכה במלגה כזו. מה לעשות, כנראה שבעסקות הקבלנות של אפל יש עדיין יותר כסף. הלאה. ההנחה הבסיסית היא שמדובר על ספר שהיה מוכר, אבל לא היה מוכר בכמות שהוא רווחי. המלגה דואגת לכך שהספר יהיה רווחי. אין צורך לעשות לו שיווק מיוחד. הדבר היחידי שאולי רלוונטי להגברת נגישות הספר הוא להעביר עותקים לספריות הציבוריות. אתה מדבר כאילו יש קונספירציה: "מישהו" ידאג לכך שהספרים האלו יימכרו יותר. נשאלת השאלה - מי?? ואיך?? ולמה?? כי זה נוח לטיעון שלך, זה למה. "בתוך זמן קצר היחידים שיזכו במילגות יהיו כאלו שיעברו דרך הוצאות הספרים" - הה? וכי היום ניתן לפרסם ספר שלא דרך הוצאות הספרים? איפה אתה חי??? למה אתה חושב שהחשיבה בועדה תהיה בהכרח "שמרנית"? אבל לפחות הגענו בסוף להסכמה. זו לא צנזורה. השאלה היא רק האם זה טוב יותר או גרוע יותר, והאמת שזה יהפוך לדיון שוקחופשי מעצבן, ולכן אני מציע שנפרוש. יש לי שאלה אחרת: האם אתה מתנגד לחלוקת פרס ישראל? למלגות לסטודנטים? לפרס "העובד המצטיין"? כי נראה לי שכל פעולה של המדינה לעידוד מצוינות בתחום מסוים, היא בעיניך צנזורה של שאר הפועלים בתחום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנגד לפרס ישראל. קשה לי להאמין שיש מי שתומך. קובי אריאלי סיפר על חוויותיו כעוזר השר במשרד ממשלתי. הסיפור הוא על מישהו שזכה בפרס העובד המצטיין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין שאתה גם מתנגד למאבק הסטודנטים נגד סגירת חוגים ''לא-כלכליים'' באוניברסיטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בכלל נגד הבכיינות של הסטודמנטים העשירים שחיים על חשבון העניים ודורשים עוד ועוד. ובוודאי שאם אף אחד לא מעוניין לשלם עבור חוגים באוניברסיטה יש לסגור אותם. לחילופין שהאוניברסיטה תעסיק שודדי בנקים שיממנו את משכורות עובדי החוג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לא טענתי בשום מקום שלמלגות צריכה להיות 'השפעה כלשהי על השוק"' אם כן, לשם מה הן נחוצות? הרי מטרת העניין אינה לחלק מלגות לסופרים אלא לשפר את איכות הספרים הזמינים והנקנים בשוק. ואם המלגות אינן מכסות את כל העלויות1, מי יעשה בהן שימוש? מה הבצע בכך? להקים עוד קרן פרסים נוסף למליון שכבר יש? זה הפתרון שאתה מציע לבעיות האיכות של ספרות הילדים? ========= לגבי חלוקת פרס ישראל ושאר פרסים – מילגות לסטודנטים הן עניין של החלטה של האוניברסיטה. הם חשובים בעיני גם מנקודת מבטה של האוניברסיטה וגם מנקודת המבט של התלמידים. לגבי שאר הפרסים, זה תלוי במחלק הפרס, ועדת הפרס ומידת ההערכה שאפשר לרחוש להם. זה עניין אישי, בסופו של דבר. אם מישהו מקבל פרס מסרסורי הימורים (פרס ספיר) ומוכן לטהר את השרץ תמורת האתנן הנאות, שיבושם לו. ========= "ולא ראיתי מעולם עסקן פוליטי או איש פוליטי שזכה במלגה כזו. מה לעשות, כנראה שבעסקות הקבלנות של אפל יש עדיין יותר כסף." אם אפשר, ותר על הערות אד הומינם אלו ואחרות (בנוגע לקונספירציה). אם אין לך טיעון נגדי בעל ערך, אל תעלה טיעון כלל. ========= 1 שבעים אלף ש"ח אמורים לכסות דפוס, תשלום לסופר וקצת קידום מכירות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה לי אליך, אורי. לפני זמן מה תיארת1 את ההבדל בין זכות חיובית לזכות שלילית, או חירות חיובית לחירות שלילית. מטרת האבחנה היתה לפתור דילמה-לכאורה העלולה להתעורר כשמנסים להחיל את העיקרון של שמירה-על-החירות כקו יסוד: היותי בעליהם של מאה שקלים מונעת מידידי החמדן את הבעלות על אותם מאה שקלים; חירותו של מי עדיפה? ברור שעלינו למנוע מידידי את המעשה האקטיבי של גניבה ולאפשר לי את המעשה הפסיבי של שמירת-רכושי. טוב ויפה. במקרה שלפנינו, ערכת הקבלה בין מתן מלגות מטעם המדינה להפעלת צנזורה: חלוקת הכסף לאוכלוסיה מצומצמת מסרסת את כל מי שלא עובד דרך מחלקי הכסף. טוב ויפה. נשאלת השאלה, איך היית מציע להתייחס לארגון פרטי, או יחיד בעל שאיפות פילנתרופיות-תרבותיות, המעוניין לחלק מלגות כאלה בדיוק לסופרים החביבים עליו. מצד אחד, ברי שחלילה למדינה לאסור זאת: כספו שלו, זכותו לחלקו כראות עיניו. חוק נגד נדבנות ספרותית נראה כסותר חדות את תפיסתך. מצד שני, אותו יחיד מבצע - על פי ההקבלה שלך - שלילת-חירות מהותית מכל אותם מסורסים אחרים; זו אותה שלילת-חירות צנזוריאלית לה אתה מתנגד כשהיא נעשית ע"י, או בעידוד, המדינה ("בעידוד" - כי מותר להניח שבתסריט של רודי וגנר המדינה תנסה, נניח, לעניין גם תורמים פרטיים). ברור למדי שהפרשנות השנייה מלאכותית קצת, והמסקנה תהיה שאין לאסור נדבנות כזו על יחידים וחברות. אין לי התנגדות למסקנה הזו, אני רק סבור שההגדרה שלך שזו "צנזורה בשם אחר" בעייתית מהסיבה הזו: אם אתה ברצינות טוען שזה *אותו הדבר* כמו צנזורה, עליך להתנגד לו באותה מידה של חריפות כשהוא נעשה באופן פרטי. 1 אולי היה זה ד"ר בר-ביצוע, ואם כן עימך הסליחה - אני מקווה שהטענה הבסיסית מקובלת גם עליך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נשאלת השאלה, איך היית מציע להתייחס לארגון פרטי, או יחיד בעל שאיפות פילנתרופיות-תרבותיות, המעוניין לחלק מלגות כאלה בדיוק לסופרים החביבים עליו. מצד אחד, ברי שחלילה למדינה לאסור זאת: כספו שלו, זכותו לחלקו כראות עיניו. חוק נגד נדבנות ספרותית נראה כסותר חדות את תפיסתך מצד שני, אותו יחיד מבצע - על פי ההקבלה שלך - שלילת-חירות מהותית מכל אותם מסורסים אחרים; זו אותה שלילת-חירות צנזוריאלית לה אתה מתנגד כשהיא נעשית ע"י, או בעידוד, המדינה ("בעידוד" - כי מותר להניח שבתסריט של רודי וגנר המדינה תנסה, נניח, לעניין גם תורמים פרטיים)." נדמה לי שאתה מערב שני דברים שונים: פעולה מרצון ופעולה בכפייה. הפילנטרופ מבצע פעולה מרצון ומעניק מכספו שלו. במובן זה, פעולתו בשוק אינה "שלילת-חירות צנזוריאלית" יותר מפעולתך שלך כאשר אתה קונה ספר אחד ולא ספר אחר, או משקיע את הונך בקרם "דאב" המבטיח ישבן חלקלק לאורך זמן, במקום לרכוש את הספרקלטת "מאיר שלו קורא מכתבי דידי מנוסי". במלים אחרות, ההחלטה של הפילנטרופ היא החלטה צרכנית טהורה: הוא מחליט להשקיע את כספו במשהו שהוא מעוניין בו. אם נראה בפעולה הזו פגיעה, נוכל לראות גם בהחלטתך לקנות במכולת א' ולא במכולת ב' גזילה או פגיעה בבעל החנות שבה לא קנית וזה, כמובן, אבסורד. לעומת זאת, מענקים ומילגות ממשלתיים מבוססים על כפייה. כלומר, זהו כסף שנלקח ממך וממני בכוח הזרוע, מועבר לידיו של אדון שוקו בועדה כלשהי ומחולק על ידו בהתאם לגחמותיו האישיות. במובן המהותי ביותר, המענקים והמילגות הן אחת הדרכים בהן "זכות ההצבעה" שלך ושלי מה אנו מעדיפים לקנות נלקחת מאיתנו ומועברת למישהו אחר. בהפעלת צנזורה, הזכות להחליט מה אנחנו מעוניינים לקנות ומה לא נלקחת מאיתנו באופן חלקי. אדון שוקו בועדה כלשהי מקבל את הזכות להכריע באופן חלקי מה נוכל לקרוא ומה לא. זו כמובן הגבלה שראוי להתנגד לה, אך לכל הפחות ניתן להתנגד לה, לערער ולמחות – שהרי אפשר ללמוד אילו ספרים צונזרו ואלו לא ולנסות לשנות את רוע הגזירה. בשיטת המילגות, הפגיעה מוסווית. במקום איסור חד-וחלק על פרסום, יש העלאה של הכדאיות של פרסום של חלק מהדברים והפחתה של הכדאיות של אחרים. התוצאה הסופית, מצד הנזק שבה, דומה. הנזק הנוסף שנגרם בגלל שקשה לאתר את מקור הרעה, הופך את השיטה הזו לגרועה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(תגובה שמקננת אצלי כבר הרבה זמן, הנה יצאה) נדמה לי שבבסיסה גישת השוק החופשי מתנגדת לדמוקרטיה ייצוגית. ההצבעה לנציגים מחייבת הקמת מנגנון שיאפשר לנציגים לשלוט, כמו גם לא מאפשרת לאזרח הבודד באמת להשפיע עקב מיעוט אפשרויות הבחירה (פעם בארבע שנים, כל הצבעה למפלגה היא פשרה וכו'). כיצד לדעתך תתמודד גישת השוק החופשי עם דמוקרטיה ישירה יותר (למשל, על ידי מיסוד הצבעות אזרחים באינטרנט - משהו שיכול להיות אפשרי עם חדירת המיחשוב והאינטרנט כמעט לכל בית), שבה במקום ש"אדון שוקו" מאיזו ועדה יחליט כיצד לחלק את הכסף לפי גחמותיו, יצביעו כל האזרחים (המעוניינים בכך) למי להקצות את כספי המיסים? כל אזרח יקבל בכל יום, בדואר אלקטרוני, רשימה של הצעות ההחלטה העומדות להצבעה היום, והוא יוכל להצביע כפי שירצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רשימה של הצעות העומדות להצבעה נראה לי הליך לא יעיל ברמה כזו שעבור רוב האנשים זה ידופדף כדואר זבל, כך שמיעוט קטן של פנאטים (מטיפוס "כותבי המכתבים למערכת" יזכה להשפעה חריגה). השיטה שאני הייתי מעדיף באופן אישי היא שילוב של בחירות מופרדות ומתן דין וחשבון. לדוגמה: * כל אזרח יקבל פעם בשנה רשימה של פריטים להם יוכל להצביע (היינו, לממן מכספו), כשבכל סעיף הוא יכול להצביע גם באופן כללי (למשל, עבור כל סעיף התרבות) או א-לה-קארט פר סעיף (איך תקבע רשימת הסעיפים וצורת המימון, זה עניין לדיון נפרד). סעיף שעבורו הצבעת יזכה אותך, כאשר העניין מתאים, בהטבות מסויימות (לדוגמה, הנחות והטבות). הפירוט הזה יאפשר לכל אחד גם לדעת עבור מה הוא משלם ומה הוא יכול לצפות לקבל בתמורה לתשלום. נוסף על כך, זהו כלי פיקוח ישיר וחזק מאוד ש"נפתח" לביקורת של כל אזרח לעתים תכופות. * נוסף על כך, בדומה למתכונת השוייצית, אפשר ליצור מנגנון שיאפשר בחירה של האזרחים בעניינים הנוגעים להם ולסביבתם. זה מודל של בחירה ישירה כמידת אנוש ועם ספציפיות נאותה. לא מצביעים על כל עניין זעיר, אך כל עניין מהותי ניתן להעלות על סדר היום ביוזמה של כל אזרח ולהעמידו להחלטת התושבים. * עניין נוסף הוא מתן דין וחשבון, שהוא עניין חשוב במיוחד בסעיפים שבהם לא תהיה אפשרות בחירה (סעיפי חובה) כמו צבא. קשה להמנע ממידה של בזבוז בצבא, במיוחד כאשר המוסד ושוכניו הטיפוסיים אינם בהכרח מאורות הדור למרחקים יראו, אבל בהחלט אפשר לפקח באופן הדוק על התקציב והתכנון, כאשר אי עמידה ביעדים מוגדרים היא עילה להדחה. * לדעתי, המפתח לדמוקרטיה ייצוגית נאותה הוא בהפרדה נאותה בין הרשות המחוקקת (הנבחרת פעם בארבע שנים) והרשות המבצעת, והענקת אפשרות פיקוח נאותה וישירה לאזרחים, אם בהצבעה ואם (רצוי) באמצעות "טייס אוטומטי" על תפקוד הרשות המבצעת. כדאי לזכור שבמתכונת של שוק חופשי חשיבות הרשות המבצעת מצטמצמת במידה ניכרת. אם האזרחים בוחרים בעצמם את המוסדות התרבותיים אותם הם רוצים לממן, אין צורך בשר תרבות שיחלק את הכסף. במדינה כזו השר אינו שוע רם אלא פקיד הממונה על כך שהמשרד יהיה באיזון תקציבי ויודח מתפקידו אם לא יעמוד בכך כתום שנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה מערבב בין שוק חופשי לליברליזם. נכון ששוק חופשי הוא נגזרת של החשיבה הליברליסטית, אבל הוא אינו מחייב שיטת שלטון ספציפית. אפילו דיקטטורה יכולה לאמץ שוק חופשי במינון גבוה, אם היא דיקטטורה במובן הצר של המילה (כלומר לא נבחרת בצורה דמוקרטית, אבל שולטת למעשה רק על פלח קטן מאוד מהנעשה בחיי המדינה - בעיקר בתחומי ביטחון ותשתית). לגבי איזה סוג דמוקרטיה עדיפה עפ''י התפיסה הליברליסטית, אני משאיר את הבמה לאורי. (דעתי היא שממשלת האינטרנט הישירה שלך היא אנרכיה ולא צורת ממשל קבילה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השוק החופשי הוא קודם כל שלילה של התערבות ברוב העניינים, כך שאין צורך למצוא דרך להחליט לאן להפנות כספי מיסים אלא פשוט לא לקחת מיסים. הצבעה על הפניית המיסים אינה פותרת את הבעיה היסודית שעצם לקיחת המיסים היא שוד. אמנם יש דברים שהם בכל זאת תפקיד השלטון (בטחון) אך גם בעניינים אלו תפקיד השלטון למלא את המדיניות של הבוחרים ולא לכפות מדיניות. לכן בהחלט רצוי שתהיה דמוקרטיה ישירה לצורך החלטות. לעומת זאת, לרשות המבצעת, מספיק נציגים נבחרים ולא צריך לנהל את הזזת הכוחות, רכש הספינות ותכנית האימונים של צה''ל דרך האינטרנט. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |