 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם יש בן-אדם אחד שבאמת ובתמים מבין למה צריך את שיטת הזיכיונות הזו ולמה לא נותנים לכל אחת מארבעת החברות ערוץ משלה ונותנים לציבור לבחור מה לראות? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם הציבור יבחר, מה יעשו הפוליטיקאים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו תאוריה סבירה, אבל היא לא מסבירה למה הזכיון נמשך עשר שנים. אם הפוליטיקאים רוצים להשפיע באמת, הזכיון צריך להיות לתקופה הרבה יותר קצרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה יותר קצרה? לי זאת נשמעת כמו תקופה שרירותית כמו כל תקופה אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם תשעים ותשע שנים וגם ארבע שנים הן תקופות שרירותיות. אם הדבר היחיד שמנחה את "הפוליטיקאים" הוא "לצבור כח", מה מפריע להם לערוך מכרז פעם בשנה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם זה היה כל שנה. האם לא היית יכול להגיד לי שזה לא מוכיח כלום כי "אף אחד לא מפריע להם לעשות מכרז כל חודשיים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מאלץ אותי לומר בפירוש שאולי אין בעסק הזה אמיתות מוחלטות1. יש שתי תאוריות מתחרות: או שה"פוליטיקאים" (מין גוף אמורפי כזה, שמידת ההפשטה המיוחסת לו מתחרה רק בזו של "בעלי ההון") רוצים "כח" (בשעה שכל אחד אחר מעדיף "כסף", אבל אין בזה שום סתירה כי הם "פוליטיקאים"); או שמי שקבע את כללי המכרז חושב שהוא פועל בזה לטובת הציבור. מאד יתכן שמדובר בשילוב בין שתי התאוריות, אם רק נסכים שאנשים מסויימים יכולים לשקלל2 אינטרסים בלי שתהיה להם "הוכחה" לגבי העדיפות של אחד הפרמטרים. כעת אפשר ליישם שיטה המכונה בסטטיסטיקה "מירב הנראות". נתחיל מהתאוריה הראשונה: כל כמה זמן צריכים "פוליטיקאים" תאבי "כח" לערוך מכרז? עשר שנים זה הרבה זמן. אולי פעם בארבע? פעם בשנה? אולי כדאי להם לערוך מכרז כל חודשיים, למען הרבות "כח" ו"שליטה" ו"תלות"? האם יש תחומי חיים אחרים שבהם עורכים מכרז כל חודשיים? ואם כל חודשיים אפשר, למה לא כל יום, מיד אחרי מהדורת החדשות? ולפי התאוריה השניה, אם המטרה העיקרית היא לשקלל2 בין האינטרסים של הציבור (שרוצה טלוויזיה מגוונת אך מעניינת ותוכניות מחו"ל אבל על החיים שלנו, והכל בחינם; אבל גם חופש עיסוק וקניין ואפשרות להתבטא), האם היית מצפה למכרז פעם בעשר שנים? פעם ביובל? מכרז לעולמי-עד? עד שיבוא משיח צדקנו בב"א? לי נראה שמכרז לעשר שנים מסתדר טוב יותר עם התאוריה השניה. 1 ואולי יש? קשה לדעת, כי אין בעסק הזה אמיתות מוחלטות. 2 סליחה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מוזמן פשוט לקרוא את ההודעה הראשונה שלי. התשובה הייתה לשאלה ''למה מכרז'' ולא ''למה כל עשר שנים'' כך שלא ברור לי מה בדיוק אתה מנסה להפריך. בהחלט אפשר להגיד דברים כלליים על ה''פוליטיקאים'' בדיוק כפי שאפשר להגיד על ''בעלי ההון''. כל הפוליטיקאים, למשל, שואפים להבחר, לרובם המוחלט לא ממש מזיז להפר את ההבטחות שהם מפזרים במהלך הבחירות (במקומות אחרים קוראים לזה שקרים). באופן כללי, השאיפה להבחר ניתנת להגדרה כשאיפה לכוח (בדיוק כמו שהשאיפה לכסף ניתנת להגדרה כשאיפה לכוח) ובהחלט ניתן לנתח את מעשיהם לאור הידע הזה. אתה יכול לבחור לראות במעשי הפוליטיקאים תולדה של שיקול דעת מעמיק. אני חושב שזה נאיבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו לא חוכמה לתפור שאלה נוחה. השאלה היא איזה מודל מסביר את המציאות: יש מכרז לעשר שנים (ולא "יש מכרז"). ברור לי שיש פוליטיקאים שחושבים בעיקר על הכח האישי שהם יכולים לצבור בתפקיד, אבל גם שיש אחרים, שחשוב להם להשפיע בכיוון שנראה להם נכון וראוי. אם "כח" היה המניע היחיד במערכת, הייתי מצפה למכרז לתקופה קצרה בהרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין איך אתה יכול לייצר תחזיות כמותיות מהעקרונות. בהתאם לאיך שאתה מסתכל על זה, 10 שנים זה גם הרבה זמן וזה גם מעט זמן ולא ברור לי איך זה עוזר לנו להבין יותר טוב את המציאות. אם זה היה 8.5 שנים היית חושב אחרת? כאשר נקבעה התקופה (ואני לא ממש בקיא בפרטים) אני מניח שהיו עוד פרמטרים בשיקול, אם המכרז היה לשנה אחת, אף אחד לא היה ניגש אליו תחת הדרישות הנוכחיות משום שזה לא מספיק זמן כדי להצליח לייצר רווחים. האם זה האינטרס הציבורי? לא ממש. זה סתם שיקולים של היתכנות. "ברור לי שיש פוליטיקאים שחושבים בעיקר על הכח האישי שהם יכולים לצבור בתפקיד, אבל גם שיש אחרים, שחשוב להם להשפיע בכיוון שנראה להם נכון וראוי" אני לא רואה את ההבדל הגדול. מנקודת מבטו של האזרח הפשוט. מה ההבדל, נגיד, בין פוליטיקאי "אופורטיוניסטי" כמו אולמרט שרוצה להיות זה שקובע מבלי להתחייב באופן יותר מידי ברור לאיזו אידאולוגיה ופוליטיקאי "אידאולוגי" כמו שאול יהלום שרוצה להיות זה שקובע תוך כדי התחייבות לאיזו אידאולוגיה? בסופו של דבר שניהם מונעים על ידי הרצון להיות אלו שקובעים. ההבדלים הם, אם בכלל, רק באדרת ה"אידאולוגית" שהם לובשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
10 שנים הן שתיים וחצי קדנציות - הרבה יותר מתוחלת החיים הפרלמנטריים של חלק גדול מחברי הכנסת (באופן כללי, כשליש מחברי הכנסת בכל כנסת הם חדשים). היית מצפה שאם המטרה היא כוח, חברי הכנסת היו דואגים שבכל קדנציה (או לכל היותר אחת לשתי קדנציות), תהיה להם השפעה כלשהי. (הדגמה: כשהכנסת העבירה את חוק הבחירה הישירה, רבים מחברי הכנסת חששו מהפגיעה האישית שיפגעו בעקבות שינוי החוק. הפתרון שנמצא: יישום החוק יתבצע לא במערכת הבחירות הקרובה (1992), אלא בזאת שלאחריה (1996)). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי שאורך המכרז משפיע על ההתייחסות שלנו. אם המכרז היה לחמשים שנה, גם אז היית חושב שהמטרה שלו היא השגת כח? מנקודת מבטו של האזרח הפשוט, פוליטיקאי אופורטוניסט הוא אדם מושחת שהגיע בטעות לעמדה של כח, ופוליטיקאי אידאולוגי הוא הנציג שלו בוועדה; לו היה לי זמן, הייתי הולך לייצג את עצמי בכל הועדות האלה, אבל אין לי, אז אני שולח פוליטיקאי לעשות את זה במקומי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"יש שתי תאוריות מתחרות: או שה"פוליטיקאים" (מין גוף אמורפי כזה, שמידת ההפשטה המיוחסת לו מתחרה רק בזו של "בעלי ההון") רוצים "כח" (בשעה שכל אחד אחר מעדיף "כסף", אבל אין בזה שום סתירה כי הם "פוליטיקאים"); או שמי שקבע את כללי המכרז חושב שהוא פועל בזה לטובת הציבור" דחליל נאה, ועדיין דחליל. שיטת הזכיונות (וגם שיטת הרשיונות) פועלת בשיטה המאזנת בין הרצון של הפוליטיקאים (מכרז מתמיד) לרצון של בעלי הזכיונות (לתת להם בלעדיות לנצח). הפוליטיקאים משתמשים בשני כלים עיקריים כדי לחזק ולשמר את כוחם (וגם להעשיר את עצמם) בתוך המערכת הזו: * מכרזים ורשיונות: אלו מבטיחים צייתנות ו"שקט תעשייתי" מבחינתם. * פיקוח: על תכנים ועל ההכנסות וההוצאות של הגורמים הפעילים. המכרזים והרשיונות הם שוט לטווח ארוך. כל עוד הפעלת הערוץ והבלעדיות בתחומים מסויימים תלויים בפוליטיקאים בטווח זמן כלשהו, מובטחים הציות והכניעות של אנשי התקשורת. אם תעבור בזכרון לאחור, תוכל לראות כי בחמש עשרה השנים האחרונות חווינו מכרזים כאלו ואחרים, לרוב עם אותם שחקנים, מדי פרק זמן לא ארוך (2 מכרזי הערוץ השני, ערוץ 10, ערוץ המוסיקה, הפעלת הכבלים, הפעלת הלוויין, ערוץ החדשות, וכדומה). אם השוט הזה יוסר (לדוגמה, כל אדם יוכל להפעיל ערוץ טלויזיה בלי "אישור" מהממשלה) הרי שהדבר יסכן את עוצמתם וגם הכנסתם של הפוליטיקאים. הפיקוח הוא הכלי השני, והוא פועל יומיומית ומאפשר לפוליטיקאים להעניש את מי שאינם מצייתים להם במידה נאותה (לדוגמה, כאשר ערוץ 10 הרבה בחשיפות, הרבה הפיקוח על הערוץ בצינזור ובאיסור תוכניות), לתגמל את מי שמבטיחים בידור קל ללא הרהורים אנטי-פוליטיקאיים מיותרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לנו בעיה קשה: מכרז ופיקוח הם כלים להשגת "ציות וכניעות", אבל אלו בדיוק הדרכים לכפות את האינטרס הציבורי על המשדרים. קיומם של המכרזים אינו עוזר לנו להכריע בין האפשרויות; אורכו של הזכיון נותן רמז לא רע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני מבין כל אחת מהחברות יכולה להקים ערוץ משלה ולשווק אותו לכבלים\לווין, הדבר היחידי שהן לא יכולות לעשות, זה לשדר שם פרסומות. אאל"ט הטיעון הוא משהו כמו: "אם כולם יוכלו לשדר פרסומות המחיר לדקת פרסומת יירד ואז האיכות תרד בהתאמה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אז האיכות תרד בהתאמה"? עד איפה אפשר לרדת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד לערוץ הראשון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שערוץ 2 של תקופת המכרז היה הטוב ביותר מכל שנות קיומו. אם זה מה שצריך כדי שיעשו תוכניות טובות - מצידי שיהיה מכרז כל שנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נסוג בזריזות מדעתי הבדוחה ומודה בבורותי הזחוחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי החברות האחרות לא רוצות ערוץ משלהן - הן רוצות את ערוץ 2. ההיגיון הכלכלי שהאדם הוא יצור תבוני והוא יבחר את התוכנית הכי מעניינת בעיניו בלי קשר לערוץ שבו היא משודרת לא ממש תופס במבחן המציאות. דוגמא מאלפת לכך היא ערוץ 10, שמפסיד בנוק-אאוט כמעט כל ערב בלי קשר לאיכות התוכניות שלו - אם כל התוכניות של ערוץ 10 היו עוברות לערוץ 2 ולהפך, ערוץ 10 עדיין היה מפסיד בנוק-אאוט. (אפשר לריב על זה, אבל זאת לפחות התחושה שלי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות אצלי זה כך והסיבה לזה היא עדיפותו של ערוץ 2 מבחינת מהירות ההגעה אליו באמצעות השלט-רחוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלי אחת הסיבות לכך שאני בקושי מגיע לערוץ 2 היא מיקומו בשלט (22) שנמצא מעבר להררי החושך של ויוה (20) וערוץ הקניות (21), שלא לדבר על ערוץ החיים הטובים (18). זאת לעומת ערוץ 10, שלא קשה להגיע אליו כשמזפזפים מ- 13 (ערוץ 3) דרך 12 (יס פלוס) ודרך 11 (ערוץ 1 - לפעמים יש שם דברים טובים). הסיבה השניה והעיקרית לכך שאיני צופה בערוץ 2 קשורה לשמו בפי בני ביתי - "ערוץ הפרסומות". כמעט בכל פעם שאני נוחת שם בזפזוף מקרה, מה שיש על המסך זה פרסומת. השבוע, למשל, הגעתי הביתה מהסופר ביום חמישי ופתחתי טלוויזי, כי אמרו לי שביום זה משודרת "ארץ נהדרת" שאמורה להיות "ספינת הדגל" של ערוץ 2. היו פרסומות, אז הלכתי וסידרתי במקרר את הדברים שהבאתי מהסופר, והספקתי להוציא את כל הכלים מהמדיח ולהחזיר למקום לפני שנגמרו הפרסומות+פרומואים+3 חסויות לתכנית. אז ראיתי שני קטעים, אחד על המאבק בין הכבלים ללויין (די מצחיק) ואחד של "אומלטה" (ממש לא מצחיק). זה נמשך ביחד כ- 12-15 דקות, ואז הייתה עוד הפסקת פרסומות. בהפסקה הזו הספקתי לאסוף את הכלים המלוכלכים מהמטבח ומכל הבית, להפעיל את המדיח, לרחוץ כמה כלים שלא נכנסים למדיח מסיבות שונות, לנקות במטלית את השיש ולשטוף את הכיור. חזרתי בזמן כדי לראות עוד מערכון אחד, על זני זמרי עבר המתחרים על קאמבק (מצחיק לפרקים), ואז נגמרה התכנית, ואני עזבתי את ערוץ 2 שלא על מנת לשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני החמצתי את הקטע הראשון והאחרון של "ארץ נהדרת" מסיבה דומה - הלכתי לעשום משהו אחר בחדר אחר וחזרתי מאוחר מדי. אגב, במילואים האחרונים שלי התוודעתי ל"נוהל ארץ נהדרת" שמשמעו דחיית פעילות מבצעית לא קריטית לשם צפייה בתכנית. אל דאגה, לא ממש מקפידים על נוהל זה. בכל אופן, בד"כ אני ניגש ישירות לערוץ בו אני מעוניין באמצעות השלט של הכבלים. עקב השהייה של 1-2 שניות הנדרשת לממיר להתאפס על עצמו, שילטוט סדרתי אינו נעים כל כך עם הממיר הדיגיטלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הסיבה שאני נשאר עם האנלוגי. בזכות הפרסומות וכמות המידע המועטה פר תוכנית, אני מצליח ברוב הזמן לצפות ב 4-5 ערוצים של שיעמום במקביל. ככה אני מצליח לדחוס ארבע שעות של שיעמום לשעה אחת. בזמן שאני חוסך אני עושה דברים מעניינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לגבי האופציה פשוט לא לצפות בטלווזיה ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לוחצים פעמיים על 2 ומגיעים - לא משנה מה יש לפני או אחרי. אגב, האם אני היחיד ששם לב שהשלט של yes נוטה "להתקע" בערוצים 10 ו-22? נסו ללכת לערוץ 10 וללחוץ על "חזור לערוץ הקודם" - בחלק גדול מהמקרים פשוט לא יקרה כלום. הסבירו לי שזה קשור למשחקים דיגיטליים למיניהם שיש בערוצים האלה ומקשים על הממיר1 "לסחוב", אבל לי זה נראה כמו טריק להשאיר אותי על הפרסומות ___ 1 לא רוצה להגיד מפענח |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והאלמוני הזכיר לי את העיקר: כדי להגיע לערוץ 2 צריך ללחוץ 022, כלומר נדרש מעבר אחד, בתוך אותה העמודה (האמצעית), לעומת הניסיון להגיע ישירות לערוץ 10: ה1 וה0 נמצאים בעמודות שונות ואם כבר מצליחים לעבור מן ה0 ל1, מבלי להסתכל, אז כבר צריך לחזור פתאום אל ה0 שמי יודע איפה הוא עכשיו! לא קל העולם הזה וזה לא משתפר הרבה לאחר מכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינתי הזפזופ מהיר בהרבה מאשר לחיצה על שלושה כפתורים (022) ואז המתנה עד שזה קולט את הערוץ. מאחר שרוב הערוצים שבאמת מעניינים אותי נמצאים במרחק שתיים-שלוש לחיצות, זה הרבה יותר נוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביס אתה יכול לתכנת את הממיר ככה ש-15 התחנות האהובות עליך יהיו בערוצים 900 עד 914, מה שהופך את הזפזופ לאופציה נוחה עוד יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיבה שהממירים החדשים מתעקבים על ערוץ 10 ו2 היא בגלל שיש שם תכנים "אינטראקטיווים" (כמו "לחץ על הכפתור הירוק לדעת עם אתה ווינר או לוזר" במשחקי כדורגל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ערוצים 10 ו-22 הם משחק ילדים לעומת ערוץ החיים הטובים (17), שלעיתים לוקח יותר מדקה(!) לצאת ממנו. זה הגיע למצב בו אם זפזפתי לערוץ 17 (בדרך מ-16 ל-22, לרוב) אני פשוט מעדיף לסגור את הטלוויזיה ולהכנס לאייל... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה: האם חברות הפרסום והערוץ עושים בדיקות לגבי הרייטינג של הפרסומות עצמן או שהם מסתמכים רק על הרייטינג של התוכנית בה הן מופיעות (כדי לתמחר וכו')? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כעקרון, יש מידע מפולח עד לרמת הדקה (אם לא יותר מכך) לגבי צפייה בערוץ. כלומר, כן, באופן עקרוני אפשר לדעת כמה אנשים נשארו על אותו ערוץ בעת הפרסומות. אינני יודע אם המידע הזה זמין למפרסמים. בכל מקרה, המידע מן הסתם לא ידע לספר כמה אנשים קמו לעשות משהו אחר בלי לעבור ערוץ בזמן הפרסומות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה פעמים אני מנמיכה את הווליום לכמעט אפס, או משתיקה לגמרי, בזמן הפרסומות, וקוראת עוד דף בעיתון עד שהן נגמרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין אם הם יכולים להשיג מידע על עוצמת הקול בטלוויזיה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חברות הפרסום הן חברות בוועדה למדרוג, ומן הסתם יש להן גישה לכל מידע אפשרי שהמערכת הזאת מנפקת (אחרי הכל זאת בדיוק המטרה של כל עניין המדרוג הזה). חוץ מזה, לדעתי אכן יש (או לפחות צריך היה להיות) תמחור שונה לפרסומות בהתאם למיקומן במקבץ, כשהראשונות והאחרונות שוות יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי ספק שמיקום הפרסומות במקבץ בהחלט מהווה שיקול במחירן. אני כמעט לא מכיר מישהו שרואה פרסומות שמופיעות באמצע המקבץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות אצל הורי זה בגלל שערוץ 10 לא משדר בברודקאסט (לא, אין להם כבלים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי אין כבלים. אבל זה לא כל כך משנה מבחינת הרייטינג, כי כל מי שנמצא במדידות של הרייטינג גם יש לו כבלים/לווין. אבל זאת לא בדיוק הבעיה הכי גדולה במדידות הללו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהם מדברים שם על תוספת של כ-4% צפייה בשעות השיא, הם לא מתכוונים לתוספת כזאת שתבוא לידי ביטוי בנתוני ה"פיפל מיטר"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממה שאני קראתי, מדובר על הליך של כניסה אל תוך המיינסטרים - משום מה הם טוענים שכל עוד ערוץ 10 אינו ניתן לקליטה באנטנה, הוא נתפס אצל הצופים כערוץ נישה. לא ממש הבנתי איך זה אמור לעבוד. בכל מקרה, עד כמה שאני יודע בישראל הפיפל מיטר מתלבש על הממיר, אז מי שאין לו לא יכול להיות משפחת רייטינג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מזכיר לי שלא מזמן איזה פרופ' די חשוב[א] נורא התעצבן עלי, כשניסיתי להסביר לו שהטענה שלו כאילו ישנו הבדל תהומי בין ערוץ 2 לבין ערוץ 10, בגלל שהאחד הוא ערוץ ברודקאסט והשני הוא ערוץ נישה, ולכן זה בסדר שיהיה פיקוח ציבורי קפדני יחסית על תכני ערוץ 2, ולא בסדר שיהיה פיקוח דומה על ערוץ 10 - היא די שטותית, משום שא) מבחינה עקרונית גם את ערוץ 10 אפשר לקלוט באופן חופשי (ע"י קניית צלחת לוויין), וב) העובדה שכרגע לא ניתן לקלוט את הערוץ באמצעות אנטנה, היא שרירותית וכמעט מקרית, והיא בסה"כ תוצאה של שיקולי עלות תועלת של הערוץ, כי הרי מבחינת החוק מחר בבוקר הוא יכול לעבור לשידור שיקלט באמצעות אנטנות[ב]. אז אחרי שהוא גמר להתעצבן עלי, ככה בלי להודות בזה חס וחלילה, הוא בסך הכל די חזר בו, עד ששלשום ראיתי אותו מלהג שוב את השטות הזאת, באיזו תוכנית טלוויזיה סמי-איזוטרית. לגבי הפיפל מיטר, כל מה שגיליתי לאחר גיגול קצר הוא שעל פי האתר הרשמי של "הוועדה הישראלית למדרוג" המדגם "הורכב כך שייצג נאמנה את כל אוכלוסיית צופי הטלוויזיה בישראל"[ג]. ככה שבהתחשב בעובדה שלכ-13% מהאוכלוסיה בישראל יש טלוויזיה שאינה מחוברת לכבלים/לוויין, אם אין דרך לחבר את מכשיר הפיפל מיטר לטלוויזיות הללו, אז אפשר לומר שמה שנכתב שם באתר מהווה הטעיה של הציבור. __ [א] כאילו, אני יודע? [ב] טוב, זה היה משפט די ארוך. [ג] http://www.midrug-tv.org.il/how.htm |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל הפיקוח ציבורי ה"קפדני" הוורד סטרן עבר מרשת רדיו ברודקאסט לרדיו לווייני למנוים. ראה SAY NO TO CENSORSHIP! ***Contact Your Congressman*** |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכתוב שם הוא לא נכון בהגדרה, פשוט משום שחלקים נרחבים מאוכלוסיית צופי הטלוויזיה *מסרבים* להכניס את בלש הרייטינג לבית שלהם, וידוע כי ההתנגדות הזאת עולה ככל שהרמה הסוציו-אקונומית עולה. עצם זה שמישהו מסכים לזה, כבר הופך אותו לבלתי-מייצג חלק נכבד מצופי הטלוויזיה. למשל, הסברה המקובלת היא שמי שמסכים להכניס את המכשיר לביתו הוא בדרך כלל אדם שצופה הרבה יותר שעות מאשר הממוצע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענות האלה מוכרות, אבל בכל זאת יש הבדל משמעותי בין הבעייתיות שהזכרת, שיש דרכים להתמודד איתה גם אם לא לפתור אותה באופן מוחלט (וממילא שום שיטה שלא עוברת בית בית ובודקת במה בדיוק צופה כל משפחה, לא תהיה חפה ממנה), לבין מצב שבו המדגם פשוט מתעלם מכ-14% מצופי הטלוויזיה, וטוען שהוא מייצג נאמנה את כולם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |