בתשובה לוינסנט, 24/07/01 0:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למה לקבל את האהבה רק כקריטריון ליופי? למה לא, למשל, כקריטריון לאינטליגנציה? מי שאני אוהבת הוא נורא חכם! ערבבת יותר מדי עניינים. האנלוגיה שעשית בין הדיכוטומיה גוף/נפש ובין הזיקה שלעיתים קיימת בין תשוקה לאהבה (ולפעמים לא) מופרכת. אם בא לי על יפיוף מטומטם אז אני גם חייבת להתבלבל ולהתאהב בו? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא, את לא חייבת. מה שכל כך היתריס אותי היתה הנחת היסוד שחייבת להיות הפרדה בין אהבה ותשוקה, מכיון שחייבת להיות הפרדה בין גוף ונפש - וזאת מערכת הנחות שאני לא שש לקבל. נכון - תשוקה ואהבה, כמו גוף ונפש, יכולות להיתקיים בנפרד. רק שזה אינו הכרח, וגם לדעתי לא המצב הרצוי. ודרך אגב, אהבה היא קריטריון מוצלח ליופי יותר מלחכמה משום שיופי קשור לתשוקה שקשורה לאהבה... אם כי ברור שזה קריטריון בעיני המתבונן. "beuty is in the eye of the beholder" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלוואי וזה היה כל כך פשוט, הנחרצות הזו שהפרדת הגוף והנפש איננה אלא אמונה בלבד. מה, אין רחמים בלבך על כל אותם פרופסורים מסכנים לפילוסופיה שעתידים במחי מאמרונצ'יק באייל לאבד את מקור פרנסתם? (אגב, קרא עוד על הנושא בספרו המצחיק של דיויד לודג' Small World : An Academic Romance) אכן, אתה מסכים איתי שתשוקה ואהבה אינם מושגים חלופיים ולא בדיוק תלויים זה בזה. למשל, הפילוסופית והפסיכואנליטיקאית הבולגריה ג'וליה קריסטבה מציעה ניתוח של הסיפור המיתולוגי על נרקיס. נרקיס רוצהלהתאהב, לא במישהי מוחשית אלא לאהוב - מתאהב באהבה. לבסוף הוא מתאהב במשהו שהוא למעשה יציר הדימיון, תעתוע אופטי של השתקפות דמותו במים .היא קוראת לזה ורטיגו של אהבה ללא אובייקט מחוץ לזה האשלייתי. אז נכון שניתן תיאורטית לבצע רדוקציה פיזיקלית לתחושת האהבה המקננת בנרקיס, אבל אני יכול בעוונותי לראות בכך תוצר תרבותי שיושב מעל למשיכה המינית-פיזית. התשוקה לא לאחר אלא למושג הערטילאי שהיא כמו סממן מסוים של אוננות. אפשר גם להכנס לענינים שדיון מקביל עסק בהם והוא נושא ה Meme או הגן התרבותי. היינו, מכיוון שהטענה המוניסטית אומרת שהכל במוח אז גם התרבות נמצאת במוח כמו וירוס. דוגמא - רעיון המונותאיזם היהודי עבר מארץ ישראל לרומא באוניות בצורה פיזיקלית במוח של הגולים, בדיוק כמו העכברושים בבטן האוניות .מהבחינה הזו אין הבדל בין צורך פיזי לבין קבעון תרבותי, רק תמצא את ה Meme של האהבה ותגרה אותו. ראה דיון 533 עוד דוגמא מסימון דה בובואר. האהבה היא מצב שבו בעת ובעונה אחת יש בעלות מוחלטת ונתינה מוחלטת. אבל התפתחות הציביליזציה הפרה את איזון לרעת האישה. הגבר יכול להתייחס לנתינה באופן זמני, כי הרי האשה תלויה בו ולכן היא חייבת להמשיך לתת ולהכנע לבעלות וכאילו לאהוב, לא בגלל שישנה עדיין תשוקה. או למשל התשוקה המינית שמובילה, נניח לחתונה, דועכת עם הזמן והופכת אולי ליחסי חברות או פשוט הרגל. פעם החברה המשיכה ללחוץ על המשך הנישואין אפילו אם אין כבר רצון להמשיך אבל כיום הלחץ החברתי פחת ויש עליה בגרושין. אם כבר הזכרתי חתונה, מה יותר ממנה מראה את התלות החברתית של האהבה. האם אהבה מהווה תנאי הכרחי לחתונה, או שמא להפך או שבכלל אין קשר ?כל שלושת התשובות נכונות, על פי התרבות המקומית, על פי הזמן ההיסטורי ועל פי הקדמה בהבנה והטנעה של שיויוניות מערכת היחסים בין גבר לאישה (שוב אזכיר אלמנט שמנכס את האהבה לציביליזציה והיא התודעה שעדיין מאד מאד נפוצה בעולם שהאנוש הוא זכר והאשה היא רק אנוש ממין נקבה) ואם חתונה, עוד קצת מקריסטבה (כי יותר מקצת אני לא יודע) וזה שהאהבה, התשוקה המינית היא השלב הבסיסי הסמיוטי של הסימון הפרימיטיבי ואילו החתונה הוא השלב העליון, השכבה הסימבולית-תרבותית שמסמלת ונותנת משמעות לצמד חמד הזה. אתה גם יכול לראות מערכת של יחסי אהבה תלוית תרבות כפי שמתואר באופרה "כך עושות כולן" דיון 554 ____ שפכתי די הרבה בלה בלה (הדיסק סובל הכל) ואני מקווה שמישהו יבין משהו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו הבין שבנוסף לכל מעלותיך האחרות, גם קראת והערכת את Small World הנהדר של לודג'. כה לחי! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית כל, רון, כל טענתי בנושא גוף ונפש היא שהפרדת הגוף והנפש או אחדותם היא אקסיומה ולא מסקנה. אתה יכול לקבל כל אחת מהטענות כרצונך. האם כל חכמי הזן של המזרח, מהבודהא ועד דוגן, נידונים לאבד את תקפותם הלוגית רק כי במערב חושבים אחרת? ובקשר לאהבה: נכון, נושא כל כך סובייקטיבי יכול להיתפרש בצורות רבות. יש בהחלט משקל רב לניתוח הממטי של מושג האהבה. אולי כל אחד והאהבה שלו - יש מי שיאהב בתשוקה ויש מי שיעשה כבר הפרדה ברורה. מה שהפריע לי במקור היה הקבלה ללא עוררין שהתשוקה חייבת להיות ענין נפרד מהאהבה - פועל יוצא של אקסיומת הגוף והנפש. האהבה יכולה להיות נפרדת מהאהבה, כמו במערב, או כמעט שקולה לה, כמו בתפיסה היפנית הקלאסית, למשל. אולי בעצם מם האהבה, לצורותיו, מכתיב לנו גם את התפיסה הזאת, ואני פשוט נדבקתי במם לא-מערבי? אולי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או, בלי וואגנר אי הרי אי אפשר. אינני מכיר את התפיסה היפנית לא זו המודרנית ובוודאי שלא את הקלאסית. אשמח אם תרחיב או תוכל להפנות למקורות (אולי מאמר פרי מקלדתך?) בכל אופן, הפירוש הסובייקטיבי של מושג האהבה מוביל למחוזות סוציולוגיים או סוציומאטיים. למשל, הראייה שמציע ריכארד וואגנר והיא התימה על היחס ההופכי בין אהבה לכח. זהו אחד הרעיונות המרכזיים של מחזור טבעת הניבלונגים, ומופיע באופן פחות מפרוש או מרומז גם ביצירות אחרות כמו פארסיפאל או טריסטאן ואיזולדה. הראייה המצמיתה הרואה את התשוקה לכח שמתממשת רק תוך כדי שיתוק, זניחה ועיקור האהבה (תשוקה/עיקור - הנה מושגים ביולוגים-רומנטיים המיושמים על תופעה חברתית) ומצד שני, לא ניתו לאהוב באמת ללא זניחת תאוות הכח והשליטה. מזכיר מאד את הניתוח של דה-בובואר האומר שאהבה שאין בה שיויוניות, שיש בה את האלמנט של שליטה והכנעה, אהבה כזו איננה אוטנתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה"אותנטיות" של דה-בובואר היא במובן שייחס לה שותפה לחיים (JPS)? שנאמר, הם מדברים ישראלית ואנחנו מדברים אקזיסטנציאליסטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהמעט שאני מכיר, הרי האוטנטיות פרושה שאין מסכת העובדות "ההיסטוריות" מכתיבות את ההווה והעתיד. קרי, הפסיכואנליזה (למשל) שמקבעת את התנהגותך בהווה על סמך טראומות בעברך ובזה גם מגבילות את מרחב הפעולה הנתון לך רק "להתגברות על עכבות". או הדיספוזיציה של האישה בהיסטוריה שלעיתים (קרובות יותר מאשר נדירות) כופה עליה "להתאהב" או שמסגרת היחסים בין הנאהבים איננה משוללת סממנים של כח, רודנות ושליטה. אוטנטיות פרושה התגברות על העבר - כל יום *החלטות חדשות*. מבלי שתגדיר את עצמך או תהייה מוגדר, בתור מושג כובל - אני לסבית ולכן צריכה לעשות כך וכך, או אני אישה ולכן מצופה ממני לעשות כך או כך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |