בתשובה לשוקי שמאל, 14/05/05 19:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
השאלה מה עדיף: הומניסט-לכאורה או קולוניאליסט מוזיקלי. זה מזכיר לי אימרה של סוקרסט (נדמה לי) שהלך לשמוע חכמה מפי הסופרים והתאכזב לגלות שאינם כ"כ חכמים. או במלים אחרות: יש אמנים שיודעים להתבטא היטב בז'אנר שלהם, אבל כשהם מגיחים ממנו הם נחשפים כעילגים במקרה הטוב או בעלי עמדות קיצוניות/תמוהות במקרה הרע. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא, שהבעיה עם סופרים, משוררים, ואפילו פזמונאים היא קטנה מאוד יחסית. זה נעשה הרבה יותר חמור כשאתה מנסה לקרוא אמנים פלסטיים... חוץ מקומץ זניח למדי, רובם מגיעים לרמות עלגות וחוסר קוהרנטיות מזעזעות ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי בגלל זה הם בוחרים להתבטא במדיום הוויזואלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא, שלאור הקונצפטואליות היתרה של עשרות השנים האחרונות, להרבה אמנים יש דווקא נטייה להרבות גם במלים - גם כחלק מאמנותם, וגם כדיבור עליה. סך הכל, לו היו מסתפקים במדיום הוויזואלי בלבד (אפילו כולל אותיות/מלים *בתוך* היצירות) לא הייתי יודעת לומר זאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה נכון. פעם אמנות פלסטית התעסקה בדברים יפים. אני לא לגמרי בטוח במה היא מתעסקת כיום. קונצפטים. זה הרי ההיפך מפלסטיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה לא בהכרח ההיפך מאמנות. והאמנות עם הצד הפלסטי של היום באמת לא בעניין של יופי, זה אפילו נחשב די בזוי. רק עד עכשיו לא הצלחתי להבין אם כוונת האמנים שמתעסקים במופגן ב"כיעור" מנסים להרחיב את גבולות האסתטיקה, או רק להעביר מסרים חברתיים/פוליטיים ואחרים (או אולי, בעצם, להתאים לצו האופנה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתישהו התחילו להתעסק עם ההגדרה של המילה אמנות. כמובן שלא הצליחו למצוא תשובה אחת מספקת. אני חושב שכל האקרובטיקה הקונספטואלית של היום קשורה לעניין הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככה זה באמת התחיל, כנראה באמצע המאה הקודמת. אחר כך עברו לעיסוק בשאלה מהו העיסוק בהגדרת האמנות, ואחר כך הגיעו לסדר שלישי, חמישי, וכיו''ב. קוראים לזה סלף-רפלקשן וזה הציף את כל תחומי האמנות והידע במשך תקופה ארוכה. רק השד יודע איפה זה ייגמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, היה מתבקש עכשיו לכתוב איזו תגובה מתחכמת על סלף-רפלקשן באתרי דיונים. אבל אני לא אפול לבור הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל יש סיבה אחרת לגמרי ליחס הזה של סוקרטס למשוררים, וצריך להסתכל על זה מנקודת מבטו (עד כמה שאנחנו יכולים) ולא מנקודת מבטנו. זה לא שהמשוררים אינם חכמים אלא שהם שבויים בהוויה ''רטורית'' של תרבות חסרת כתב שכל דרך חשיבתה הוא ''בעל פה.'' המשוררים הם אלא ששימרו את הזיכרון הקולקטיבי והדרך היחידה שעמדה בפניהם, מבלי שיאבדו את הדברים, היה היצמדות שמרנית לתבניות מילוליות קבועות. מה שלא נאמר לא נשמר בזכרון (לא היה אמצעי חיצוני לשימור הזיכרון). רעיונות חדשים היו חייבים להיזכר על ידי חזרה בלתי פוסקת, אחרת הם פשוט יעלמו. כדי שאפשר יהיה לחזור על רעיונות חדשים, אמנותיים או מדעיים, הם היו חייבים לבוא בצעדים מאד קטנים, פשוטים ופשטניים. לכן, קשה היה לשמוע מהמשוררים דברי חכמה חדשים ומחדשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה טועה. סוקרטס לא מצא את החוכמה אצל שורה שלמה של "בעלי מקצועות" שאצלם חיפש אותה. וטעם חיפושו היה די רטורי: להראות שהאדם שמרגיש שהגיע אל הידע - הוא זה שהכי רחוק ממנו. שהידע האמתי הוא הידע שמכיר בקטנותו לעומת מה שנסתר עדיין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאני הצעתי הוא ראיה שנובעת מתוך הוויה של חברה ''מילולית,'' לעומת ההסבר שלך שהוא הסבר אנליטי-מופשט שאותו יכול לעשות רק מי שחי בהוויה ''שבכתב.'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אני מניחה שאתה מתכוון ל"חברה אוראלית". גם חברה בעלת כתב היא מילולית. 2. החברה שסוקרטס חי בה הייתה בעלת כתב. אפלטון לא היה הראשון שהמציא את הכתב שלה, והוא השתמש בו, כידוע, באופן נרחב ביותר. 3. ההסבר שלי איננו תקף לחברות אורייניות בלבד. גם בחברת לא אורייניות היו אנשים בעלי ידע, וגם הם היו יכולים ל"דעת" שיש עוד ים של דעת הנסתר מהם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |