בתשובה לרון בן-יעקב, 17/01/06 2:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א.המסר הבעייתי, לדעתי, הוא שהחרדה מאיומים חיצוניים היא מעין תסביך הנובע בעצם מחרדת מוות, ושאם נטפל בה יצמצם הדבר את האלימות והעוינות הבין חברתית. פחד רציונלי חיוני לבריאות לא פחות מאשר תחושת רעב בריאה. אם התגובה של חברה הנמצאת במתקפה תסתכם ב''ניהול החרדה'' שלה במקום להתגונן, גורלה נחרץ. חברה אינה יכולה לפתור את בעיות הפנים ע''י השלכתן על אויב חצוני, ולהיפך. ב. בהקשר הנוכחי, אכן מדובר בחוגים פוליטיים--בפציפיזם על גווניו השונים. דוגמא קיצונית לכך היתה התנגדותו של מהטמה גנדי לכל סיוע למאמץ המלחמתי הבריטי במלחמת העולם השנייה ועצתו ליהודי אירופה להשתמש ב''התנגדות לא אלימה'' כלפי הנאצים. באופן דומה, בחוגים אקדמיים ואחרים בארץ ובמערב זה בון טון לחפש מניעים קסנופוביים או מושחתים לכל מלחמה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, רווחה בארה''ב הדעה ש''סוחרי המוות''(הממסד התעשייתי-בטחוני בלשון עכשווית) הם אשר גררו אותם למלחמה. גישה זו והחוקים שחוקקו כדי למנוע השנות הדבר הקשו עד מאוד על כניסת ארה''ב למלחה''ע השנייה. לדעתי, גם בדיונים עכשוויים על יחסינו עם שכנינו, על המלחמות באפגניסטן ובעירק, הסכנה האירנית וכן הלאה, משתרבבים בלי הרף טיעונים פציפיסטיים מצד המתנגדים. באומרי שאמונה זו זקוקה להסבר פסיכולוגי, התכוונתי לכך כפשוטו. במקום לחפש הסברים פסיכולוגיים למניעי המצדדים בהתגוננות מפני איומים חיצוניים, דווקא הגישה ההפוכה אינה מובנת מבלי הסבר פסיכולוגי. למשל, במקרה של גנדי, יתכן שאמונתו הדתית הסבירה את גישתו, אולם מי שאינו מאמין בקרמה ובגלגול נשמות, סביר שיבקש הסבר פסיכולוגי גם לאמונה הדתית. לא היה בכוונתי לבזות איש. אני בהחלט מעריך את החיפוש אחר דרכים להקטנת החיכוך בין חברות ותרבויות. חשוב רק שיהיה מבוסס על המציאות ולא על משאלות לב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. הבעיה עם הדברים שלך היא שלא תמיד מה שאנשים רואים כפחד *רציונלי* הוא אכן כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה להדגיש פעם נוספת - הנושא הוא חרדתו הבלתי מודעת של הפרט מהמוות, או האימה הקיומית מחדלון החיים, ולא חרדות חברתיות מאיומים. לא מדובר על פסיכודינמיקה או דינמיקה קבוצתית כזו או אחרת, אלא על אימה אקזיסטנציאליסטית וה"תפקיד" אותו היא ממלאת ביחסי הגומלין המשולבים בין הפרט והחברה. ניהול החרדה איננו נשוא למדיניות חברתית או פוליטית, או לטכניקה כזו או אחרת, אלא להתהליך הדינמי בו הפרט ששרוי בהוויה חברתית מושפע מחרדות קיומיות אירציונליות. כפי שכתבתי, זוהי תאוריה פסיכוחברתית המושתת על רעיונות ותאוריות פסיכואנליטיות, ואנתרופולוגיה חברתית, ושהמחקר שפותח בעיקבותיה מראה תוצאות המגבות את התאוריה. אם אתה רוצה לנגח את התאוריה, אני לא חושב שהאגף הפסאודו-פסיכופוליטי-ג'ורנליסטי[*] הוא המקום המתאים. ישנם נקודות אחרות עליהן התאוריה עדיין לא ענתה. [*] אם כי, יכול להיות שבארוע ההתרמה הבא שתנהל, כדאי לנסות להזכיר לתורמים הפוטנציאלים, מבלי שהם ירגישו, את קיומו של המוות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תהייה פסאודו-פסיכופוליטית-ג'ורנליסטית: האם הקשר בין הפסקה הפותחת "העולם נתון תחת איום. מלחמות בעיראק ואפריקה, טרור והתנתקות בישראל..." והפסקה הלפני-אחרונה: "אם נכיר ונבין גם את התהליכים הפנימיים האנושיים שנובעים מהחרדה הקיומית מפני המוות...נוכל אולי לחפש דרכים ושיטות פעולה שתבאנה להקטנת החרדה ובכך לצמצם את האלימות והעוינות הבין־חברתית", הוא שהראשונה מונה את החרדות ה"אירציונליות", או את "האלימות והעוינות הבין-חברתית" שנובעות מהן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק ולא צודק. אנסה להסביר. אתה ניסית לגזור מההתרחשות הפנימית של אנשים על הדרך בה חברה "יכולה לפתור את בעיות הפנים ע"י השלכתן על אויב חצוני." בצרוף למה שכתבת בסעיף ב' (פציפיזם, מלחה"ע-2, אירן וכו'), ראיתי בזה נסיון לגרור את הנושא לפסים פוליטיים חברתיים, בשעה שנקודת המוצא היא נפשו של הפרט, הפרט שמהווה חלק מחברה. בפתיח התכוונתי שככל שיהיו לנו הסברים מגוונים על הקשר העמוק של אדם-חברה, נוכל להבין מה מתחולל בבפנוכו שלנו, של חברתנו וכמובן אצל האחרים, יהיו הם יריבינו הישירים או אנחנו כמתבוננים חיצוניים בקבוצות אחרות. יתכן ואפשר יהיה לתרגם את זה בסופו של דבר לאיזו מדיניות פוליטית, חברתית או חינוכית, אני לא יודע איך. אבל אני לא רואה כיצד אפשר לגזור בצורה ישירה כמו שעשית בין תיאוריה הקושרת חרדה קיומית, הערכה עצמית וקשר חברתי, לבין פרשנות למהלכים היסטוריים כמו הודו של גאנדי או מלחה"ע-1. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |