בתשובה לאסף עמית, 05/10/01 15:55
מאבק של רצונות 37622
לא נפגעתי כי אם העברתי עליך ביקורת בשל העובדה שמיהרת להציג לי שאלות מתריסות שעה שקריאתך את דברי היתה חפוזה ורשלנית. זאת ועוד, רוב השאלות לא נגעו למהותם של דברי או שלא היו צריכות להישאל לו היית קורא היטב.

ולעצם שאלתך "מה זה הכול?"

שים לב שכתבתי "לעשות הכול נגד הטרור, כן הכול, עד שרצונו יישבר."

כדי להבין את דקויותיו של משפט הסיום היית צריך לעקוב אחר *המהלך הטיעוני* של דברי (מכיוון שהתרשמת, ככל הנראה, שהדברים הם רטוריקה מתלהמת ריקה מתוכן, לא טרחת לעקוב אחר המבנה הטיעוני):

ובכן אציג לך את שלד המהלך בתמצית:

א. הנחת יסוד: כדי שמלחמה תוכרע ותסתיים חייב להישבר רצונו של אחד הצדדים להילחם.

ב. עד כה האנתיפדה הגבירה את נחישותו של הצד הפלסטיני להילחם.

ג. הצד הפלסטיני מאמין שהוא יכול להכריע את ישראל ואף להכחידה.

טענה זו אינה פשוטה שכן נוכח יחסי הכוחות הפיזיים היא נוגדת את השכל הישר. מה שהסברתי והשתדלתי להוכיח שבכל זאת זה הלך רוח רווח, הולך ומתעצם בעולם המוסלמי. לשם כך הבאתי את דוגמת בן לאדן:

ד. בן לאדן ואנשיו מאמינים שהם הפילו את האימפריה הסובייטית במלחמתם בה באפגניסטן (טענתי זו מבוססת על קריאת מאמרים אקדמיים ואינה ספולטיבית גרידא). לפיכך הם מאמינים שיוכלו להפיל גם את אמריקה.

ה. הפלסטינים מקבלים השראה וגיבוי מבן לאדן ו/או דומיו ולכן מאמינים שהם יגברו על הציונים.
כאן מסתיימת הוכחת ג.

מסקנה 1: הפלסטינים ימשיכו להילחם, שום הסדר מדיני שלא יהיה 100% לרוחם לא יצלח. (ואם עדיין לא נפל לך האסימון שנפל לי לפני שנה: הטרוריסטים, חמאס, ג'יהד וכו', וגם ערפאת למעשה, לא יתפשרו על פחות מחיסולה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית ולא משנה באיזה גבול מדובר.)

מסקנה 2: היות שאנחנו לא נרים ידיים והם לא ירימו ידיים, רק ניצחון צבאי יוכל לסיים את המצב הנוכחי.

הנחה מובלעת: המצב הנוכחי בלתי נסבל, ומדינת ישראל לא תוכל להתקיים כך לאורך זמן.

מסקנה: חייבת להיות הכרעה צבאית. מדובר בשאלת קיומה של מדינת ישראל.

המתן עוד שניה, מייד נגיע לשאלתך.

מה שעשיתי בסעיפים לעיל זה לנקות את "השומן הרטורי" מדברי בהודעתי הראשונה, ולהציג את השלד הטיעוני בלבד. אולם כל הטיעונים שפירטתי כאן נמצאים בהודעה ההיא. לו היית קורא את דברי בתשומת לב היית מבין את המהלך הטיעוני הזה בעצמך.

ולשאלה: מה פרוש: לעשות הכול *עד שיישבר רצונם* (וכזכור, כך כתבתי).

תשובתי: ימים יגידו. ייתכן שדי יהיה בהשמדת אחד/ים מארגוני הטרור, ואז יישבר רצונם. ייתכן שיהיה צורך למוטט את הרשות, להגלות את מנהיגיה או אף לחסל את חלקם, ורק אז יישבר רצונם. וייתכן שגם אז הוא לא יישבר, ואנחנו נצטרך להמשיך להלום בהם.

זה נשמע לך תסריט שחור? אני מסכים. זה נשמע לך ככניסה ל"הרפתקה" שאין לנו מושג איך היא תגמר? אני מסכים, כך זה בכל מלחמה.

אבל אין לנו ברירה. כפי שטענתי, איננו יכולים להרשות לעצמנו שינהלו נגדנו מלחמת התשה במשך שנים על שנים. וזה בדיוק מה שערפאת רוצה. הוא רוצה לבנוניזיה של הסכסוך עד שניהרס מבפנים. הוא מומחה בזה. הוא כזכור ניסה לעשות זאת בירדן עד שחוסיין קיסח אותו. והוא עשה זאת בלבנון. אסור לנו לתת לו לעשות לנו את זה כאן. וגם אם צריך לעשות מה שחוסיין עשה, אז נעשה. אין זה משמח, ואין זה מרנין לב. זו המציאות שנקלענו אליה ואין לנו ברירה אלא להפעיל כוח, יש גם רגעים כאלה בהיסטוריה.
השתקפות במראה 37624
א. הנחת יסוד: כדי שמלחמה תוכרע ותסתיים חייב להישבר רצונו של אחד
הצדדים להילחם.

ב. עד כה האנתיפדה לא החלישה את נחישותה של מדינת ישראל להמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית.

ג. הצד הציוני (מיוצג לעיל ע"י ג. שמעון) מאמין שהוא יכול להכריע את הפלסטינאים.

טענה זו אינה פשוטה שכן נוכח ההיסטוריה היא נוגדת את השכל
הישר. בכל זאת זה הלך רוח רווח, הולך
ומתעצם בחברה הציונית. לשם כך אביא את דוגמת המתנחלים:

ד. המתנחלים קוראים "תנו לצה"ל לנצח". הם גם מסכנים את חייהם בהתיישבות בריכוזי-פלסטינאים, כמו חברון, מה שמוכיח שהם חושבים שיוכלו להביס (אולי אף להניס) את הפלסטינאים.

כאן מסתיימת הוכחת ג.

מסקנה 1: הציונים ימשיכו להילחם, שום הסדר מדיני שלא יהיה 100%
לרוחם לא יצלח. (ואם עדיין לא נפל לך האסימון שנפל לי לפני שנה:
גנדי, ליברמן, שרון וכו', וגם ברק למעשה, לא יתנו יותר
מהכרה-ללא-מימוש של זכות השיבה ולא יסכימו לבטל את יהדותה-ציוניותה של המדינה הציונית.)

מסקנה 2: היות שאנחנו לא נרים ידיים והם לא ירימו ידיים, רק ניצחון
צבאי יוכל לסיים את המצב הנוכחי.

הנחה מובלעת: המצב הנוכחי בלתי נסבל, והפלסטינאים בשטחים לא יוכלו להתקיים
כך לאורך זמן.

מסקנה: חייבת להיות הכרעה צבאית. מדובר בשאלת קיומה של האומה הפלסטינאית.

לכן על הפלסטינאים לעשות הכל נגד הציונים, כן הכל, עד שרצונם יישבר.

מה פירוש "לעשות הכל"? ימים יגידו. יתכן שדי יהיה בפגיעה מאסיבית באוכלוסיה אזרחית ואז יישבר רצונם. יתכן שיהיה צורך לחסל את בכירי הצבא שלהם ואף את מנהיגיהם. נחליט תוך כדי תנועה.
השתקפות במראה 37633
אכן, יש סימטריה מסויימת ברמת הטיעונים, אבל בערך שם היא נגמרת.

יתרונה העיקרי של מדינת ישראל הוא עדיפותה הטכנולוגית\צבאית, חסרונה העיקרי הוא שיש לנו הרבה להפסיד. הפלשתינאים, לעומת זאת, יתרונם העיקרי, שמאפשר להם להתמיד במצב בלתי אפשרי (עבורנו, ולא קל במיוחד גם עבורם) זה, הוא שאין להם הרבה להפסיד. חסרונם הוא נחיתות אובייקטיבית בכל התחומים.

עד עתה, ישראל והפלשתינאים שמרו את הסכסוך על אש קטנה. הפלשתינאים – בגלל שהם לא מסוגלים להזין אש גדולה הרבה יותר, וישראל – בעיקר (לדעתי) בגלל לחצים פנימיים לנהוג, כמעט בכל מחיר, במין דרך (ארופאית?) מוסרית, ולא להדרדר למין "עין תחת עין ..." ברברי שכזה. כמובן שיש גם שיקולים של יחסים בינ"ל וכו'.

לאחר שהלבבות הישראלים הוכשרו במשך כשנה, אולי תוכל סוף סוף מדינת ישראל לנקוט בצעד קיצוני זה או אחר, ולשים קץ לגל האלימות הנוכחי.
השתקפות במראה 37634
מיץ,

נגעת בחלק חשוב ממהות דברי והגדלת לעשות בהמחישך זאת באמצעות תרגיל הראי. אכן מדובר פה במצב סימטרי, רצון מול רצון וצדק סובייקטיבי מול צדק סובייקטי.

עם זאת כדי שסעיף ג. בתמונת הראי יסבר את האוזן נאלצת להחליף את "יחסי הכוחות הפיזיים" ב"נוכח ההיסטוריה", ובזה הלך מעט לאיבוד הפרדוקס המעניין לטעמי, איך זה החלש לכאורה פותח במלחמה נגד החזק.

מכל מקום, אני מוכן לקבל לצורך העניין שמדובר בסימטריה מדויקת. אך בדיוק בגלל סימטריה זו מדובר במלחמת חורמה ולנו אין ברירה אלא להפעיל את כול כוחנו ולנצח בה.

גם אם אפריז ואומר שאני מבין את עמדתם של הפלסטינים כמו את עמדתי, בבואי להכריע בשאלה האם עלי לתמוך במימוש מאייוויהם הלאומיים או במימוש מאוייה הלאומיים של ישראל במצב סימטרי זה, הרי שהבחירה שלי היא בצד הישראלי. ויש לזה רק נימוק אחד: אדם קרוב אצל עצמו. אני ישראלי.

אולם אחרי שקיבלתי בגדול וברמה העקרונית את טענת הסימטריה, איני יכול שלא להזכיר, שלתפיסתי היו אלה הפלסטינים שהרסו את הסכם שצידדתי בו ויצאתי להפגנות למענו. לפני שנה וחצי היו גנדי וליברמן מיעוט זניח לעומת הרוב שתמך בפשרה לשלום. לפלסטינים לא תהיה מדינה ברת-קיימא בעתיד הנראה לעין משום שהם איבדו את תמיכתם של אנשים כמותי, כלומר מי שנקראו עד לפני שנה השמאל-מרכז הישראלי.
השתקפות במראה 37647
ואני דווקא לא חושב שיש סימטריה כה רבה. ההבדל בין עצם קיומה של מדינת ישראל לבין זכות השיבה הוא גדול מנשוא. הוא ההבדל בין סכנה קיומית לבין סתם לא לקבל כל מה שרוצים. לפלסטינאים מוצעת מדינה. נכון, לא בדיוק מה שהם רצו, אבל גם אנחנו לא קיבלנו מה שרצינו בדיוק. אנחנו מוכנים להתפשר על ה''חלום'' שלנו. הם לא. אין סימטריה.
השתקפות במראה 37651
אוף דובי,

עכשיו אתה "מאלץ" אותי לעבור לצד השני של המראה. לך תסביר שהתפשרת לפלסטיני במחנה פליטים שחולם על עץ הזית שהוא או סבא שלו הותירו בכפר בתוך הקו הירוק. בשבילו מדינה זה דבר ערטילאי, עץ הזית הוא ממשי (אפילו אם זה רק בחלום שלו). לך תסביר את זה אפילו לערבים ישראלים שמדי שנה לוקחים את צאצאיהם לכפר של אבא וסבא ואומרים: "לשנה הבאה באיקרית וברעם, ובכל פלסטין, אינשאללה". דובי, יא קולוניאליסט, באת מאירופה, גזלת מאיתנו הכול, ועכשיו אתה משאיר לנו עצמות ועוד מסביר שאתה דווקא די בסדר. הלאה הכיבוש!

בקצרה, מהמצב הנוכחי לא יחלצו אותנו רטוריקה ושיכנועים. כפי שאמרתי קודם, יש רגעים בהיסטוריה שרק הכוחניות קובעת.
השתקפות במראה 37653
אבל לצורך העניין, באמת לא מעניין אותי מה חושב אותו תושב מחנה פליטים. אנחנו מציעים פשרה. הם לא. בזה נגמר העניין.
השתקפות במראה 37656
גילית מציעה פשרה (אתה תיסע בשבת, אבל אוטובוסים לא). אתה לא. בזה נגמר העניין.
השתקפות במראה 37659
צריך לברר בכל רגע באיזה מישור נערך הדיון:

ברמה של פשרה בכיוון שהותווה בהסכם אוסלו וכפי שקלט אותו השמאל-מרכז הישראלי אכן הפלסטינים הרסו את התהליך, וברמה הזו הם אשמים ומצפוננו יכול להיות די נקי. לרמה זו התייחסתי גם אני בהסתייגותי מהסימטריה בסוף תגובתי למיץ (ראה לעיל).

אולם תרגיל המראה של מיץ נועד למיטב הבנתי להביא לכך שלא נתעלם מאותו פליט, שנשים לב מה הוא חושב, שנסתכל לו בעיניים. הרי בסופו של דבר דרך העיניים שלו מסתכל רוב העם הפלסטיני.

לפני קצת יותר משנה כשהייתי מסתכל לו בעיניים (בעיני רוחי) היה ליבי נחמץ, יכולתי להזדהות עם הצער שלו. בתחילת האנתיפדה כשהסתכלתי לו בעיניים ראיתי שנאה. בזמן האחרון כשהסתכלתי לו בעיניים ראיתי זחיחות דעת הנובעת מהאשלייה של ההצלחה המפוקפקת של האנתיפדה. אולם היום ראיתי פעם ראשונה סימנים של ייאוש:

הראו בטלוויזיה את הפלישה של צה"ל לשכונת אבו-סנינה. חיילי צה"ל סרקו שם רחובות ואישה ערביה צעקה מחלון ביתה לעבר צוות הצילום: "שילך שרון לעזאזל ושילך ערפאת לעזאזל". וערבי אחר ברחוב אמר, "כל המנהיגים הערבים שקרנים, רוצים לספור רק כסף".

אלו סימנים ראשונים, דלילים עדיין, של יאוש מהאנתיפדה. אלו גם סימנים לכך שהפעלת כוח נגד הפלסטינים ודיכוי האזרחים שם יכולים להביא תוצאות. מובן מאליו שהשנאה שלהם אלינו תגבר אבל אולי הם גם יתחילו להבין שהם צריכים להחליף את ההנהגה שלהם. למרבה הצער, זה לא יקרה מחר, עוד יהיה הרבה סבל, והרבה דם יישפך, לפני שיישבר כוח רצונם של הפלסטינים להלחם והם יגבשו תודעה שתצמיח מקרבם הנהגה חלופית שאולי תוכל לחלץ אותם (וכך גם אותנו) מן המצוקה.
השמאלני שחזר מן הכפור 37681
(אגדה שהיתה באמת, בעלת יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים)

פעם אחת, לפני שנים רבות, היה היה שמאלני אחד, שהלך להפגנות של מרצ וכו', ודאג לזכויות הפלסטינאים המדוכאים.
יום אחד, פרצה אינתיפאדה והתחילו פיגועי טרור רצחניים.
לאט לאט החל השמאלני שלנו לאבד את סבלנותו. ערב אחד, כאשר בשרה לו בתו בת השנתיים וחצי ש"יש פיגוע", ובנו הכריז שכל הערבים רעים, הבין השמאלני שאינו יכול עוד.
הוא חדל להטיף לבנו על ההכללה, והנהן בראשו בעצב.
אחר כך הוא ראה את ראש הממשלה שלכם (לא, עדיין לא שלו), מתלהם בטלויזיה, ושקע ביאוש עמוק.
הוא נכנס מתחת לשמיכה וחשב לעצמו: "זהו, ידידי לשעבר. עכשיו הימין יכסח לכם ת'צורה ואני לא אפריע לו לעבוד".
ומאז - הוא חי לו, לא באושר ולא בעושר, ומחכה לקשת בענן, עד עצם היום הזה.
השמאלני שחזר מן הכפור 37704
ולכשיוזמן אותו שמאלני (לשעבר?) באמצעות צו קריאה ירקרק לשבת בתוך מטוס קרב ולהטיל פצצות על העיר שכם במסגרת עוד נסיון לסיים את הסכסוך באופן צבאי, האם ינער מעליו את שמיכתו ויצטרף ל"מכסחי הצורה מהימין"?

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים