בואו ניקח אחריות 3831
נראה לי שהדיון במהות המאמר חשוב יותר מאשר אוצר המילים בו נעשה שימוש. לי דווקא נראה ש"ההצעות" העולות מן המאמר כן ישימות, בניגוד לתגובה קודמת. הוספתי את המרכאות מכיון שהמאמר אינו מציג הצעות קונקרטיות בצורה ברורה, אלא מרמז על כיוון שאליו יש לשאוף. בכך אין רע, שכן המאמר אמור לגרות את המחשבה ולעודד ביקורת ויצירתיות אצל קוראיו - וכך הוא אכן עושה. בדיוק כמו הקריאה לשינוי בתוך האקדמיה, כך גם כאן - הכיוון הוא חשיבה עצמאית ותרומה של כל אחד לדיון, ולאו דווקא דוקטרינה חדשה שתחליף את הקודמת.
הטעות, לדעתי, היא בהסתכלות השחור-לבן על המתרחש באקדמיה. נכון הוא שרבים הם המרצים והקורסים בהם שיטת התוכי עדיין עובדת במרץ, אך קיימים לא מעט שאצלם זה כבר אחרת. כמובן שיש השפעות לסביבה (כיתות גדולות, מרוץ אחר תואר וציונים, וכו'), אך אלה נסיבות כמעט בלתי-ניתנות לשינוי, ואיננו צריכים לחכות לגאולה כדי לשפר כבר עכשיו.
דיון אקדמי, מהגדרתו, הוא ביקורתי, מעורר מחשבה, מעודד יצירתיות, וכו' ומה שאינו כזה, גם אם נעשה בתוך האוניברסיטה, פשוט אינו אקדמי. השאלה מה אפשר לעשות כדי לעבור את השלב של השינון ולהגיע לחשיבה. כאן, נראה לי כי כל סטודנט יכול להשפיע. יש מרצים גרועים, אך תפקידנו הוא לדלות את הידע שיש להם, ולחפש לבד אם צריך - בספרים, בקורסים הטובים, בשיחות עם אחרים, וכו'.
מה שלא חייבים, הוא את השיח הפוסט-מודרניסטי רווי המילים המפוצצות. לא שאני לגמרי נגד, אלא שרבים מדי טובעים בטרמינולוגיה ובביקורת הקיים ושוכחים להציע אלטרנטיבה משל עצמם.
יצא לי ללמוד אצל מרצים טובים וגם גרועים, ואני חייב לומר שמצד אחד למדתי הכי הרבה מקריאה ומחשבה עצמאית על החומר - אך מצד שני לא הייתי מגיע לא לזה ולא לזה לולא אותם מרצים.
תלמיד סקרן, בין אם בבית הספר ובין אם באוניברסיטה, בין אם בתואר ראשון ובין אם לאחר הפרופסורה, תמיד ימצא מקורות מידע ואנשים שיאתגרו אותו להגיע ליותר. תפקיד האקדמיה הוא לרכז את הידע (לפחות פן מסוים שלו) במקום שיאפשר נגישות ופתיחות - אך את הסקרנות צריך להביא מהבית. מורה מעולה (גם אם הוא פרופסור) מסוגל לעזור לתלמיד לפתח את הסקרנות, אך לעולם לא יוכל להחליף אותו.
איפה הצרה? (או אחת מהן) האוניברסיטה בנויה רבדים-רבדים, ומחלקות-מחלקות, כך ששילוב בין הנלמד באחת עם הנלמד באחרת כמעט ואינו אפשרי. התלמיד למשפטים כמעט ואינו נתקל בחשיבה מדעית-ביקורתית, ותלמיד המדעים כמעט ואינו נתקל בחשיבה פילוסופית-מופשטת (וכך הלאה).
במקום ביקורת פוסט-מודרניסטית השמה דגש על תקיפת המבנה הקיים (או הנרטיב..), ניתן להשתמש בחשיבה החדשה שזרם זה מציע, על-מנת לקשר בין בעלי ידע בתחומים שונים, ולהעשיר זה את זה. בדיוק כפי שאתר זה מאפשר לאנשים שונים ורחוקים ללמוד אחד מן השני, כך יכולים סטודנטים ללמוד מצורות החשיבה השונות - בבניינים שונים, אך באותו קמפוס.
כאן עלי להסכים עם מסקנתה של נועה - האחריות עוברת לסטודנט, כך שצריך פחות להתלונן ויותר להתאמץ (ולשתף אחרים בחדוות הלימוד).
נכון שיש גם ביקורת מוצדקת על המערכת, המרצים, הממשלה, וכווולם - אבל יותר מעניין לעשות משהו מאשר לחכות לשינוי..
לקחת ולתת 3845
ובכן, אני מסכימה מאוד עם מה שכתבת בתגובתך. כולל ענין סבך הטרמינולוגיה הפוסט מודרניסטית. יתכן והיה עלי להפוך את רשימתי לקריאה יותר. אך אם בסבך אמיתי חשקה נפשו של מאן דהו, הוא/היא מופנים לכתביו של אילן גור זאב, שבלתי חדירים לכל קריאה שלי- ולעומתם, מילותיו שלי מחוירות ומתפצחות כגרעינים על שולחן יום שישי בצהרים. ובאשר לענין. מטרתי לא הייתה ולא כוונה כלפי מרצים גרועים למינהם, שביקורת עליהם היא פשוט מיותרת שכן היא לא מובילה לשום מקום. הכיוון שאליו כן ניסיתי לרמוז הוא המערכת כולה המכוונת היום ברובה מתוך וכלפי שיח מסוים אחד, ושוב,כל הכללה בערבון מוגבל. כיתות גדולות, צפופות, וידע המוכנס מתחילתו במטרה להקיאו על דפים עם סמל האוניברסיטה בראשם, היו תמיד וישארו תמיד אחד מן הנגעים החולים של כל מוסד אקדמי. אך צורת חשיבה המתיימרת להיות מדעית-אובייקטיבית ובכך זורקת החוצה נרטיבים שלא מעניינה היא מטרה נפלאה. וכדי להבהיר ולהדגים : הנרטיב ההומו-לסבי, הנרטיב המזרחי-יהודי בארץ, הנרטיב הערבי-פלסטיני הנרטיב -הדתי בחלק מן המקומות, הנרטיב המיסטי, וכהנה וכהנה. זוהי המגמה נגדה יאצתי. הסיבה להיותה מטרה פרקטית לתקיפה היא העובדה שבמקומות אחרים בעולם היא הותקפה ומותקפת כל העת. כתבי עת בסדר גודל עולמי שינו מזמן את העדפותיהם באשר לקבלה לדפוס. אוניברסיטאות אמריקאיות מאפשרות תואר בלימודי מגדר, היסטוריה של השחורים בארה"ב, תיאורית הקוויריות (queer theory) וכך הלאה ולהלאה. הגיע הזמן בו האקדמיה לא תקבל על עצמה את הגדרת 'זמן החירום' (שעדיין, למי שלא יודע, נמצא כהגדרת המצב הכללי של המדינה ובכך מאפשר מעצרים מנהלים ושאר חולות רעות) ותתחיל להריח את ריח הלחם של האקדמיה החדשה. בעודינו מצטיינים כמעצמת הייטק בזעיר אנפין, אנו מפגרים בכל הקשור לתחומי הרוח והחברה בהשוואה לקורה בעולם הרחב שמסביבינו. יש אפילו דברים שניתן לאמץ מארץ המקדונלד. ישר כוח.
לקחת ולתת 3853
נועה, שני דברים לי אליך:
א. התיאור שלך את האוניברסיטה הולם במידת-מה את המצב בשנה א' ו-ב' אבל הוא אינו מדוייק כלל ועיקר כשמדובר בשנה ג' ובלימודי תואר שני ושלישי. באוניברסיטת ת"א שבה למדתי השתתפתי בהרבה מאוד סמינריונים שבהם מספר הסטודנטים בקבוצה נע בין 7 ל-‏12. חלקם התקיימו במתכונת של קבוצת מחקר, לאמור, המרצה לא בא עם תזה מוכנה מראש אלא רק עם נושא בקווים כלליים ולסטודנטים ניתן כר פעולה נרחב לפתח את הנושא.

"ב. יש סכנה ממשית ב"דיסיפלינת הנארטיבים כפי שהיא מוצגת על ידך. האמנם נארטיבים אנו מחפשים או את האמת? היסטוריון, למשל, הדבק מראש בנארטיב מסויים , כלומר בפרשנות מסויימת, עלול להפוך להיסטוריון מגוייס לטובת הנראטיב הפמיניסטי, הפלסטיני, המזרחי וכו'. אמת, טועה גם ההיסטוריון שמאמין ש"אלוהים נמצא רק בעובדות" שכן לערימות של עובדות שאינן מאורגנות במסגרת של פרשנות מסויימת (או נארטיב, אם תרצי) אין משמעות.
לשאלה איך יכול לצמוח מתוך העובדות נארטיב אמיתי, או למצער נארטיב שמתקרב לאמת, ממומלץ מאוד לקרוא (ולא רק להיסטוריונים) את הפרק "ההיסטוריון והעובדות" בספרו הקלאסי של א.ה קאר "היסטוריה מהי?" שניתן למוצאו בכל סיפריה אוניברסיטאית אפילו ,כמעט בל ייאמן, בספריית סורסקי שבאוניברסיטת תל אביב.
בברכה,
ג. שמעון

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים