בתשובה לשי פרי, 22/02/07 15:37
איך יכולת שלא להזכיר את גון לוק? 433664
ברור שהמודל של לוק (כפי שהוצג כאן, לפחות) הוא פשטני. המציאות היא הרבה יותר מורכבת. אבל בכל מקרה, נראה לי שמשהו מתפספס כאן. כאשר אתה שותל עץ אתה לא משביח את *האדמה*; העץ הוא שלך, אבל האדמה - לא בהכרח (מצב הדומה קצת לבעלות של רוב תושבי ישראל על דירותיהם, כאשר הדירה היא שלהם אבל האדמה של המנהל). אתה מפיק משהו מן האדמה, מנצל את המשאב הטבעי הזה, אבל העבודה שלך מוטמעת בתפוחים, לא באדמה.
איך יכולת שלא להזכיר את גון לוק? 433783
העניין הזה באמת לא פשוט ולכן הוא מעסיק הרבה אנשים כבר הרבה שנים. כשאני שותל עץ אולי אפשר לטעון שאני לא משביח את האדמה. אולי אפילו כשאני בונה בית (למרות שלוקחים מס "שבח"). ה"השבחה הקלאסית", עוד מימי היוונים והרומאים, הייתה כשלקחו חלקת אדמה שלא ראויה לעיבוד - כי היא רחוקה ממקורות מים או יש בה אבנים - והפכו אותה לראויה לעיבוד על ידי תעלות מים וסיקול.

לדוגמה, כל החלקות על שפת האגם/נהר תפושות ואת החלקות הרחוקות מהאגם איש לא רוצה כי אין שם מים ולא גדל שם כלום. עד שבא מישהו - בד"כ עם הון - ובונה אמת מים כדי להשקות את החלקות הצחיחות. ברור שאמת המים היא שלו. ברור גם שבלי אמת המים שלו החלקות שאותן היא משקה היו חסרת ערך. אבל גם ברור שבלי החלקות (שהיו) הצחיחות אמת המים היא חסרת ערך.
השאלה היא אם אחרי שהוא בנה את אמת המים ו"השביח באמת" את האדמה, האם החלקה הזאת שלו, או רק אמת המים. ואם רק אמת המים (פרי עמלו) היא שלו, אז של מי האדמה שפתאום הפכה לבעלת ערך?
איך יכולת שלא להזכיר את גון לוק? 433874
או קיי, כאן בעל ההון השביח את הקרקע ולכן יש טעם לקבוע שהיא תהיה שלו (והרי אם הוא לא יידע מראש שהיא אכן תהיה כזו הוא לא יטרח להשביח אותה). למרות זאת, לתת לו בעלות עליה כמו הבעלות של החקלאי על התפוז נראה לי מוגזם קצת; יוצא מזה שמהשבחה מוגבלת הוא מקבל תוצאה בלתי מוגבלת - אם הקרקע שלו אז, עקרונית, היא שלו לנצח, גם אם ההשבחה כבר לא רלבנטית והוא משתמש בקרקע באופן אחר. לכן נראה לי במצב כזה שיש טעם לתת לו רשיון שימוש ארוך טווח בקרקע למטרה המתאימה להשבחה: כל זמן שהוא יהיה מעונין לקיים שם חקלאות הוא יוכל לעשות זאת, אך אם הוא ירצה פתאום להקים שם גורד שחקים - זה סיפור אחר.
איך יכולת שלא להזכיר את גון לוק? 433933
נדמה לי שאתה אומר שאי-אפשר, כלומר לא מוצדק, שלאדם תהיה בעלות מלאה על הקרקע. גם אני נוטה לכיוון הזה. אבל זה משאיר כמה בעיות פתוחות:

1. צריך לתת לו רשיון. ואת זה יכול לעשות רק בעליה החוקיים של האדמה? מי זה? איך הוא קיבל בעלות (מוצדקת!)?

2. מי שלא יהיה הבעלים, מה הוא יקבל תמורת הרשיון שהוא מעניק? איך הוא יקבע למי לתת רשיון, מה בדיוק הרשיון יתיר? וכמה לגבות עבורו?

3. אם הרשיון זמני, אפילו לטווח רחוק, אז איך יפרידו את העבודה שהושקעה מהאדמה עצמה. כלומר אם בניתי שם גורד שחקים או אמת מים, איך אני אקח אותו משם בתום התקופה.
איך יכולת שלא להזכיר את גון לוק? 433939
1. הבעלים הוא הציבור; עקרונית - כלל האנושות, ובמציאות שמחולקת למדינות - המדינה, שהיא המבנה האדמיניסטרטיבי שהציבור החי באותה ארץ בחר כדי לנהל את עניניו.

2. כמו בכל דבר אחר: הוא יקבל את התמורה שמישהו יהיה מוכן לשלם - בתנאי שהיא תתאים למינימום שהוא מוכן לקבל. השיקול צריך להיות טובתו של כלל הציבור. אם אתה רוצה היום להפיק נפט בישראל, אתה משלם סכום מסוים עבור רשיון לחפש נפט באיזור מסוים; במידה ומצאת, אחוז קבוע מראש מהרווח יעבור למדינה והשאר יהיה שלך. אם לא חיפשת במשך שבע שנים (אם איני טועה) אתה מאבד את הרשיון. הסדר דומה לזה נראה לי סביר - חכירה למשך זמן מסוים ולמטרה מוגדרת.

3. אתה לא תיקח; או שיהיה קבוע מראש שהמבנה עובר לרשות המדינה בתום התקופה (כמו כביש 6, נניח), או שבחוזה תיכלל האפשרות להארכה בלתי מוגבלת כל עוד אתה עומד בתנאי השימוש.
איך יכולת שלא להזכיר את גון לוק? 434009
1. אבל האם העובדה שהציבור שחי בארץ מסוימת בחר לנהל ככה את עניניו מקנה לו בעלות על הארץ? ברור שזו המציאות, אבל אם המציאות היא זו שמזכה את הציבור בקניין אז אני לא רואה למה מציאות שבה אדם או תאגיד משתמשים בחלקה מסוימת לא יכולה לזכות אותם בקניין. זה לא מדיר שינה מעיני אבל זה נראה לי לא עקבי.

2. לאדם סמית היה רעיון דומה. בגרסתו, ערכה של כל תוצרת שאפשר להפיק מהאדמה מחולקת לשלושה: א. עלות העבודה (שכר העובדים). ב. עלות הייצור - ההון המושקע והרווח שבעליו דורשים ג. הרנטה על האדמה. אם בתנאי שוק מסוימים אפשר להפיק מהאדמה מוצרים שמחירם בשוק גבוה מעלות העבודה ועלות ההון, אז ההפרש (הרווח) הוא הרנטה על האדמה. אם כמו שהצעת המדינה היא הבעלים, אז היא גובה את הרנטה.

3. כן. ובנוסף, אם מיישמים את 2, אני גם לא צריך לקחת את המבנה. אם צריך אותו בשביל למקסם את תפוקת החלקה, החוכרים החדשים ישמח לשלם לי את מחירו פחות הפחת. אם לא צריך אותו, אז הוא לא שווה (גם אם הוא עלה לי הון)
איך יכולת שלא להזכיר את גון לוק? 434030
1. צריך להפריד בין שני מצבים: המצוי, כלומר - הקרקע מחולקת כבר לאינסוף פיסות קטנות הנתונות בשליטתם של יחידים או של תאגידים, והרצוי - בו אנו יכולים לקבוע את מנגנון השימוש בקרקע מתוך הנחה של "שולחן נקי". אני מתייחס למצב של שולחן נקי. במצב כזה אין סיבה שלמישהו יהיה יתרון על חברו; הקרקע צריכה להיות שייכת לכולם. הדרך לתת לכולם חלק שווה בקרקע היא לתת לגוף המייצג את כולם את הבעלות. במצב כזה אנחנו מתחילים מנקודה בה אין אדם או תאגיד שכבר מחזיקים בקרקע, ולכן השאלה שלך לא עולה.

כאן צריך לסייג: ההנחה של המצב שתיארתי היא שיש תחרות על הקרקע: היא משאב מוגבל ורב ערך, ורבים מעונינים בה - ולכן המתבקש הוא מניעת מצב של השתלטות יחידים. יתכן גם מצב אחר: בני אדם מועטים וקרקע מרובה, כפי שהיה אולי בשחר ימי המין האנושי - ובדוגמאות עדכניות יותר, המישורים הגדולים והמערב בארה"ב במאה התשע עשרה, או המרחבים של הפמפאס ופטגוניה בארגנטינה. במצב כזה יש לכלל ענין דווקא לעודד שימוש בקרקע, ואכן במצבים כאלה נמכרה או הוחכרה קרקע במחיר אפסי ובמקרים מסוימים אף ניתנה בחינם למי שהיה מוכן ליישב אותה.

לגבי 2 ו-‏3 אני רואה שאנו מסכימים פחות או יותר.
איך יכולת שלא להזכיר את גון לוק? 434072
אני כיוונתי בדברי לחוסר העקביות שבקבלת המצוי כשהדבר נוגע למדינות, וההתבססות על "שולחן נקי" כשמדובר על פרטים בתוך המדינה.
נתחיל מ"שולחן נקי" לגמרי - אף חלקת אדמה איננה קניין של שום אדם או קבוצה. מותר לאנשים להשתמש באדמה ולשלם רנטה לכלל האנושות (אולי באמצעות ארגוני האום) בהתאם לערכה בשוק.

במצב "נקי" כזה אמרנו שלא יתכן, לדוגמה, שאני וחמשת אחי - על טפנו וצאננו - נסמן 100 דונם בנגב ונכריז עליהם כעל קניינינו הפרטי. מותר לנו רק להשתמש ולשלם את הרנטה. אבל אם אנחנו מכריזים על עצמינו כעם ועל 100 הדונמים כמדינה, אז השטח הזה הופך לקניינינו הפרטי, שבתוכו אנחנו משלמים רנטה אחד לשני - אבל לא לאחרים. זה נראה לי לא עקבי.

עם כל השאר נראה שאנחנו מסכימים או קרובים.
איך יכולת שלא להזכיר את גון לוק? 433794
וואלה אם אני הייתי כותב שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת (מה שאני מסכים), היה דורפל גומז אותי עד עפר.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים