בתשובה לעמר אורי, 17/11/01 22:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למשמע חלק מן הדברים פשוט מתחשק להציב איזה אנדרואיד מחליק-מתהפך האומר אוטומטית contrawise נוסח טווידלדי (או שמה היה זה טווידלדאם, או מישהו אחר), בעליסה בארץ הפלאות, שחיבר הלוגיקן המתימטי לואיס קרול. מה עם "מלחמה ושלום", לא שיר הלל בונה לחיים על גילוייהם המורכבים ?(בניגוד לסתם פלאקטיות "חיובית" בסגנון הריאליזם הסובייטי נוסח ז'דאנוב, או גילויי סטראוטיפיות פשיסטית -הגם שהפשיזם למען האמת, מורכב יותר ברבדיו וגילוייו מהריאליזם הסוציאליסטי "הבונה" -קח את הפוטוריזם האיטלקי או עזרא פאונד). מה עם שירתו של ט.ס. אליוט, הפותחת גם אופקי מסעות ונופים אקזוטיים תוך פריסת גוון של שפע גילויי החיים באופן חכם ומעשיר? ומה עם יצירתו המונומנטאלית של אונור'ה דה בלזק? ומה עם וולט וויטמן (the lilac boosh למשל) או פוקנר? האם "זן ואומנות אחזקת האופנוע" של פירסיג או שני כרכיו המונומנטאלים של אלברט שוויצר על באך עוינים לחיים? וכך הלאה והלאה. הניב הגדמני אינו הכרחי. אולי השתלב במגמה סובייטית מסויימת הרואה בכוחות היוצרים של הפרט מעין היבריס כנגד עריצות שלטון הקולקטיב. זאת תוך השענות על מוטיבים קמאיים קדומים בהרבה, של דיכוי רוח האדם, במסגרת לוחמת טרור פסיכולוגי עתיקת יומין שמגמתה הדברת רוח האדם החופשי על ידי השמאן. גילוי האדם את מהותו היוצרת האנושית אינו מובן מאליו, גילויי מודעות-חזרה-למהות זאת הנן בנות כ-3000 שנה. ככל הידוע, רוח האדם החופשי היתה מודברת עשרות אלפי שנים בידי השאמאנים למיניהם, ורק בזמן המהפכה המדעית לפני כ-300 שנה מצטיירת תנופה ופריצת מדרגה קדימה והלאה. אך זאת במקביל גם להתגברות כוחות קמאיים החותרים להשבתנו לאחור, כפי שאנו רואים את גילוייהם בפגיעה "בתאומים" ותופעות חברתיות אחרות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
השערתי היא שזך, שהוא אדם נבון ובעל אינטואיציות מפותחות להפליא, אין לייחס לו חוסר מודעות בעניין הנידון. כלומר אין לייחס לו חוסר מודעות לאופי העדרי - התיצבותו, יתכן, לצו-קריאה בולשביקי-קולקטיביסטי והרתמותו למעס-מאס גדמני בשרות העריצות - לא רבותי! דברים בסדר גודל כזה, של גדמנות כלפי הרוח האנושית היוצרת וכלפי האינדיוידואליזם והרוח החופשית אינם נעשים בהיסח דעת: האם ניתן לראות מודעות עצמית כזו, אפופה, יתכן, בחרטה קיומית אך גם מהולה בהשתבחות עצמית על תבונתו להמנות על ה"צד הנכון", בצוותא עם כוחות העריצות היושבים בטח, בשיר הבא: איך זה שכוכב אחד לבד מעז, איך הוא מעז, למען השם. כוכב אחד לבד, אני לא הייתי מעז ואני בעצם לא לבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי לכם: ההיבריס הנוראי הזה, האינדיוידואל והכוח היוצר האנושי, הקורא תגר כביכול (איך הוא מעז למען השם) כנגד עריצות הקולקטיב ושלטון הטרור של השאמאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל את הדבר הזה יש להבין, אף אם אין בכך "לא ישועה, לא מרפא ולא ראייה מצילה, אבל יש בו מה שיש בו (דוד אבידן מתוך "אין עלית רוחנית בארץ הזאת", 1963): 1960, מועד יציאתו לאור של "שירים שונים" של זך, היה עיצומו של מה שכונה אז "שילטון החושך" ועונת עזוז תנופתו של בולשביזם ממלכתי/פקידותי ללא מיצרין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אבל הן כולן של מיכאל העונה לעצמו1" מתוך כתובית חדשה הנמצאת (או לפחות צריכה להימצא) בהרצה. 1היחיד שמבין כנראה מה הוא רוצה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את רוב (כל) הדוגמאות שהבאת לא זכיתי לפגוש (מעבר להיכרות אקראית). זה אולי מביך ברמה האישית, אבל אני לא חושב שזה פוגם בטענה שלי. הטענה שלי לא היתה טענה *היסטורית* ("כל היצירות הרציניות שנכתבו הן...") אלא הצעה *נורמטיבית*: אני מטיל ספק כבד באפשרות לייחס ליצירה שאינה שואפת - בסופו של דבר - אל האיִן, אל שלילת החיים, ערך תרבותי משמעותי. אבל אולי יש הבדל בין שלילת החיים מתוך שאיפה אל האין לבין "גדמנות" (הגישה השניה חונקת את החיים באיבם, בעוד הראשונה מביאה אותם למיצוים ומאיינת אותם על ידי כך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Absolutely there is such difference! Thank you for the
important distinction between these two tendencies that you draw. The suffocation tendency you point out may well be part of a destructive/barbarian Death motive |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |