בתשובה לצפריר כהן, 24/06/07 21:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בצורה מוזרה, הנסיבות באותה תקופה די מזכירות את תקופתנו אנו. בתקופת פרשת אלטלנה (יוני 48) יחידות האצ"ל שולבו כיחידות נפרדות בצה"ל שהוקם רשמית באותו זמן על בסיס ארגון ההגנה. רק בירושליים האצ"ל סרב לפרק את הגדוד הירושלמי למרות שהוא פעל בתאום עם ההגנה. הסיבה לסירוב היתה נעוצה בהסכמתו של בן גוריון לתכנית החלוקה (שבה ירושליים לא נכללה במדינה היהודית). בתקופת אלטלנה כל תכנית החלוקה לא היתה רלאבנטית משום שהערבים לא קבלו אותה, אבל הדי הויכוח בין בן גוריון לבין קיצוני הימין והשמאל עדיין לחשו. הויכוח על האלטלנה החל בגלל שהאצ"ל דרש להעביר חמישית מן הנשק בספינה ישירות לגדוד הירושלמי העצמאי. בן גוריון התעקש שכל הנשק ימסר לצה"ל. על עובדה זו מבסס הימין את הטיעון שבן גוריון פשוט התעקש לדרוס ולהשפיל את הארגון כדי להפגין את מרותו. לעומת זאת השמאל (של בן גוריון) יכול לטעון שמסירת נשק לידי הגדוד הירושלמי העצמאי יכלה לגרום לגדוד להתמיד בסירובו להתפרק. בסופו של דבר הגדוד התפרק/פורק בספטמבר כחלק מן התוצאות של פרשת אלטלנה ובעיקר רצח ברנדוט ע"י הלח"י. אאל"ט, במהלך הזה גם פורקו היחידות האורגניות ואנשיהן פוזרו בכלל היחידות של צה"ל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
סרוב הגדוד הירושלמי להתפרק ופרשת אלטלנה בעקבותיו, שורשיהם נעוצים באירידנטה (התנגדות) של הימין (ובמקרה זה גם של השמאל) נגד קבלת תכנית החלוקה ע''י ב''ג ומפא''י. מזכיר את התנגדות הימין היום לויתור על שטחים ופינוי התנחלויות (גם תכנית החלוקה לו בוצעה היתה כרוכה בפינוי ישובים, למשל בנגב. וזה אולי המקור להתנגדות השמאל המתנחל של אותם ימים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוקי, בד"כ אני קורא את הסקירות ההיסטוריות שלך בשקיקה. אבל הפעם הקשר שמצאת לימינו קלוש בן קלושים לדעתי. אם כבר, הדמיון לזמננו הוא סירובו של עראפאת לבצע "סזון" ו"אלטלנה" נגד המיליציות אצלו. (ואת הפרות ראינו בביזת ביתו העזתי) אירידנטה, אגב, איננה "התנגדות" בעלמא, כפי שניתן להבין מתגובתך כפי שאתה ודאי יודע. http://en.wikipedia.org/wiki/Irredenta ולסיכום, לו בוצעה תוכנית החלוקה בדרכי שלום, אינני מבין מדוע היו צריכים לפנות ישובים. בפועל, הארץ חולקה במלחמה, וכל ישוב יהודי בשטח הערבי פונה, כמו גם רוב הישובים הערביים בשטח היהודי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ערפאת איננו קשור לנושא. שוקי מדבר על מה שקרה אצלנו בפנים. אם כבר אתה רוצה להכניס את ערפאת, כאילו היית משווה אותנו לבריטים. לא מתאים. לכולם היה ברור שהבריטים יצאו; לאף אחד לא ברור שאנחנו נצא ונעבור לאנגליה. אם אתה רוצה להשוות לסזון, מדוע לא תשווה גם את המתנחלים לאצ"ל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל תודה על המחמאה. אתה צודק לחלוטין בעניין האירידנטה. לא הייתי מודע לקונוטציה שיש בין המושג הזה לבין הבעיה של מיעוטים לאומיים. אלו המפנים את המושג כלפי המתנחלים כנראה היו מודעים טוב יותר להקשר שבין המושג הזה לבין עניין הסיפוח. שנית, גם קביעתי כי בתקופת אלטלנה תכנית החלוקה כבר לא היתה רלאבנטית היא בעייתית. כמה חודשים לאחר האלטלנה היה רצח המתווך ברנדוט שהיתה קשורה ישירות לתכנית חלוקה חדשה שהיתה קרובה לתכנית החלוקה המקורית (מאי-נובמבר 47). דוקא תכנית ברנדוט היא שדברה על ניתוק הנגב היהודי מן המדינה היהודית, עובדה שעל חשיבותה אעמוד מיד. לעיתים, תגובות ארוכות מדי עשויות להרתיע קוראים פוטנציאליים ולכן לפעמים אני "מעגל פינות" גם כאשר אני מודע לכך. יחד עם זאת במקרה זה אני דבק בעמדתי שהיא הנקודה המעניינת בכל הפרשה והיא האנלוגיה המובהקת בין המצב אז להיום. השחקנים והנסיבות בודאי שונות (המזרחי הדתיים-לאומיים תמכו בחלוקה לעומת השמאל (מפ"ם) המתיישב שהתנגד לה), אבל יש דמיון קרדינלי מבחינת ההתנהגות האנושית. לכן ארשה לעצמי להרחיב ולפרט מעט את טיעוני. אני נמצא עדיין תחת רישומו של הספר המצויין והפופוליסטי (במובן הטוב של המילה) של גדי טאוב על "המתנחלים", המפליא לתאר את קווי המתווה של האידיאולוגיות המתנגשות של השמאל והימין הממלכתיים לעומת האירידנטה הדתית-מתנחלת ותרבות הנגד של השמאל הפוסט-ציוני. הנקודה היחידה שלדעתי טאוב פספס לחלוטין היא ההקשרים שבין התודעה האולטרה ציונית של הגוש האמוני לבין ההוויה הלא אידיאולוגית והאנושית לחלוטין של ההתיישבות הדתית-לאומית. כאז כן היום כל עמדה אידיאולוגית רדיקלית, היא תרכובת של מניעים אידיאולוגיים רוחניים ואינטרסים אנושיים חברתיים-סוציאליים המתמזגים כל כך חזק שקשה להבחין בהם אח"כ. גם בפרשת החלוקה-אלטלנה-ברנדוט היה מרכיב אידיאולוגי רגשי חזק מאוד של התנגדות לתכנית החלוקה. אני מתנצל מראש על שימוש במושגים אנכרוניסטיים, אבל לגורמים רדיקליים-טרוריסטיים כמו האצ"ל והלח"י הלאומיים-רביזיוניסטים היה קשה מאוד לקבל את הויתור על א"י השלמה כבר אז, מה גם שהויתור כלל את ירושליים-ציון הבינלאומית ואת שכם-חברון ערש האבות. זה מול זה התייצבו מפא"י וב"ג הממלכתיים שמיקדו את הציונות לפן של הריבונות היהודית לעומת הימין והשמאל שהרחיבו את הציונות לעבר הפן הלאומני-רגשי-רוחני-דתי של מורשת האבות הלאומית. הסירוב של הגדוד הירושלמי של האצ"ל להכפף למפקדת ההגנה בירושליים לא היה גחמה של בנדיטים ואבו-ג'ילדאים יהודיים (עובדה שמחוץ לירושליים הארגון כן הכפיף את כוחותיו למוסדות המדינה). הסירוב היה תוצאה ותגובה ישירה להסכמתו של ב"ג לבינאום ירושליים. ראשי ה"אירגון" לא היו מוכנים להיות שותפים לויתור על ירושליים בשום צורה שהיא. קיומו של גדוד פרטיזני אוטונומי בירושליים היא היא שהובילה למחלוקת על חלוקת הנשק מן האלטלנה. בהקשר זה חשוב לזכור שהארגון הסכים מראש למסירת הנשק לצבא המגן הממלכתי שקם רשמית באותם ימים. המהומה והארועים פרצו בגלל דרישת הרביזיוניסטים להסכמה מראש שחמישית מן הנשק תמסר ישירות לגדוד הירושלמי. ב"ג שאיש לא יכחיש את מחוייבותו לרעיון הממלכתיות, ראה במומנט זה את רגע ההכרעה בין ממלכתיות עברית ישראלית לבין ברית ארעית בין מפלגות וארגונים פרטיזניים ואוטונומיים ולכן "דרש/ס" את כבשת הרש הרביזיוניסטית (זוהי המשמעות של ה"תותח הקדוש" שייצג את הטבעת האלטלנה באש ההגנה). שותפים לרביזיוניסטים בהתנגדות לתוכניות החלוקה למיניהם היו אנשי מפ"ם. מה שהניע את ההתנגדות כאן היה לדעתי הרדיקליזם המרקסיסטי-סטלינסטי בשילוב עם העובדה שחלק גדול מן הישובים שנקרעו מן המדינה היהודית היו של אנשי השוה"צ ואחדות העבודה שמשמאל למפא"י. למשל נטען שברנדוט "זמם" למסור את הנגב היהודי לערבים, ונציגי מפ"ם ייצגו לפחות 4 מ-11 הישובים החדשים בנגב. כעתה כן אז השילוב של התלהבות לאומנית עם כוחה של מציאות ההתיישבותית יצרה התנגדות אידיאולוגית עמוקה מאוד לממלכתיות הפרגמטית של ב"ג-מפא"י. אנו נמצאים כרגע ברגע של בין הלהבות בהתמודדות ההיסטורית הנוכחית בין הממלכתיות היהודית הדמוקרטית-ריבונית לבין ברית משיחית-לאומית-דתית של אימפריאליות-רוחנית-לאומית. זה ישמח אותי מאוד אם הצלחתי לנצל דוקא רגע זה כדי להזכיר ארוע מכונן של מדינת ישראל ולהציג אותו באופן מלא ואמיתי יותר מאשר הצגתו הדמגוגית כהוכחה לבולשביזם הסטלינסטי של ב"ג או כתוצאה של פעילות בנדיטית של טרוריסטים פלגנים ופליליים. פרשת אלטלנה היתה בהחלט לא כך ועובדה שהפרשה הרחוקה ההיא, הדיה ממשיכים להתגלגל בארועים והתנגשויות אקטואליים עד לרגע זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוקי, לפחות לפי מה שכתוב בערך בוויקיפדיה על אלטלנה, יש כמה אי־דיוקים במה שכתבת למעל. במקור האצ"ל רצה שחמישית מהנשק יעבור לגדוד האצ"ל בירושליים והשאר יעבור ליחידות אצ"ל שהיו עדיין יחידות אורגניות במסגרת חטיבות צה"ל. בעקבות משא־ומתן עם בגין הושגה הסכמה בין שניהם שחמישית מהנשק תועבר לגדוד בירושליים אולם השאר יועבר לצה"ל ויחולק לפי שיקולים ממלכתיים. ההשטלטות על הספינה היתה (לפי הערך בוויקיפדיה) בגלל חששות ראשי המדינה שמדובר על מרד. אבל הדבר היותר חשוב הוא שלימין היום בארץ אין צבא משלו. לימין ולשמאל יש צבא אחד. יש לנו דוגמה טובה מאוד מכמה משכנותינו מה קורה כאשר לכל מפלגה פוליטית יש גם כח צבאי משלה. אני לא חושב שזה מצב בריא. אלטלנה [ויקיפדיה] (לא טרחתי לבדוק בעצמי את אמינות הערך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בטוח שיש הבדלי גרסאות בין הצדדים לגבי מה שהוסכם או לא הוסכם לפני שאלטלנה הגיעה לחוף כפר ויתקין. ויתכן שדוקא הגרסה שלך נכונה. דבר אחד ודאי - בסופו של דבר לא היתה הסכמה. הויכוח הוא באשמתו של מי לא הושגה פשרה. מה שגם רבים מן הצד של ב''ג יודו הוא שב''ג גילה עיקשות וסרבנות מפתיעה לכל פשרה. ראשי המחנה הפועלי אכן ניפחו את פוטנציאל המרד של הרביזיוניזם ויתכן שגם ב''ג האמין בכך באמת. עובדתית, לא היה לכך בסיס. בגין והרביזיוניסטים הכירו בממלכתיות הבן-גוריונית מה שהתבטא בנכונותם יוצאת הדופן לפשרה בעניין האלטלנה. היה זה ב''ג שראה במומנט הזה של האלטלנה את הרגע המכריע שבמאבק על הממלכתיות הישראלית. והוא שמשך את הארוע להתלקחות והכרעה חד-צדדית. היום יכול להיות ויכוח אם הוא צדק או לא לגבי התזמון והמשמעות של הפרשה. רבים היום סבורים שגם לו נמסר הנשק לאנשי האצ''ל הם בסופו של דבר היו מתמזגים בצה''ל. הויכוח הוא אם ב''ג היה סטליניסט בולשביקי שרמס את הרביזיוניסטים או אדם שפעל בנאמנות לאידיאל הממלכתיות הישראלית. (אני דוגל בעמדה השניה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב"ג ידע ליצור נקודות פיצוץ כשידע שדבר מה צריך להיות מוכרע בכוח. מסכים איתך שאין כאן שום בולשביזם או סטליניזם; דוגמאות כאלה אפשר למצוא גם במערב. למשל למרגרט תאצ'ר היו קטעים מסוג זה. בארה"ב היו קטעים כאלה של ירי והרג של שובתים בתקופתו של הובר- תחושה של נקודת הכרעה מול הבולשביזם . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה המהותית: לא היה סכסוך יותר חמור מה"אטלנה". למדינת ישראל יש צבא אחד. כאשר ירדן נאלצה לאכוף בכוח את שלטונה זה עלה לה בכמה שבועות לחימה עקובים מדם שבהם כמעט נפל השלטון (ספטמבר השחור). וזו אינה הדוגמה הגרועה ביותר מאיזורינו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |