בתשובה לג. שמעון, 29/11/01 13:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני יודע שכבר אמרתי את זה פעם אבל for the record. כדי לנסח תיאוריה פסודו-קואזי-כאילו-(השלם את החסר)-מדעית צריך להניח עקביות (הנקבעת על ידי "חוקים"). טענתי בעבר שכדי לקבל מודל עקבי צריך לבחור אחד משני המודלים (כהנחות יסוד, שאינן ניתנות להוכחה או לסתירה - אקסיומות) - או שהם טועים כל הזמן או שהם לא טועים. כל תיאוריית ביניים היא תיאורייה שיכולה להסביר גם דבר וגם היפוכו, על ידי שימוש ב"טעות" כלומר תיאוריה שמסבירה כל דבר. מדוע אני מעדיף את המודל בו הפוליטיקאים לא טועים? הגישה הערן-צנטרית שלי אומרת שאני ברוב הדברים שאני עושה, במיוחד בתחום עיסוקי, לא טועה. אני מניח שאני דוגמא מייצגת של בן-אדם (למרות שיש כאלו שטוענים שלא...) ולכן בני אדם בדרך כלל לא טועים. גם פוליטיקאים הם בני אדם לכן אני חושב שלרוב הם לא טועים כלומר תיאוריה שתצא מנקודת הנחה שפוליטיקאים לא טועים נראית לי יותר מתאימה למציאות מהתיאוריה ההפוכה. ברור שהקביעות הן מופרכות, אולם גם המדע המודרני נסמך על הנחות דומות. אני מסכים שקל הרבה יותר לקבל את הנחות היסוד של המדע המודרני אולם אני טוען שזו נובע מגישה הומוצנטרית שגורסת "נראה לי שאני טועה לפעמים, כנראה שכל בני האדם טועים לפעמים, פוליטיקאים הם בני אדם ולכן גם הם טועים". באותה מידה, אחת ההנחות במדעי הטבע היא שיש חוקיות בטבע, כלומר ניתן להגדיר חוקים. הנחה זו כנראה נכונה אמפירית אבל היא אינה ניתנת להוכחה אלא משמשת כאקסיומה. מדוע גישה זו מקובלת והגישה שאני מציג לא? אני שב ותולה זאת בהומוצנטריות שלנו. אין קשר בין מצב האנושות לבין פוליטיקה. הפוליטיקה שאני מציג (שאתה תקרא לה ריאל-פוליטיקה) לא בהכרח מובילה למה שבעיניך נחשב "טוב" לאנושות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההיסטוריה במובן שאני מכיר ומבין אותה אינה פסאודו-קווזי מדעית, ואולי משום כך אין לי צורך (וגם לכל ההיסטוריונים שקראתי או למדתי אצלם) בהנחת עקביות מעין זו. וגם אין כל קשר בין "הישנו", "הרצוי", "הטוב", "הרע" ו"המכוער" לבין העובדה שהיסטוריונים אינם דורשים עקביות שמסוג זה שצורת חשיבתך תובעת. דומני שאתה מנסה להחיל תביעות מדיסיפלינת הפיסיקה על דיסיפלינת ההיסטוריה. לדיסיפלינת ההיסטוריה דרכים משלה להגיע להכרת אמיתות היסטוריות. לא נותר לי אלא לעשות כאן מה שאני עושה בערך אחת לשבוע ולהפנות אותך לספר "הסטוריה מהי?" מאת א.א. קאר כמינימום הכרחי לניהול דיון רציני בנושא. (אתה יכול לבחור ספר מתודי אחר בתחום זה אם אתה מעדיף, אולם ספרו של קאר תורגם לעברית ונחשב לקלאסי בתחום זה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים איתך לגבי ההיסטוריה בצורתה הנוכחית, וזו הטענה שלי (שלי? של פרופ' עודד בלבן ואחרים, ראה ספרו "Politices and Ideology") כנגדה. בעבר טענתי שהמתודה המוצעת תעביר את ההיסטוריה (ליתר דיוק, חקר הפוליטיקה) מתחום מדעי הרוח לתחום המדעים המדוייקים. כיום אני סבור שהיעד המתאים הוא מדעי החברה - תיאוריות דיסקריפטיביות ולא תיאוריות שמספקות תחזיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי סבור שלא הוגן מושגית מצד האדונים הנכבדים האלה מאונ' חיפה לסייג-לכאורה את טענתם הכוללת, כלומר לאמר תוך היענות למתינות הפילוסופית ''ברוב המקרים'' ולהמביא טעון מעגלי ורטרוספקטיבי ממנו משתמע ''בכל המקרים''. הפרגמטיקה של טעונם אינה מותירה בעניין זה ספק רב. לכן בצעתי את המהלך בהערתי הקודמת, השומט את הבסיס מהטעון ''המדומה'' (''ברוב המקרים''). אשר לטעון ה''אמיתי'', הרי שכאן יש להשמיט את הבסיס מפנומנולוגיית ''פני השטח'' של הוסרל, מתוך מהלך פילוסופי רדיקאלי ומנומק יותר (ובוודאי שלא בנימוקים חוץ פילוסופיים נוסח גאורג לוקאץ או לנין), וקיימת אפשרות כזאת. אשר להחמאה לתחושות הבטן של פוליטיקאים מסויימים, בניגוד כביכול ללינאריות אקדמית המחטיאה פרמטרים רבים, אולי יש לכך מקום, אך זאת בדיסיפלינות חקר לא פילוסופיות כגון פסיכולוגיה קוגניטיבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בדרך כלל לא טועים". כלומר יש מקרים בהם הם טועים. הנחה זאת מתיישבת עם האפשרות של אוולות קולוסאליות בהיסטוריה (ראה ברברה טוכמן), כלומר נכנס גורם השקלול של הטעות ונזקה. אין סימטריה בין טעות ונזק, מול אקט נכון ותועלת. אבן טיפשית אחת שנזרקה, אלף חכמים לא יצליחו להוציאה, כמאמר החוכמה העממית. ב) האם אדוני רואה עצמו כפוליטיקאי, כלומר שטענתו "פוליטיקאים ברוב המקרים אינם טועים" היא טענה נכונה? יוצא שרק פוליטיקאים יכולים לטעון טענות מטא-תאורטיות תקפות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א."בדרך כלל לא טועים" כלומר: 1. אין לנו שום קריטריון אובייקטיבי לא-ערכי להכריע מתי פוליטיקאים טועים. 2. גם אנשים מן הישוב בדרך כלל אינם טועים כשהם עוסקים בתחום עיסוקם. בדרך כלל כאשר נגר רוצה לבנות שולחן הוא לוקח עץ ולא מנסה לנסר אותו בפטיש או לחילופין מנסה לבנות את השולחן מגפרורים. 3. מה עניין טוב ורע (או לשיטתך, נזק ותועלת) לתיאוריה שמנסה לתאר את המציאות? האם אנתרופולוגיה למשל טוענת כי אנשים מסויימים הם "טובים" ואילו אחרים "רעים"? העובדה שברברה טוכמן המנוחה בוחרת לשפוט ערכית את נשואי המחקר שלה אומרת בסך הכל שברברה טוכמן מערבת את הצופה (במקרה זה, היא עצמה) בתיאוריה. מה שלא ייתכן. ב. לא הבנתי איך הגעת לצעד הלוגי הזה. אתה יכול להסביר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניתן להכריע על פי שיקולי סבירות מתי פוליטיקאים מתקרבים או סוטים ביחס למטרות לאומיות/סקטוריאליות/מפלגתיות ואחרות הנמצאות במוצהר או ברקע פעולתם. הערה א': ראיית התקרבות או סטייה כזו כתלויית ערכיות הצופה הינה מעין הכנסת פיל לבן מושגי לדיון עניני. הערה ב': 1 ) טענת hidden agenda ביסוד החלטות הפוליטיקאי יכולה להצדיק post hoc מהלך a אך גם את היפוכו a ~ באותה מידת סבירות. 2) טענה כזו לא רק שאינה ברת בדיקה אמפירית, אלא שמראש היא מנפנפת החוצה את נושא מטרות רקע הפעילות (שהינן "הנדבך האוביקטיבי" של הצופה), ומכניסה פנימה ככל העולה על דמיונו של הכותב. ניתן עדיין לטעון טענה כזאת, אך מקדמית ולא בדיעבד: כך למשל בעבודה מ-1970 במסגרת צבאית ("שלטון ונחשלות", שאולי יש מקום כיום לפירסומה הנרחב) טענתי שמטרות שליטי מצרים *המוצהרות* ביחס למלחמת ההתשה שניהלו אז נגדנו, אינן עומדות בזיקה למהלכיהם ולתוצאותיהם, ומציבות בפנינו אניגמה. אניגמה זאת נעלמת כאשר מבינים שמדובר במטרות *לאטנטיות* (השונות מאלו המוצהרות) של שימור והנצחת מבנה פוליטי/חברתי ריכוזי ביותר. מבנה זה מונצח, בין היתר, באמצעות ביורוקרטיה כבדה המתישה את הרוב שמחוץ למרחב הכח. התסכול וריאקציית הנגד עקב מצב זה, העשוי להיות מופנה כנגד האליטות המצומצמות (כפי שקרה באלג'יריה למשל), חייב איפוא להתנקז כנגד מטרה חיצונית, כמו ישראל והלוחמה בה (נ.ב., אולי ישראל והטינה כלפיה הם נכס למערב ולאוליגרכיות במדינות ערב בין היתר בגלל סיבה זו, דבר המבטיח, פרדוקסאלית, את האינטרס הרחב בקיומה באיזור). ואמשיך. לאור מטרות רקע כאלו ניתן למשל להשוות אספקטים במדיניותו של קונרד אדנאאואר לשיקום גרמניה לאחר המלחמה, לעומת מדיניות שליטי מזרח גרמניה. מחד מדובר בקידום רווחה ואינטרסים של כלל האומה, ולעומת זאת, אקטים דיכויים והשלטת טרור פוליטי בעיקר למען אינטרסים של מעצמה זרה (בריה"מ).האם שיפוט הצופה כאן הוא תלוי ערכיות? האם רק בדיעבד ניתן לאמר ש-א' היה נכון יותר מ-ב' (ביחס לאינטרסים ולרווחה של האומה הגרמנית, שהם מישור ההתייחסות של ההתקרבות או ההתרחקות ממטרות הרקע הגלובליות? ניתן עוד לשאול, בהקשר השוואתי כזה, כשמטרות הרקע מוגדרות כ"שיקום כלכלי ולאומי לאחר המלחמה" באיזה מידה הישיגה מפלגת הלייבור האנגלית שנבחרה לאחר המלחמה (קלמנט אטלי, 1946) משהו בדומה למה שהושג בגרמניה, והאם היה זה נכון מלכתחילה לתת עדיפות לשיקולים מעמדיים וקו סוציאליסטי נוקשה בסיטואציה דאז? או היה כאן ניצול הרצון הציבורי לשינוי אווירה, למען השלטת מדיניות חברתית רדיקלית למדי? עם כל הרומנטיות שבדבר, האם היה זה הדבר הנכון מצד השלטון בד.ד.ר. להתרפק מחד על האתוס של קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג, אך גם לאמץ את שיטותיו של "שמש העמים"? ובצד ברטולד ברכט, לתת כבוד ויקר גם לאלמנטים נאציים מובהקים מהמשטר הקודם, כל זאת למען השגת לגיטימציה שלטונית ולמען מטרות שלטוניות הזרות לאינטרס הלאומי? אכן, גורמים שונים עשויים לפעול לסטייה ממטרות רקע גלובליות. למשל: 1) אינרצייה ואי התאמה לשינויים בזמן אמת. 2) נאמנות לקו ישן, לעיתים עד כדי אובססיה, אף שהמציאות משתנה רדיקלית, כמו במקרה של מר שמעון פרס שהתעקש להפגש עם עראפת עד לפני זמן מה. ברם, פרס כמדינאי וותיק שלרשותו גם רקורד מעולה- הראייה הנכוחה גברה אצלו בנקודה זו, לאחר שהסטטיסטיקה הראתה שמפגשיו והדברותו עם עראפת מביאים דווקא לעלית הפיגועים במקום להורדתם. מדובר אם כן במבחן מציאות ברור לאור התקרבות או התרחקות ממטרות רקע מוצהרות, ובשיקולי תועלת מול נזק. 3) שיקולי פופוליזם אישי/סיעתי לעומת מטרות גלובליות. כך למשל צ'מברליין בפגישותיו המאוחרות עם היטלר, אף שזה האחרון הפר מסגרות הסכמים בזה אחר זה, ונקט במדיניות תוקפנית ובהתחמשות מואצת. צ'מברליין פנה כאן לרצון העם לשלום ושקט, אף שמחובתו היה לזהות עד הסוף מה לפניו, ולא לתת למשאלות לב לגבור על ראיית מגמות המציאות. 4) לחצים קבוצתיים וסביבתיים העשויים לגרום לפוליטיקאי לסטות ממטרות רקע גלובליות. כך למשל בזמן התקרבות חניבעל לרומא במלחמה הפונית השנייה, נמנע הקונסול (פביוס דומני, שזכה לכינוי "קונטטור" -המתמהמה)להכנס לעימות צבאי ישיר עם חניבעל, מתוך כוונה להתישו. דווקא לרשותו של חניבעל לא עמדו זמן ומשאבים מספיקים, והיה עליו להשיג הכרעה מהירה. דעת הקהל הרומית לחצה "להראות לו, לחוצפן הברברי הזה", הקונטטור הועף, הקונסול שהחליפו נכנס לקרב עם אמן המלחמה הקרטגי, והובס בגדול באחד הקרבות האלגנטיים בהיסטוריה הצבאית, של אסטרטגיה לא ישירה. 5) GROUP THINK כלומר קונפורמיות למחשבה קבוצתית, שהינה לרוב דלה, רגרסיבית, נותנת פתחון פה לצעקנים נבובים,ורואה את המציאות של אתמול במקום את המחר העומד בפתח. הערה 3: לא דיברתי על טוב ורע, אל נא ישים מר מילים בפי. דיברתי על שיקולי תועלת מול נזק ביחס להתרחשויות במציאות הממשית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. החלטה לפי שיקולי סבירות היא היא בהכרח תלויית צופה, ויתרה מזאת, היא הנחת המבוקש (המטרות הפוליטית) והתאמת המציאות הפוליטית להנחה זו. וככזו היא שגוייה לדעתי. ב. טענת hidden agenda לא באה מראש אלא כתוצאה, והיא לא טענה כללית לקיומה של hidden agenda אלא טענה ל-hidden agenda ספציפי - התצפית1 היא X, המטרה המוצהרת (ה agenda) היא Y כאשר X-> לא Y . מתוך הנחה מוקדמת ש-X אינה טעות הרי ש Y אינה האג'נדה אלא Z כאשר יתכן ש Z = ~Y. דווקא אצל טוכמן למשל הרבה פעמים (למשל בדוגמאת האצטקים) יש אנכרוניזם (במשמעותו הנכונה - הוצאת דבר מחוץ לזמנו, ולא במשמעות הפופולרית). אני דווקא מציע להתייחס ביתר פירוט לקונטקסט הפוליטי כאשר למשל אנו בוחנים אמירה פוליטית כלשהי. דוגמא? התלהמותו של השר דוד לוי בנאום "דם מול דם" כאשר על הפרק עומד, במקרה, המשא ומתן עם סוריה. ג. אינרציה, פופוליזם, לחצים, קונפורמיות וכו' אינם קבילים בעיני כהסברים כיוון שהשימוש בהם אינו עקבי. אני מחפש שיטה עקבית להסבר התנהגותם של פוליטיקאים. המצב הוא שברוב המקרים ההיסטוריון/איש מדעי-המדינה *לא* משתמש ב"הסברים" אלו כדי להסביר את מהלכיהם של פוליטיקאים. הוא עושה זאת רק כאשר אין לו הסבר יותר טוב. ההסבר, אם כך אינו עקבי ומשקף סוג של "עצלנות" (בלי כוונה לשיפוט ערכי) - אין לנו הסבר מדוע פוליטיקאי פעל כפי שפעל אז הבה נתלה זאת בדברים שמלכתחילה אין לנו אפשרות להוכיח או להפריך כמו "פופוליזם" או "אינרציה". כך נוהגת ברברה טוכמן המנוחה. היא המציאה את מושג ה"איוולת" כדי להמנע מלהסביר. אצל טוכמן מדוע הפוליטיקאי פעל בצורה שאנחנו לא מבינים? איוולת כמובן! אני יכול להפנות אותך שוב לספרו של עודד בלבן "Politics and Ideology", בחלק השלישי של הספר הוא עונה לטוכמן בקשר למדיניותו של הנשיא קנדי (שמבוקרת קשות על ידי טוכמן). אך יתרה מזאת, כפי שכתבתי גם בתגובה לאסף שרעבי, "פופוליזם", "טעות", "אינרציה" הם כולם סוג של שיפוטים ערכיים על נשוא התיאוריה. תיאוריה לא אמורה לשבח או לקלל את נשוא המחקר - היא אמורה לתאר אותו. ברברה טוכמן למשל "מגנה" את הפוליטיקאים - נשואי המחקר שלה - וזה לא ייתכן, לא במדעי הטבע ולא במדעי החברה. ד. נזק ותועלת הם לעולם ערכיים. אם אני רוצה למות הרי שלהינזק בתאונת דרכים יכולה להיות תועלת עבורי, ואם אני רוצה לחיות הרי שזהו נזק בשבילי. לכן, נזק ותועלת שקולים מבחינתי לטוב ורע. וככאלו, אין להם מקום בתיאוריה מדעית או דיסקריפטיבית. ה. דווקא הדוגמא שהבאת בתחילת דבריך במסגרת הדיון שלך על "שלטון ונחשלות" מוצאת חן בעיני ואתה כותב "טענתי שמטרות שליטי מצרים *המוצהרות* ביחס למלחמת ההתשה שניהלו אז נגדנו, אינן עומדות בזיקה למהלכיהם ולתוצאותיהם, ומציבות בפנינו אניגמה. אניגמה זאת נעלמת כאשר מבינים שמדובר במטרות *לאטנטיות* (השונות מאלו המוצהרות) של שימור והנצחת מבנה פוליטי/חברתי ריכוזי ביותר. מבנה זה מונצח, בין היתר, באמצעות ביורוקרטיה כבדה המתישה את הרוב שמחוץ למרחב הכח. התסכול וריאקציית הנגד עקב מצב זה, העשוי להיות מופנה כנגד האליטות המצומצמות (כפי שקרה באלג'יריה למשל), חייב איפוא להתנקז כנגד מטרה חיצונית, כמו ישראל והלוחמה בה". כלומר, מצאת הסבר שאינו דוגמאטי אלא מעשי - הנצחת המבנה הפוליטי והתעלית מעל השיח הערכי המקובל. 1 סליחה על הלוגיה הגסה, אני מקווה שהכוונה הכללית מובנת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטעות אינה רק מנקודת מבטי - אין כאן שיפוט ערכי של המתבונן מהצד, אלא תיאור מצב מפי מבצע הפעולה (פרס). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מניח תום לב מצד מבצע הפעולה. אני לא, וטענתי כבר במקום אחר שהאמירה ''טעות'' אינה אמירה תאורית (מלשון תאור) מצד פרס אלא אמירה תכליתית שבאה כדי להשיג מטרה (במקרה זה, ניסיון לשינוי ההחלטה בדבר ראש צוות המשא ומתן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני מניח תום לב מצד מבצע הפעולה. תום לב זו תכונה או מצב אנושי. אין לי 'תאוריית על' המדברת על תום לב מאז ולתמיד, אלא בחינה מדוקדקת של כל ארוע וארוע, והנחה נקודתית לתום לב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע אתה בוחר להשתמש בהנחה הנקודתית על תום לב במקרה פרס? על סמך איזה קריטריון אובייקטיבי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא טוען לתום לב. אני *יכול* לטעון לטעות שנעשתה בתום לב. זה אפשרי. אני צריך לחקור את המקרה, לראות מי יכול להפסיד מכל אפשרות של פעולה, לנסות לנתח את הסיטואציה ממירב הזוויות האפשריות, ואז להעריך. זאת תהיה הערכה. שיתכן ותהיה שגויה. אני מודה. אבל גם התאוריה שלך יכולה לשגות. כך שאין לך יתרון על פני. היתרון היחיד הוא שבשיטה שאני מציג, התשובות קשות יותר להשגה, אני צריך לחקור יותר, ולעיתים לא בטוח שאמצא תשובה שלא לדבר על נכונה. אבל הדרך שלי (שהיא הדרך של מדעי החברה) עדיפה על הדרך שלך, דרך שיבאת ממדעי הטבע, דרך המתייחסת בסלחנות אל הנחה מופרכת, גם במקרים בהם ברור (או כמעט ברור) שהיא מופרכת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |