בתשובה לסמיילי, 04/09/08 15:57
אז מה? 489245
העלית לא מעט נקודות טובות ומצאתי שהמחלוקת ביננו מתבטאת בעיקר בנקודה אחת שאביא אותה מיד בהתחלה:

א. "מקיין נכנס למירוץ מעמדת נחיתות מובהקת" - דעתי היא בדיוק הפוכה. למעשה אחרי כמה מהלכי פתיחה (פרישתו של ג'וליאני) התברר שבעוד במחנה הדמוקרטי מתנהל מאבק איתנים בין קלינטון לאובאמה, מקיין נותר לבדו בזירה הרפובליקנית. מולו עמדו מועמדים של הימין הקיצוני האוילי (בדלנים קיצונים ואנטי רו נגד וייד). זמנם של אלו עוד יגיע כאשר הלחצים הפוליטיים-סביבתיים יחמירו, אבל כרגע כדי לנפנף אותם די בהמנעות מעשיית שגיאות חמורות. מקיין פשוט השתדל לעשות מעט ככל האפשר. זה עלה לו בהישגים גבוהים מן הצפוי של האקבי ושות', אבל לאחר שה-side kicks התפנו מן הבמה, הוא נותר כאלטרנטיבה המתונה לרדיקליות הדמוקרטית הזוכה בתמיכת האולטרה שמרנים כברירת מחדל (כמו רייגן ומשפחת בוש). ההישג של מקיין שאתה מצביע עליו הוא בולט עוד יותר כאשר מצביעים על העובדה שנכון לעשור הנוכחי המפלגה הדמוקרטית היא המפלגה הגדולה יותר בציבור האמריקני. הדמוקרטים שילמו את המחיר של מועמד שחור כאובאמה או מועמדת רדיקלית כמו קלינטון. הנקודה היא שמקיין זכה בהישג ע"י הימנעות מעשייה ואמירה. באור הזה כאשר מתיחסים לדבר הראשון שעשה כאשר בפעם הראשונה נאלץ לעשות משהו (בחירת הסגן), הכישלון הקולוסאלי שם (לפחות בעיני) אומר דרשני. האם כשלונו בפעם הראשונה שנאלץ לנטוש את עמדת האי-עשייה מעידה כי מדובר באדם לא חכם ולא מוכשר שבחר לעצמו צוות לא מן המעולים והיעילים? האם בחירת פיילין היא עדות לשיקול דעת לקוי או לחילופין לנטייה להחלטות פזיזות ללא מידע בדוק ומספיק?

ב. "אובאמה התנגד למלחמה בעיראק מההתחלה" - איני מיחס לכך משמעות. (האנלוגיה הישראלית היא תמיכתו או אי תמיכתו של אלי ישי במלחמת לבנון X). אובמה יכול להתנגד למלחמת עיראק מראשיתה ובו בזמן הוא יכול להתנגד למעורבות באפגניסטן ולתמוך בה בעת ובעונה אחת. בכך הוא שותף לרבים במחנה הדמוקרטי, בפרט מבין החברים הפחות חשובים שם. כאשר אתה באופוזיציה ואין לך אופק נראה לעין של אחריות ניהולית לעניינים שאתה מדבר עליהם מוטב לך לדבר רק כאשר אתה מתנגד למעשי מפלגת השלטון. אם מעשי השלטון יצליחו, איש לא יזכור את התנגדותך (בפרט בעידן של משטרים דמוקרטיים בעידן המודרני בהם כל הצלחה באה בליווי תג מחיר כזה ההופך את ההבדל שבין נצחון לכישלון לשנוי במחלוקת). אם השלטון יכשל, תמיד תוכל להצביע על התנגדותך כאות לראייתך מרחיקת הלכת. אם אתה כאופוזיציונר תומך במעשי השלטון מוטב לך להצניע את עמדתך שכן בין אם תהיה כאן הצלחה או כשלון, עמדתך לא תועיל לך. כעובדה ברגע שאובמה הפך למועמד רציני הוא מיתן מאוד את הצהרותיו בענייני עירק וכבר היום איש לא יכול לדעת תחת איזה נשיא תהיה השהות האמריקנית בעירק קצרה יותר. (מקיין יגלה או כבר גילה שהדם האמריקני נשפך למען משטר עיראקי שאינו ממש ידידותי לארה"ב והנוכחות שם בעצם מתקיימת ומכרסמת את היתרון שנרכש בהפלת משטר סאדאם חוסיין).

ג. "אדם צעיר מאד ללא כל נסיון ביצועי" - זהו בהחלט שיקול חזק מאד וזה היה הקלף המנצח של מקיין. הבעיה במהלך הפתיחה של מקיין (בחירתה של פיילין) הוא שהוא מרמז לכך שכל הנסיון הרב של מקיין לא הפך אותו לאדם חכם או לכל הפחות שקול וזהיר. הבחירה בין אדם מוכשר ופיקח אך ללא ניסיון רלאבנטי, לבין אדם בעל נסיון אך לא נבון או שקול, היא כבר שקולה למדי. זה עשוי להיות כמו נישואים שניים - "ניצחון התקווה על הניסיון". בסופו של דבר שום תפקיד אחר אינו בבחינת שווה ערך למשרת נשיא ארה"ב (או רוה"מ ישראל), ושום נסיון מקצועי קודם אינו בבחינת הימור בטוח על הצלחה בתפקיד החדש. הדרישה הראשונה של הבוחר צריכה להיות אינטליגנציה, זהירות, שיקול דעת. הדרישה השנייה היא ניסיון רלאבנטי. הדרישה השנייה יכולה לסגור את התיק ולשים את החותמת על המועמד הראוי. אובמה צריך להוכיח לאלקטורט שהוא אמנם עונה רק על הדרישה הראשונה אבל מקיין עונה רק על הדרישה השנייה. אם יצליח בכך (קריא לא ייכשל במישגים קטסטרופליים נוסח גברת NRA) הוא עשוי להחזיר את המאזניים למצבם התקין המורה על היתרון הברור שיש למפלגה הדמוקרטית בציבוריות האמריקאית מאז ימי רוזבלט השני והקואליציה הגדולה.
אז מה? 489362
א. כאמור, אני חושב שהבחירה בפיילין היתה החלטה חכמה (מבחינתו של מקיין) שהצליחה גם להחזיר לו חלקם מהקואליציה הרפובליקאית (אנחנו יכולים לקרוא להם אווילים, אבל בלעדיהם אין למועמד רפובליקאי סיכוי) ובו בזמן להשלים כמה מהחסרונות שלו מול אובאמה (הגיל, הכאריזמה, הריחוק מוושינגטון...)

ב. רוב הדמוקרטים תמכו במלחמה, סנטור צעיר שמתנגד למדינה עושה את זה בגלל סיבה.

ג. אני לא חושב שיש לדמוקרטים יתרון ברור בציבור הבוחרים האמריקאי. למעשה, מאז קנדי נבחרו רק שני נשיאים דמוקרטים (לעומת ארבע רפובליקאים) שניהם ממדינות רפובליקאיות מובהקות, אחד דתי קיצוני והשני בזכות פיצול במחנה הרפובליקאי. ובמבט קצת יותר רחב, אחרי שהסתיימו 20 שנה דמוקרטיות בבית הלבן, הרפובליקאים היו 36 שנים בבית הלבן לעומת 20 דמוקרטיות.
אז מה? 489363
ג. שכחת את ג'ונסון שנבחר בזכות עצמו ב1964.
אז מה? 489365
נכון. מאז ג'ונסון...
אז מה? 489401
א. אני לא מתוכח אם רוב או מיעוט אבל בהצבעה על מלחמת עירק ה-II הרבה מאוד דמוקרטים הצביעו נגד המלחמה כולל הסנטור טד קנדי. בהצבעה היה מיעוט גדול שהתנגד, כמעט כולו דמוקרטי.

ב. סעיף א ראוי לתשומת לב, מפני שחלק גדול מן הימין הרפובליקני הוא גם בדלן קיצוני. זה מאשר 2 נקודות שציינתי: ראשית המיעוט האולטרה שמרני אצל הרפובליקאים הוא בינתיים קטן למדי ואינו יכול להכתיב מועמדים ועמדות למפלגה ושנית אין ליחס משמעות רבה להצבעות מן האופוזיציה נגד הצעות השלטון. ההצבעה נגד היא ברירת המחדל. מה שקרה בהצבעה המדוברת היא שהדמוקרטים נלכדו בצבת כפולה בין הרצון לנגח את מעשי השלטון לבין חוסר הרצון להצטייר כלא-פטריוטיים. החלוקה הפרסונלית המדוייקת בקרב הנבחרים הדמוקרטיים הזוטרים בין קרני הדילמה היא לטענתי לא משמעותית.

ג. לגבי הנשיאים הדמוקרטיים (קרטר וקלינטון) אתה בעצם צודק, אבל שים לב שבמערכת הבחירות הנוכחית פורסם שמספר המשתתפים בבחירות המקדימות הדמוקרטיות היה פי 4 מאלו שהשתתפו ברפובליקניות. נראה לי שהעידן הנכחי מצטיין באדישות או אכזבה של המחנה הדמוקרטי (בחירתו של ראש עיר רפובליקני לעיר הדמוקרטית ביותר ניו יורק).
אז מה? 489422
הנה, החברה האלה (http://nj.nationaljournal.com/voteratings/) הסתכלו על ההצבעות שלו בסנאט והגיעו למסקנה ש:
"Sen. Barack Obama, D-Ill., was the most liberal senator in 2007"

אני מסכים, הכשלונות של בוש כנשיא והסכנה לרוב בבית המשפט העליון מאפשר לדמוקרטים להרוס את הקואליציה החזקה שבוש בנה.
לא ממש קשור 489873
זוכרים איך מלחמת וייטנאם התפשטה לקמבודיה?

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים