בתשובה לסתם כליל נאורי, 20/12/01 16:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כאשר בית-הספר סדברי-ואלי http://www.sudval.org היה בשלבי פיתוח לקראת פתיחתו וכן בשנים הראשונות לקיומו, מיסדיו הקדישו רבות ממחשבתם לדבר שהטוב ביותר הוא לכנותו, "זכויותיהם של הילדים" – במובן הפוליטי-חברתי. חשיבתם כפי שהשתקפה בכתובים שלהם התמקדה אז במבנה בית-הספר כמוסד דמוקרטי המקדיש עצמו לאפשר לילדים את מימוש זכויותיהם המלאות, אשר נשללו מהם יום-יום ב כ ל - ב ת י - ה ס פ ר - ה א ח ר י ם – כגון זכותם לצדק ושוויון בפני החוק כן זכותם להשתמש בזמנם בהתאם לרצונם. הם ניסחו ערכת כללי התנהגות משלהם, וכך כרכו את הקהילה כולה, ילדים ומבוגרים כאחד. "אדם איננו יכול להפר את זכויותיו של אחר", "אדם איננו יכול להפריע בפעילויותיו של אחר", "אדם איננו יכול להשתמש ברכושו של אחר ללא הסכמתו". "אדם איננו יכול לסכן את בטחונו של האחר". וכן הלאה באותה הנימה. מערכת שיפוטית פותחה על מנת להגן על זכויות אלה וכדי להבטיח הגינות וצדק. בנוסף לכך הם ארגנו את בית-הספר כך שיאפשר חופש מרבי מהתערבותם של המבוגרים בחיי היום-יום של התלמידים. כל זמן שהילדים אינם פוגעים באחרים, הם יכולים לעשות כרצונם עם זמנם בבית-הספר. המבוגרים ב ב ת י - ס פ ר - א ח ר י ם עורכים תכנית לימודים, מלמדים את החומר לתלמידים ואחרי כן בוחנים ונותנים ציונים לנלמד. המבוגרים בבית-הספר סדברי-ואלי הם שומרי הראש של חופש הילדים לעסוק במה שמעניין אותם וללמוד מה שהם רוצים. הם גם נמצאים שם על מנת לענות על שאלות ולהקנות מיומנויות מסוימות או ידע כאשר הם מתבקשים לעשות זאת על ידי התלמידים. המבנה של סדברי-ואלי מספק את הבסיס להיבט שני של בית-הספר אשר בדרך כלל הם אינם מדברים הרבה עליו, למרות שהוא אחד המאפיינים החשובים של בית-הספר: יצירה ושמירה על סביבה מזינה בה ילדים מרגישים שדואגים להם. מלכתחילה, הם נמנענו מלכתוב על האווירה החמימה אשר הם יצרו. אני מאמין שהם נמנענו מלדבר על היבט זה מסיבות רבות. ברצוני להתייחס לאחדות מהן: ראשית כל והחשובה ביותר, הם פועלים על פי ההנחה שאם יבטיחו שהצדק והחופש ישררו, אזי התלמידם יצמחו. התלמידים ירגישו מספיק מוגנים ובטוחים כדי לפתח את אופיים וכדי למפות את מסלולם לאורך החיים בדרך בריאה ומרגשת, לא משנה מה יעשו המבוגרים, העיקר שלא יפריעו להם. שנית, סדברי-ואלי תוכנן להיות בית-ספר יום אשר משלים את משפחתו של הילד אם כי לעולם לא גובר עליה בחשיבותה. אי לכך ההנחה היא שהילד מקבל מנה שלמה של אהבה מקרב משפחתו, ומנצל את בית-הספר כדי לפתח מרחב רחב יותר של יחסים, החל מיחסים קרובים ואינטימיים וכלה ביחסים בלתי אמצעים, כולם כמובן נקבעים על ידי הילדים עצמם. שלישית, תמיד הם הרגישו שבזמן שאפשר לחוקק זכויות, אינך יכול לחוקק רגשות. אם מוסד כלשהו מבטיח מבנה דמוקרטי וכיבוד זכויות הילדים, אפשר לראות מהר מאוד אם הוא מספק את הסחורה. אולם אם הוא מבטיח דאגה-אוהבת-ורכה, לעולם אין לדעת מה זה אומר באמת. לכן לעולם לא דיברו על דבר הקשור עם רגשות. רביעית, אין זה מצופה ש ב ת י - ס פ ר - ב ת ר ב ו ת - ש ל נ ו יספקו סביבה מתאימה לצמיחה פנימית. מטרתם העיקרית היא להעביר מיומנויות וידע ולהכין את הצעירים לקריירה מוצלחת. בסדברי-ואלי, הם רצו מקום אשר אינו גוזל מהילדים את זמנם לחקור ולגלות את העצמי-הפנימי שלהם. לכן, בכתובים שלהם, הם התמקדו במציאות של בתי-הספר הקיימים, ודיברו על זכויות וחופש לעשות מה שהנך רוצה לעשות עם זמנך, ולא דיברו על נושאים רגשיים, שהם חמקמקים יותר ואשר, למרות הכל, תפסו חלק גדול מהזמן והאנרגיה שלהם מידי יום-ביומו. ממלכת הצמיחה האישית המשתנה-כל-הזמן, היא בלתי ניתנת למישוש וברת-חלוף מדי מכדי לתפשה בדיוק מדעי. בדומה ליופיו של הטבע, היא רגעית והולכת-ונעלמת. אומנים משתדלים ומתאמצים ללכוד את הרגע ולהעניק לו חיי נצח, אולם אמנות בשיאה היא התקרבות גרועה למה שהטבע יכול לעשות. בגלל שאיננו יכולים להעריך כמותית חוויה מסוימת נראה שלעיתים אנו ממעיטים בחשיבותה. בעידן התעשייתי-טכנולוגי שלנו, אנחנו מודדים את הכל (ציונים, הערכות, ותעודות, למשל) ומצמצמים את כל המורכבויות לדפי נתונים ממוחשבים. אולם אין למדוד את החיים תוך כדי זרימתם, מבלי שיאבדו את משמעותם. אותו הדבר נכון עם הילדים בבית-ספר סדברי-ואלי אשר אינם באים לקבל שיעורים אלא באים לחיות את חייהם, לחקור את הטבע, את עצמם ואת תרבותנו. הם עורכים ניסויים, עורכים תצפיות, מנתחים וחולמים. הם גדלים, מתבגרים ומתכוננים לחיים כמבוגרים. אולם הכיצד והמה והמדוע הם עניין פרטי של כל אחד והם אינם מסיגים-גבול כדי להעריכם. לכן, אין הם למעשה יכולים לחקור או לנתח או לשרטט כך שהכל יוכלו לראות את מה שחושבני שהוא ההיבט החשוב ביותר בבית-הספר. הם אינם יכולים אפילו להתחיל לתאר כיצד הם מזינים את הצמיחה; כיצד הם תומכים בילדים כאשר הם מרגישים אבודים או מתנהלים בכבדות; כיצד הם מבטיחים להם חזור והבטח ומלמדים אותם שהם מאמינים בהם ושהם יכולים לעשות כל דבר שהם רוצים במידה והם עובדים קשה כדי להשיג את מטרותיהם. סדברי-ואלי הוא קהילה מורכבת. יעדיו והמבנה שלו משורטטים ומובעים בבירור. אולם מה שגורם לכל זה לעבוד הוא מסתורי ובלתי ניתן למישוש. הוא עשוי ממעשים קטנים רבים, אשר כולם ביחד יוצרים מוסד חינוכי חי ומשתנה-תמיד. זה מקום בו התלמידים יכולים ללמוד כיצד להיות הם-עצמם – עם הכרה-עצמית, עם ביטחון, ועם שמחת-חיים, הכל מחוזק על ידי ההכרה שלמבוגרים שמסביבם יש מחויבות להזין את צמיחתם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האם אפשר להבהיר בבקשה נקודה או שתיים: בנושא הזכויות. הדוגמאות שציינת הן של הזכות להגנה *מפני* אלימות ופגיעה בגוף וקניין, ויפה שכך. האם יש גם הטפה לזכויות *ל*דברים מסויימים*, כגון לקנינים או לנכסים כלשהם המוצגים "כשייכים לחברה" ולא לפרטים שבה? מה כוונתך ב"צדק"? האם ברור שהכוונה לזכאותך בדין לדברים מסוימים בתוקף *מאמציך ועמלך"? והרי כיום רווח בסביבות שונות השימוש ב"צדק" להורות על זכאות כביכול לנכסים וערכים בתוקף דברים אחרים לגמרי. קיימים מקרים רבים בו נעשה שימוש בטון דיבור כעוס וצדקתני המרמז כביכול על כך שבעל הדבר זכאי לדברים השייכים לך בדין. כלומר, גימיקים שונים משמשים להפיכת "צדק" לצדקתנות עצמית, בניגוד להבנתנו הבסיסית והאינטואיטיבית של "צדק". הדבר מגיע לעיתים לאבסורדים משעשעים. זכורה לי דוגמא בה בסביבה חשוכת חנייה, לאחר שעמדתי לחנות במקום מסויים, הרי שאשה זריזה אחת שהיגיעה לשם אחרי, נסתה לנכס לעצמה את המקום, כשהיא מדברת בטון זעוף וצדקתני. אחד הטעונים שהעלתה היה ללא צל של רלוונטיות אך נשמע צדקתני ומטיף להפליא- "במקום הזה חנה לפניך אדם נכה" . לאחר שעניתי בתקיפות "זה שאת מדברת בטון צודק, גברת, אינו אומר שאת צודקת" ו"מה זה שייך לעניין", ו"את פשוט מנסה להדחק" מיהרה להסתלק מהמקום, או לחפש פריירים אחרים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |