 |
הצוואה היא עניין משפטי ולא עניין של "לעשות כבוד" מן הסוג ש"עושים" לרבובדיה. במרבית המדינות החופשיות והנאורות משתדלת המערכת המשפטית למלא צוואתו של אדם, ובמידת האפשר ואם אין בה דבר הנוגד את החוק - משתדלים למלאה כלשונה. סביר בעיני כי התייחסות דומה תהיה במדינות שכאלה גם למה שמצווה אדם שייעשה בגופו.
אין לערבב בין אדם המצווה את גופו למדע לבין אדם המביע הסכמתו בכתב לשיתוף גופתו בתערוכה. ציווה אדם גופו למדע - נמסרת גופתו למוסדות המתאימים - עפי"ר במסגרת האקדמיה ו/או מוסדות הבריאות, לטיפולם של חוקרים ותלמידים, ואינה נחשפת לציבור הרחב.
הביע אדם הסכמתו להשתתף בתערוכה כזו המתוארת בידיעה שבראש דיון זה - ממילא הוסבר לו קודם לכן והבין הבן היטב כי גופתו תוצג לציבור (או כך, מכל מקום, מחייב הסדר הטוב), ומוטב לכבד את שיקול דעתו ואין צורך לנהוג בו כבוד יתר על הכבוד שנוהג הוא בגופו-שלו.
ההחלטה האם *לצפות* בגופתו של אותו אדם או בחלקים מעובדים מגופתו, היא כבר החלטת הצופים - המבקרים הפוטנציאליים בתערוכה. החלטתם עשויה להיות מושפעת משיקולים רבים, שונים ואינדיבידואליים - בין השאר מן האופן בו רואה כל מבקר את מושג כבוד האדם ואת מושג כבוד המת, וכן גם מטעמי אי-נוחות וסלידה, בין אם סלידה נפשית או סלידה כעין-ביולוגית - כפי שהדבר אצלי, למשל - ומשום כך לא אבקר בתערוכה, אך איני רואה כל טעם להעביר ביקורת בנוסח "לא יפה" כנגד עצם קיומה.
פרט נוסף הראוי להיזכר כאן, והנוגע גם הוא לנושא שהעלית: עד כמה שניתן להבין מתיאור הטיפול שעברו הגופות ומן התמונות הספורות שפורסמו - פני הנפטרים המשתתפים אינם ניתנים לזיהוי אישי, שמי, לאומי, מדיני או אחר, ואף לא חלקי גופם האחרים (ויתקנוני מי שביקרו בתערוכה אם טעות בידי). כך נשמר ה"כבוד" מן הסוג שעליו אתה מדבר, באופן אינדיבידואלי, כאשר גופם של המשתתפים משמש באמת אך ורק למטרות לימודיות ולמטרות חינוך הציבור לשמירה על הבריאות (ההימנעות מעישון וכו' - וזאת גם אם חלק מן המבקרים באים לספק סקרנות שאינה אינטלקטואלית-נטו).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש