בתשובה לewilde, 16/09/01 15:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כנראה שנהנתי מזכות התגובה הראשונה (כמו חברי פרלמנט שנואמים נאום ראשון ללא הפרעות), או שאולי אני לא חשוב מספיק בשביל שיקטלו אותי:). עברו ארבעה חודשים, ונראה לי שלא פיספסתי בהרבה... ארה"ב כבשה את אפגניסטן, כוננה שם דמוקרטיה לא וולונטרית ומקימה בסיסי צבא באפגניסטן ובאיזור. כנראה שהדבר הגדול הבא של 2002 יהיה המתקפה האמריקאית על עירק והפלתו בשעה טובה של סדאם חוסיין (עוד דמוקרטיה לא וולונטרית לרשימה?:)). העניין הוא שזה עלול לכאוב לנו קצת יותר מפרשיית אפגניסטן. איראן היא יעד שאפתני למדי (אגוז קשה לפיצוח). נראה שהעולם (גם ישראל) ואיראן למדו בעשרים השנים האחרונות לחיות זה עם זה. כמו ברה"מ (ממלכת הרשע) בשעתו כך גם איראן תצטרך לקרוס או לעבור מטמורפוזה בכוחותיה פנימיים (הדבר הכי טוב שיכול לקרות לאיראנים לדעתי). אלא אם כן היא תתחיל *לייצא* טרור ומהפכה איסלמית בקצב גובר ואז יקרא כוח חיצוני למשימה. מישהו שם לב לאבסורד בתודעה האנושית (הקולקטיבית)? הודו ופקיסטן על סף מלחמה, והם כבר מדברים על כלי הנשק הגרעיניים שברשותם... זה הזכיר לי את השמחה האדירה בקרב הפקיסטנים כשהם התבשרו שארצם פיתחה יכולת גרעינית מבצעית (בעקבות פיצוץ גרעיני פקיסטני ראשון). ההמונים (העניים והנבערים מדעת) של פקיסטן יצאו במחולות ושמחתם היתה אדירה וללא גבול, ממש חג לאומי לכבוד הפצצה (זכורה לי תמונת ההמונים הצוהלים באתר CNN). ועכשיו לשאלות: באיזה מידה הם היו שמחים אם פקיסטני היה זוכה בפרס נובל? או אם רמת החיים במדינתם היתה עולה פי שניים?. חוששני שעוד יתגלה שהם צהלו לקראת שואתם. אכן אבסורדים הם ימי האנושות. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |