 |
הרי ערן שדה כתב מאמר שלם, מעבר למשפט שאת מצטטת. מן המאמר כולו מתקבלת התמונה המלאה: תחילה הרצון לבצע את המילה עצמה ללא הטקס הדתי שאיננו מאמין בו, ולעשות את הדבר מתוך ההתעלמות הרגילה והמקובלת מפרטי המעשה, רק כדי "לעבור את זה כבר ודי". אחר כך ההתעניינות בפרטים, הידיעה ההולכת וגוברת כי מדובר בפגיעה בגופו של בנו (על *חומרת* הפגיעה יש ויכוח, אך לא על הפגיעה עצמה, נדמה לי), ההירתעות ההולכת ומתגבשת מן המעשה, לאור המשמעות הרפואית-מינית שלו, ואז ההחלטה, הצורך להביא את ההחלטה בפני בני המשפחה - ובמסגרת ההתפתחות הזו, הבאה לקראת סוף התהליך (!) - מגיע עניין האח ש"הוציא ממנו" מין "הודאה באשמה", בעניין הסלידה מן הדת. זאת ועוד - המאמר מתחיל באמירה ובה ביטוי שהוא, כך לטעמי, תמצית המסר שלו, הביטוי "פרטים מצמררים": "ישראלים חילונים לרוב מסרבים לדעת את הפרטים המצמררים של טקס המילה היהודית, והם מוזנים בסיפורי אימה על דחייה חברתית של הלא-נימול."
איך אפשר להתעלם מכל הדברים אלה - ולדחוס את כל החשיפה האישית (האמיצה, לדעתי) הזאת של לבטים ושל החלטה לא קלה - אל תוך מסקנה אחת, כמין נפנוף יד מבטל, בדבר "התרסה הפגנתית נגד הדת"? מוזר הדבר בעיני, מוזר ביותר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש