בתשובה לדב אנשלוביץ, 18/01/02 11:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1) "ההר הוליד עכבר". הטענה הזו מרגיזה אותי תמיד, גם בדרעי, גם בנמרודי, ובצווארון לבן בכלל. אבל נתמקד בדרעי. "העכבר" הוא שוחד של רבע מליון שקל. "ההר" אולי קיים, אבל מחמת הספק אינו יכול להוות בסיס להרשעה בפלילים (אם כי קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, שאושרו בבית-המשפט העליון, היו די לקפד כל קריירה פוליטית בכל מדינה מתוקנת). בתחום של צווארון לבן, תמיד יהיה "הר" (למעשה יש תמיד גם "אוורסט" שעליו אי אפשר לבסס כתבי אישום, ולכן הוא לא מגיע אפילו לשערי בית-המשפט; עיין פרשיות נתניהו למיניהן). יש לזכור שדרעי בכלל לא סיפק למשטרה גרסה משך שנים ארוכות. כנגד ההר מופעל מלוא כוחו של הנאשם. בסוף הנאשם מורשע בעבירות חמורות מאוד, נשלח לתקופת מאסר ממושכת, כל המדינה עולה לרגל לכלא, ניתנות לו הטבות כדין ושלא כדין, ומה נשאר בזיכרון הקולקטיבי? "ההר הוליד עכבר". "דג רקק". אז בעיני, רבע מליון שקל זה מספיק חמור, גם אם כל היתר לא היה ולא נברא. 2) "ההר הוליד עכבר" = "דופקים את השחורים/ספרדים/עשירים/whatever". עוד טענה מרגיזה הנשמעת תדיר ממקונני ה"הוא זכאי". ככל שהערכאות השיפוטיות יותר מקפידות עם התביעה, ככה, בהפוך-על-הפוך, נרשם שהמערכת גורמת יותר עוול. הנה, פסק דינו של המחוזי צומצם מאוד בערעור? הוכחה שהשופט צמח שונננננא את דרעי. הרי הדברים ברורים: אם אהרן ברק היה מאשר "דיון נוסף", היה ברור שאפילו ה"שונא-ישראל" הזה מכיר ב"רדיפה"; ואם הוא לא מאשר, אז ברור שזה חלק מהרדיפה; כך או כך, אין דרך לבית-המשפט לצאת מההאשמה. ומה זה משנה בכלל שאין שום עילה משפטית לבקש דיון נוסף? נבקש, וכשלא נקבל-- נצא מחוזקים. 3) אני מסכים איתך שהתמונה העולה מפסק הדין של המחוזי – חריפה מאוד. בהקשר זה אני רואה את התיקונים שהוכנסו בבית המשפט העליון כחיזוק לאמינותה של המערכת, ולא כשלילתה. 4) האם הזוג ורדרבר יכלו לתמוך בדרעי? כן (לפי העליון). האם עשו זאת לפרקים? כן. האם עשו זאת לגבי ה-60 אלף דולר? לא. צריך להבין את מקומו של "הספק הסביר". ספק סביר הוא ספק (אי ודאות), שסבירותו נובעת מכך שיש לו יסוד בחומר הראיות. רואים שדרעי קונה דירה ומישהו אחר בא ומשלם. עכשיו דרעי בא ואומר - "הוא משלם כסף שקיבלת מחמותי". משפטית, זו "גרסת חפות", והוא צריך להניח לה יסוד. אז היסוד שהוא מצייר הוא שמעת לעת ניתנו לו מתנות. טוב ויפה, ובית-המשפט העליון קיבל זאת לגבי כל סכום בלתי-מסוים; ואז הוא הלך ותפס אותו בסכום מסוים, אותם 60 אלף דולר. לגבי אותם 60 א"ד, הגרסה שלו נמצאה שקרית: במקום אחד אומר וינברג שהוא קיבל את הסכום בסצינה מרגשת בבית-חולים, על ערש דווי, ושעל ערש דווי הבטיח לא לגלות את הסכום לעולם. אבל כמה שנים קודם לכן הוא אומר שקיבל את הסכום בבית, וכל סוחט-הדמעות נעלם. אז ההגנה באה ואמרה שהיתה טעות ברישום הדברים בגרסה המוקדמת – אבל *לא זימנה את רושמי הגרסה ונותניה לחקירה* בעניין זה, ולכן משפטית ערכה של הטענה הזו הוא אפס. אז אם כך, האם היתה העברה כזו? נקודת המוצא היא כי הדבר אפשרי לרקע מערכת היחסים עם ורדרבר. אבל להעברת 60 א"ד אין כל תימוכין, פרט לגרסאות של הנאשמים, ואלה הופרכו בשל הסתירות שבהן, ואי אפשר לבסס עליהן דבר. כלומר, לגבי 60 א"ד הופרכה בפועל גרסת החפות – ניתנו לה ראיות (עדויות הנאשמים), ועדויות אלה נמצאו בלתי-אמינות. גרסת חפות שהופרכה דיה להרשעה – כפי שמסכים פרקליטו של דרעי. זה שיש ספק, זה לעולם נכון. אבל כשמדברים על גרסאות חפות, לא מספיקה גרסה שיכולה להתיישב עם הראיות, אלא דרושה גרסה שהראיות תומכות בה (ולו חלקית ביותר). ללא תימוכין, הספק לעולם לא יהיה "סביר". אני מדגיש את זה כי כאן, לא רק שאין תימוכין למהות ההעברה הזו כמתנה, אלא שהטענה נשללת מתוך הסתירות בגרסאות השונות. 5) מדוע לא חתמה אסתר? כי היא סברה שזו רמאות מוחלטת. כי הזהירו אותה לבל תציין סכומים. כי *לא שאלו אותה* על שתי ההעברות *הגדולות ביותר*. הדברים מתועדים בהקלטות. מדוע לא העידה אסתר? כי אנשי דרעי פעלו כדי *לסכל* את חקירתה בהצבת תנאים שונים (כמו שנקבע בשתי הערכאות). זו גרסת חפות: התביעה אינה צריכה לצאת נפסדת כי איסר ורדרבר מת מתוך הטענה ש"אולי היה לו מה לומר". הנטל לקשור את הגרסה למציאות מוטל על דרעי. איך זה עבד? יש חקירה. דרעי מוזמן להעיד. הוא שומר על זכות השתיקה. אנשיו מתחילים להסתובב בארץ ובעולם, ולעשות "חקירה פרטית". את ממצאי החקירה הפרטית הם מעלים על הכתב, עורכים ומשכנעים ומתקנים ומסבירים, ו"מחתימים" עליהם את העדים כתצהיר. העדים האלה מתודרכים כדבעי. כשהמשטרה האמיתית מבקשת לחקור, מערימים קשיים ו"מסכלים" את החקירה. מה ערכם של התצהירים האלה, לו היו נחתמים? אפס, או קרוב לאפס, משום שאין הזדמנות לחקירה נגדית. המדינה הסכימה שיוצגו. עכשיו מדברים על טיוטות תצהירים (שמראש ערכם אפס), שלא נחתמו (ולכן ערכם עוד פחות), שנוסחו בידי אנשי דרעי (הערך עוד יורד), שהמצהיר הסכים עקרונית שיכללו בו דברי שקר מסוימים (הערך יורד שוב), ולאחר מכן סירב לחתום עליהם, --לא משנה הסיבה, שהרי כבר סיכמנו שלא היה אכפת לו שייכתבובתצהיר שקרים – ומספר לנו בהקלטה מתועדת ש"זה הרי רמאות גמורה" (עוד נשאר ערך לתצהיר?), ושלאחר מכן לא הועמדו במבחן חקירה משטרתית כי הנאשם התנגד (תצלינה האזניים: *הנאשם* התנגד שהמשטרה תחקור את *גרסת החפות שלו*). ויהי אחר כל הדברים האלה: טיוטות התצהירים האמורים, שנכתבו בידיו הארוכות של דרעי ומעולם אסתר לא הסכימה להם – אינם מתייחסים כלל לשתי ההעברות הספציפיות. אז מה משמיעים התצהירים? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כשאמרתי "ההר הוליד עכבר" התכוונתי שההר הוא 250 אלף הדולר (עד כמה שהבנתי זה סכום השוחד שבו הואשם דרעי והורשע במחוזי.) העכבר הוא אותם 60 אלף שעליהם יש ויכוח אם יש ספק סביר שהם אכן כספי שוחד או כספים שהועברו מההורים המאמצים. וגם תמונת הראיות הכוללת שבה לעוניים של ההורים המאמצים יש משקל רב ושברור שלא ייתכן שמתאריך מסויים הועברו כספים בערוצים חדשים מההורים המאמצים וגם ההתבררות בדיעבד שיתכן שחלק מהכספים שעליהם הורשע דרעי במחוזי מקורם יכול להיות בהורים המאמצים, גם לפרטים האלה התכוונתי כשאמרתי ההר הוליד עכבר. לגבי נמרודי, האשמה בפרשה השנייה שלו הייתה ניסיון רצח, שזו בודאי עבירה מאד חמורה. לבסוף הושגה עסקת טיעון שבה האשמה הייתה כמדומני פעולות שעשה נמרודי בעקבות החקירה הזאת. (בדומה למה שקרה עם עורך הדין נאמן שאשמתו הוחלפה באילו פעולות שעשה בעקבות החקירה, ושבסופו של דבר זוכה גם בהם). זה מבחינתי "ההר הוליד עכבר". אני מסכים אתך שכל עניין התצהירים של אסתר, משקלם מועט ולכן גם תמהתי שבית המשפט העליון כל כך הרחיב את הדיבור בהם. אבל הבאת נקודה שאף אני שמתי לב אליה (לראשונה) רק עכשיו בקוראי את החלק הזה בפסק הדין , וזה הסתירות בעדותו של שמואל וינברג לגבי המעמד שבו קיבל את הכסף. האמת היא שרציתי להתייחס לנקודה זו עוד לפני שקראתי את דבריך, אבל לא הייתי בשעות האחרונות בבית וכשחזרתי מצאתי את תגובתך. זו נקודה מאד חשובה משום שאם דרעי טוען שמקור הכסף בהורים המאמצים, מוצדק לשאול אותו מי הביא את הכסף, והוא חייב לספק גרסה, שאם לא כן טענתו זו חסרת ערך. אם בגרסה שהוא מביא יש סתירות בודאי יש לו בעיה. אין ספק שהסתירות האלה מאד תומכות בשלילת גרסתו זאת ובדחית ערעורו בעקבות זה. עם זאת יש לי שתי הערות לטובת הצד השני (דרעי) לגבי הנקודה הזאת: 1. עניין הסתירה הזאת נידון בבית המשפט המחוזי, ודרעי ניסה ליישב אותה. בפסק הדין של העליון אין שום פרטים לגבי האופן שבו ניסה דרעי ליישב את הסתירה, חוץ מהאמירה שהוא (בית המשפט) לא מצא אותו אמין. כדי שאוכל לשפוט עליי לדעת בדיוק מה היה שם, והפרטים האלה חסרים. 2. הסתירה הזאת מוזרה דווקא בהנחה שכל הגרסה היא שקר. שקרן טוב צריך לזכור מה אמר, ולהשתדל להצמד לגרסתו. . . ולבסוף אני מודה לך על המחמאה האישית בראשית דבריך. איני רגיל כל כך לקבל כאן מחמאות, ואני מקווה שאני ראוי לה, למרות היותי בן אנוש בלבד, על מגבלותיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני חשבתי שהעצה הישנה היא: "תמיד אמור את האמת, כי אותה קל לזכור." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שמעתי על עצה כזאת, אבל לעומת זה יש לי שתי דוגמאות שמראות שלפעמים דווקא את השקר זוכרים טוב ואת האמת לא. הדוגמא הראשונה היא מהסרט הישן Z . מסופר שם על פרשיה של רצח פוליטיקאי ביון של טרם משטר הקולונלים. השופט החוקר (הישר) שחוקר את הפרשה נתקל בעדות שקרית שכל העדים שקשורים ברצח חוזרים עליה בדייקנות. במיוחד מובלטת שם אמירה תיאורית : "ואז הוא התנפל עליו כברדלס פראי . . ." (משהו כזה. ייתכן שהייתה זו חייה אחרת). כל העדים "זוכרים" את האירוע לפרטי פרטים ומשתמשים ממש באותן המלים כדי לתארו. והאירוע הזה, כפי שתואר, כמובן, לא היה ולא נברא . . . הדוגמא השנייה קשורה אף היא בסרט ישן, ובזיכרון הפרטי שלי. את הקומדיה "כותרת ראשית" עם הצמד וולתר מתאו וג'ק למון ראיתי מזמן, כשהוסרט לראשונה, והוא מאד מצא חן בעיני. במיוחד מצאה חן בעיני הסצנה הראשונה שמוקרנת על רקע כתובות הפתיחה, ובה תאור של בניית גרדום בחצר בית הכלא, וחילופי דברים קצרים ומשעשעים בין השוטר שאחראי על העבודה, ובין עיתונאי (ג'ק למון) מחלון חדר העיתונאים במבנה. הסצנה הזאת כל כך שעשעה אותי שזכרתיה "היטב", ואף נהגתי לתאר אותה לפרטי פרטים באזני חבריי, לא פעם במשך שנים רבות. והנה יצא לי לראות את אותו סרט שוב, הפעם בטלוויזיה שנים רבות אחר שראיתיו לראשונה. להפתעתי סצנת הפתיחה הייתה שונה בהרבה פרטים מזו שהייתה חקוקה בזיכרוני. (הסצנה כפי שאני זכרתיה הייתה הרבה יותר מוצלחת. ממש התאכזבתי. חבל שכותב התסריט לא כתב אותה כפי שאני זכרתי . . .) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי פעם את עורך הדין יגאל ארנון בטלויזיה. הוא אמר שהוא מגן על דרעי ללא קבלת תשלום, משום שהוא מאמין בצדקתו. איני מכיר כל כך את הדמות הזאת, ואיני יודע דבר על יושרו. אבל אם מדובר באדם ישר, הוא בודאי לא היה מאמין שדרעי זכאי, לו היה חושב שהסתירות האלה מצביעות על גרסה שקרית. יש כאן בודאי עוד פרטים שאין אנו יודעים אותם שגורמים לאיש (אם הוא ישר), להחזיק בעמדה כזאת. לכן, בכל זאת העניין לא מבהיר לי את התמונה לרעת דרעי באופן חד וחלק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך גם לזכור שכשיגאל ארנון מדבר, הוא מדבר אחרי שהוא קיבל את יפוי הכוח, וקשה לחשוב שהוא היה אומר משפט הפוך. משהו כמו "אהוד ברק: ננצח מחר בבחירות". עורכי הדין של הצדדים הם חלק ממערכת התעמולה. לא ידעתי שהוא לא קיבל שכר, ואם זה נכון זהו אכן דבר חריג ומעניין. יגאל ארנון ידוע גם בעבודה ללא שכר לטובת מטרות הנחשבות בעיניו (יש לו תקן אחד במשרד המוקדש לייצוג של נזקקים). אבל מעבר למילים שהוא אומר, קשה לי לחשוב ש"יש כאן עוד פרטים שאין אנו יודעים אותם" – דרעי קיבל הזדמנות מלאה, לעיתים מוגזמת, לשטוח את טענותיו. הוא קיבל ייצוג משובח מתוך מקורות כספיים עמוקים. אין לדרעי טענה שבית-המשפט המחוזי קיפח את הגנתו של דרעי; ככל הידוע לי, אין גם טענה שהוא התעלם מטענות או כיו"ב. בבית-המשפט העליון נדון הערעור מספר חריג ביותר של ישיבות (למרות שנעשה שם כל מאמץ לשוות לתיק מראה של "עסקים כרגיל" כלפי חוץ, התיק קיבל מידה גדושה של הקשבה וזמן שיפוטי, כיאה לו, תוך הקצאת מיטב השופטים הפליליים וכו'). זה לעולם לא יהיה "חד וחלק". אין ודאות של 100% באף תוצאה. בבתי הכלא שלנו יושבים אולי עשרות חפים מפשע, אולי יותר. למעלה ממחצית הנאשמים בבתי-משפט השלום אינם מיוצגים, והסיכויים שלהם לזיכוי – נמוכים. דרעי לא קיבל יחס פחות טוב מאף נאשם, לשון המעטה. כתבת ששופט שמצביע מרצ מגיע לדרעי עם דעה קדומה. אני האחרון שישלול קיומן בשטח של דעות קדומות; אבל אני לא חושב שיש להן השפעה כלשהי. ובסופו של דבר הכל פרוש לעיני הציבור (הלא מתעניין). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי הרבה מה להוסיף לגופו של עניין חוץ מאשר להבהיר את כוונתי לגבי דברים שאין אנו יודעים. התכוונתי לדברים שתוארו בפסק הדין של המחוזי שלא קראתי אותו, ושבית המשפט העליון בפסק הדין לא טרח לחזור עליהם, ולכן איני יודעם, ולא דברים שדרעי עדיין לא אמר. הנקודה שהעליתי היא שארנון שכן מכיר את הדברים האלה בכל זאת מאמין בצדקתו של דרעי. כפי שאמרתי הסתירה הזאת בעדותו של וינברג מאד חשובה ומרשימה, ולכן תמוה שבכל זאת ארנון מאמין בצדקתו וגם לא לוקח שכר בשל כך. חשבתי שאולי בדברים האלה (שנסתרים ממני אבל הגלוים למי שמתאמץ לחפשם), למרות שהעליון לא נתן להם משקל יש בכל זאת משהו. אגב, סתם סקרנות: האם למדת או שיש לך איזה קשר למקצוע המשפטים ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יום אחד אולי ההתעניינות הפתולוגית שלי תוביל אותי לקריאת חלקים מפסק הדין של בית המשפט המחוזי. לא הייתי רוצה לראות את היום הזה מגיע... :-) כן, למדתי משפטים ואני מתעסק בתחום. אבל העיסוק הפלילי זר לי. במקרה הזה אני מתעניין יותר בתורת השפיטה. איזה עומס משמעות עצום מוטל על סתירה פעוטה אחת... זה לא קל לדון על זה באייל ("בחדר ממוזג"), זה בטח קשה מאוד לשופט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ההר הוליד עכבר, אני מסכים שחל פיחות מתמיד בחומרת הדברים ככל שהם מסתננים בין העיתונות למשטרה, בין המשטרה לפרקליטות, בין הפרקליטות ליועמ"ש, בין כתב האישום לראיות הקבילות, בין פסק הדין לבין דקויות הערעור. זו תופעה נפוצה. לעיתים אפשר לייחס אותה לרשלנות, זרקנות, תאוות כותרות, גלגול בלוני ניסוי וכדומה. במקרה דרעי זה אינו כך. שם זו תופעת צווארון לבן אופיינית, שבה המאמץ שמושקע בתיק מצד ההגנה כל כך גדול, שהוא מצליח לשתול ספקות סבירים בגרסת המדינה. טוענים הרבה שבתי המשפט הם סלחנים ביחס לצווארון לבן, ואולי זה נכון. אבל אני מבין איך נאשם ששותק כל כך הרבה שנים ובמקביל עושה מאמץ "חקירתי פרטי" (כלומר, נסיון לנסח את המציאות באופן שמתאים לו), יכול בסופו של דבר לעשות שמות בתיק. לגבי סתירות. אני לא חושב שמי שנחקר במשך ימים על גבי ימים, ראשית במשטרה ואז בבתי המשפט מסוגל לזכור בדיוק כל מה שהוא אמר. השאלה מה זוכרים פחות, את האמת או את השקר. כאן הסיפור בגרסה המאוחרת הוא פנטסטי: סצינה קורעת לב אמיתית. כל מי שנכח בו לא ישכח אותו. עניין של פעם בחיים. (כך לפחות מתאר זאת בית המשפט, אני לא קראתי את העדות.) איך יכול להיות שכמה שנים קודם לכן נמסרת גרסה שכל המעמד הזה לא היה בה? אני חושב שזה מרמז על כך ששתי הגרסאות הן שקריות. לא הייתי בוחר אחת מהן להיות האמת. העובדה שהגרסה ה"מפותחת" היא הגרסה המאוחרת, ולא המוקדמת, מחזקת זאת. מישהו מוציא 50 אלף דולר במזומן, במעטפה, מתוך המגירה של הכוננית שלו בבית-החולים, כשהוא על ערש דווי הוא מבקש להעביר את זה לדרעי, ומשמיע צוואת שכיב מרע, מבקש לדאוג לאשתו, ועוד. ואחר כך המעמד הזה (1) נעלם מזכרונו של וינברג במשטרה וחוזר אליו רק בבית-המשפט; (2) הגנת דרעי מנסה להלביש על צוואת השכיב-מרע הזו דברים שלא היו בה... הבעיה הראשונה מרמזת שאין לוינברג באמת מידע מדויק איפה הוא קיבל את הכסף; זה די מרמז שהוא לא קיבל את הכסף. הבעיה השניה מרמזת על אפשרות שהמעמד הזה נעשה לחלק חשוב מההגנה, כי ניסו להעמיס עליו _שני_ פרטים, שהתבררו כשקריים: גם תוכן הצוואה וגם הענקת הכסף; והכל באיחור, שנים אחרי הגרסה במשטרה. אני מודה שכשקראתי את פסק הדין לראשונה, חשבתי שהוא רעוע. היום אני הרבה יותר נוטה לחשוב שהוא נשען על יסודות מוצקים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |