בתשובה לאסתי, 18/01/02 22:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל בשמעו (הכוונה ליוסף אבי ישוע) כי ארכילאוס מולך ביהודה במקום הורדוס אביו, פחד ללכת לשם. לאחר שהוזהר בחלום יצא אל סביבות הגליל. הוא בא וישב (יוסף, אשתו ובנה) בעיר הנקראת נצרת, למען יתקיים הנאמר על פי הנביאים "כי נצרי יקרא לו" (מתי ב', 27) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההסבר שלך על מקור השם "ירושלים" היה מעניין מאוד... (: כידוע לך גם ארבע ה"בשורות" נכתבו לאחר המעשים המתוארים בהן. והברית החדשה כולה עברה עריכה שהוכתבה ע"י שקולים שונים, אך בעיקר אידאולוגיים. את הטענה על משמעות המלה "נוצרי" פגשתי כמדומני בספרו של ג'ון אלגרו The Dead Sea Scrolls and The Christian Myth (לי עצמי אין דעה בנושא, אך הטענה נשמעה לי מעניינת.)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין ירושלים -היפוטזה הממפה באופן אלגנטי את עניין שלושת שמותיה (עיר דוד; עיר שלמ; ירושלמ). עדויות, נהגי קריאת ערים, וכינויי שמות בעלי משמעות בהקשר ההיסטורי המדווח, מתכנסים CONVERGE מצרפית כולם למספר נקודות. בעניין הבשורות והברית החדשה, אכן כך הדבר. מדובר בכתבים דתיים. דומה ש"נוצרים" במובן אליו את מתייחסת מחייב גם שם עצם צמוד אליו עוברת הפעולה. נוצרי מה? נטורי בא בצמוד לקרתא, והכוונה לשומרי העיר בארמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ירושלים, קטונתי מלהביע דעה בנושא, אך טענתך מעניינת ואיננה בלתי מתקבלת על הדעת. לגבי נצרת -שוב- הטענה אינה שלי, אך היא קיימת, ונתקלתי בה בכמה מקומות. לצערי אין לי את ספרו של אלגרו. אבל שנפלד, בספרו The Passover Plot אומר: Jesus himself was known as the Nazorean. It is now widely agreed this is a sectarian term of which the Hebrew is Notsrim, and is not connected directly with a place called Nazareth... (עמ' 207 במהדורת 1985 של Element Books)שנפלד ממשיך ומסביר שכת זו ראתה עצמה כנוצרת את דת ישראל האמיתית (למרות שזה אינו חלק מהשם). והוא מוסיף שגם מקור השם "שומרונים" דומה. יתכן שבתקופה המדוברת היה ברור לכולם מה הדבר הנשמר, גם בלי ליצור שם המורכב מנסמך+סומך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מייסד הסקטה השומרונית, או הכוהן הגדול שלהם (נניח, איני יודע אודותיהם דבר) אינו קרוי השומרוני במיוחד. גם במקרה הקראים, כולם קרואים "קראים" ואין מי מהם הנבדל בכינוי "הקראי". מאידך אילו היה מקום הקרוי "קרא", שם חי מייסד הסקטה, ולא בהכרח חבריה, היתה הצדקה לכנותו "הקראי" (בדומה ל"יוסף הגלילי") ואת מאמיניו - קראים, אך אף לא אחד אחר "*ה*קראי בה' הידיעה. כך, אפילו האפיפיור או הארכיבישוף מקנטרברי אינו נקרא הנוצרי, אלא סתם נוצרי. אנשים אכן נקראים לעיתים על שם מחוז מגורים, כגון הברון פון מנכהוזן (הברון ממנכהוזן), ואף דת עשוייה להקרא על שם מקום, כגון הדת ההינדואיסטית. במקרה של ישוע, הוא נקרא על שם מקום מגוריו "הנוצרי" בהא הידיעה, ולא סתם נוצרי, כשם שפרנציס איש אסיסי, נקרא על שם מקום מגוריו. במקרה של זה האחרון, חברי המסדר נקראים הפרנציסקנים, על שמו ולא על שם כינויו, אך הנוצרים נקראים על פי כינויו דווקא של ישוע (הנוצרי, איש נצרת), בעוד חברי המסדר הישועי נקראים דווקא על שמו ולא על פי כינויו. הנוצרים מעונינים להבליט את היותו המשיח, והמשיח האמיתי, ולכן במהלך מאבקם עברו לקרוא לעצמם משיחיים, בעוד היהודים דבקים כמובן בכינוי נוצרי, והנוצרי. הנה כך הבאה הלוגיקה, והיא לבדה, לעזרת האדם הקטן, ומאפשרת אף לפסול על סמך שיקולים לוגיים טהורים את גישתם של הג'נטלמנים שהזכרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. בקשה: תעש/י משהו בקשר לניק, הוא מעצבן. (עובר אפילו את השיא של גוד-איט-גוד.) 2. אלגרו ושנפלד מדברים על כת של נוצרים ש/קדמה/ לנצרות שייסד ישו (ושגרסתה המוכרת לנו היא בעצם מיסודו של פאולוס). ישו (ואולי גם הוריו ואחיו) השתייך לכת קדומה זו, ולכן כשהוא יצא אל מחוץ לחוג הנ"ל הוא כונה "הנוצרי". (כשם שיהודי בודד בסביבה לא יהודית יכונה "אהרון היהודי" למשל). כת הנוצרים היתה אחת מכמה כתות בעלות שמות מסוג זה. עוד כת, המוזכרת ב"פאנאריון" של אפיפניוס היא כת ה"נצריה" (Natsaraya). (השם ארמי, ובאנגלית תורגם ל-Nazareans, בניגוד ל-נוצרים שביניהם גדל ישו, שהם כאמור Nazoreans). כת הנצריה עדיין היתה קיימת בצפון א"י בתקופת אפיפניוס, סוף המאה ה-4 לספירה.יש טענה שה-Mandaeans שחיים כיום בדרום נהר הפרת הם גלגול של כת זו. שנפלד מפרט עוד רבות בנושא בספרו, ובסה"כ שוטח טיעון משכנע למדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבריך מאלפים. מענינים. אשר לניק, סתם בדיחה פרטית, בהקשר לסיפור פנטסיה קצר שכתבתי לפני מספר חודשים תוך צחקוקים חוזרים ונשנים (סיפורו הנורא של בבאלה, מפלץ החשמל העברי הראשון). יש משהו כייפי מאד בכתיבת פרוזה מצחיקה. אני זוכר שנסעתי פעם מרעננה בשנות ה-80 באוטובוס ריק למחצה, והמחזאי חנוך לוין ישב מספר מושבים לפני בצד הנגדי. האיש, שהיה שקוע בעצמו, פרץ בלי הפוגה, כל הדרך, בצחוקים קצרים, עזים ומלאי עונג, וכנראה הרכיב במוחו משפטים מצחיקים למחזה או קטע פרוזה חדש. מאידך, אין פריבילגיה משחררת זאת עומדת לרשותם של אנשים שכותבים פרוזה רצינית הרת עולם או אף טראגית: מעניין מהי ההבעה שהיתה שפוכה על פניהם אנרי ברגסון, או אלי ויזל (או ק. צטניק) להבדיל, ביושבם ליד שולחן כתיבתם? האם מראה פניהם של ז'אן ז'ק רוסו או אף סנט אוגוסטין, בכתבם את הביורוגרפיה הוידויית שלהם, היה מלא ברגשות עזים שהתחלפו זה עם זה לפי הנכתב? או שהאלגנטיות המבריקה בה כתב ז'אן ז'ק רוסו, למשל (שרבים, כגון סארטר חיקו לעיתים את הסגנון שיצר) העימה את רגשיות היתר של הנכתב חלק נכבד מהזמן? למשל קטע מהסוג הבא: "נולדתי חלוש וחולני. עליתי לאמי בחייה, ולידתי היתה ראשון האסונות שלי... נולדתי כמעט גוסס: היתה אך תקווה קלושה להצילני. נשאתי בקרבי את זרע המחלה שהשנים טיפחו... אחות אבי, אשה חביבה ופקחית, כה היטיבה לטפל בי עד שניצלתי... דודה יקרה, אני סולח לך על שגרמת לי לחיות. אני מצטער שאינני מסוגל להשיב לך בסוף ימייך את הטיפול הרך שהענקת לי בראשית ימי שלי. האומנת שלי ז'אקלין, אף היא עדיין בחיים, בריאה וחזקה. האצבעות שפקחו את עיני בהוולדי עשויות לעצום אותן עם מותי (רוסו, הוידויים). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |