בתשובה ליהונתן אורן, 05/04/10 16:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1.א. המדע אינו "חותר" לבטחון, אבל זה התוצר הנלוה של החתירה לגילוי האמת, או, אם תתעקש, החתירה להתקרבות אל האמת. אתה (או פופר, אני לא בטוח עם מי אני מתווכח) מתייחס לפעילות המדעית במנותק מהעניין הפעוט הזה של מציאות קיימת שע"פ האקסיומה המדעית היא קונסיסטנטית וניתנת להבנה. בתנאים האלה, המסקנה שהתיאוריות החדשות יותר פריכות1 מעצם כך שהן מסבירות יותר תופעות, היא חזיון תעתועים, מעין להטוט לוגי של דוד קופרפילד ולא אמת. כל הנסיון להעריך את פריכותה של תיאוריה ע"י ספירת הניסויים האפשריים להפרכתה אינו מחזיק מים כי אין לנו שום מושג לגבי ההסתברות של כל ניסוי כזה להפריך את התיאוריה, כך שמספר ללא שקלול הוא חסר ערך. אבל אולי לא הבנתי את כוונתך. ב"עכשיו אנחנו ניצבים בפני שתי ברירות", על איזה "עכשיו" אתה מדבר? עכשיו בו התיאוריות הקיימות עומדות בקשיים וצריך להחליט אם לתקנן אד-הוק או להחליפן לגמרי, או אולי "עכשיו" אחר שאינו ברור לי? 1.ב. כן, אבל זאת גיזת הזהב אותה מחפשים. 2. כי אם יש התאמה בין הרעיונות לבין המציאות העקביות של המציאות תתבטא בעקביות של הרעיונות, ואם אין התאמה כזאת הרעיונות לא יתקבלו כנכונים. 3. בעיני המדע הוא מתודולוגיה להכרת המציאות (לא הגדרה שחשבתי עליה יותר מדי, כך שלא אופתע אם אצטרך לחזור בי). 4. מצטער, איבדתי את הקשר (אני רואה רק את ההודעה שלך, לא את זאת אליה אתה מגיב). על מרכסיזם אני יודע מעט מדי, אבל הפסיכואנליזה - לפחות בחלקה - אינה עוברת את התער של אוקהם ללא פגע. לדוגמא, ההנחה שחלומות מבטאים משאלות כמוסות (ומשם קיומו של צנזור מתוחכם ומנגנונים שונים של הכמסה) היא הנחה חזקה שהתער ישמח לגלח. קון, ממה שאני יודע עליו, לא מרשים אותי בכלל. בעיני הוא מבלבל בין מדע לבין סוציולוגיה של המדע (דומני שכבר אמרתי את זה). 5. ככל שאנחנו מדברים על זה, אני הולך ומשתכנע שאני אינדוקטיביסט ולא פופריאני, בלי שבכלל ידעתי. בעיני המדע הוא מעין משחק צוללות שאנחנו משחקים עם העולם, כך שכל ניחוש מקרב אותנו לנצחון (אפילו אם הלוח אינסופי ולעולם לא ננצח, יש משמעות לתגלית שמשבצת מסוימת ריקה). 7. אם הייתי צריך להמר, הייתי שם את הכסף עליו. אני אולי מגלומן, אבל לא טיפש גמור. _____________ 1- ניתנות להפרכה, וגם מתאים למדי למשמעות הרגילה של המילה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כמה קטנות: 1ב: מחפשים את הגביע הקדוש, לא את גיזת הזהב (הארגונאוטים מבקשים עושר ותהילה - הקאמלוטים מוּנָעים מרגשות דתיים עמוקים). 4: בשביל זה יש טאבים: אם משתמשים בכרום, עושים לטאב "Duplicate" ובכפיל הולכים אחורה חזרה לדיון. בשוא״ש הולכים אחורה תוך לחיצה על קונטרול. בספארי לוחצים על "אחורה" עם כפתור עכבר אמצעי (אין לי מושג מה עושים אם אין לך כפתור כזה)1. בכל המקרים אתה נשאר עם טאב אחד עם התשובה, וטאב שני עם הדיון. 8: הערה ברמה של "נדמה לי": גם אני לא ממש קראתי את פופר... אם מחרידים את וויליאם איש אוקהאם מרבצו, גישתו של פופר מנצחת את האינדוקטיביסטים עם ידיים בכיסים: אם תשאל את האינדוקטיביסטים מה זה מדע או איך מבדילים בין מדע למה שאינו כזה הם מסתבכים ברמות שקשה להאמין, בעוד פופר מספק קריטריון פשוט ואלגנטי. גם לשאלה מה המתודה המדעית העדיפה אני חושב שיש לו תשובה טובה יותר. כמו במקרה של הרבה קריטריונים פשוטים ואלגנטיים, אפשר למצוא מקרי קצה מפוקפקים - אבל עדיין זה ממש לא כוחות. עד כמה שהבנתי המוגבלת מגיעה, מי שמבקר את פופר מתבקש להביא משהו יותר טוב, לא פחות טוב. במבחן הזה אני לא חושב שהאינדוקטיביסטים עומדים. זה לא אומר שביקורת על פופר אסורה או לא רלוונטית, אלא שביקורת כזו כשלעצמה לא מספיקה כדי שנזרוק אותו לפח - לא בלי משהו יותר טוב. 1 אם אתה משתמש באכספלורך אין לנו בסיס משותף לשיחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. שנתפשר על הגיזה הקדושה? 4. תודה. אני עדין שומר לעצמי את הזכות לאבד את הקשר - אחרי כל השנים האלה קשה לי לוותר על ההרגל. 8. ראה תשובתי ליהונתן, להלן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1א. זה היופי בטיעון, אני לא זקוק למספרים והסתברויות. רק ללוגיקה בסיסית. ובנוגע לקשר בין התיאוריה למציאות, אתה מתעלם מהעובדה שכחלק מהתהליך המדעי, תיאוריות מוחלפות בתיאוריות אחרות. וגם אם אנחנו מנסים להתקרב לאמת, אנחנו מחזיקים בתיאוריות באופן טנטטיבי עד שתהיינה לנו תיאוריות טובות יותר. 1ב. גם אם זאת גיזת הזהב או הגביע הקדוש, אנחנו לא יכולים להסתמך על מה שלא מצאנו כדי להסביר את מה שיש. 2. כאמור, אתה מתעלם מכך שהמדע הוא תהליך שבו תיאוריות מוחלפות. 4. הקשר שאיבדת הוא שקריטריון התיחום מסתמך על האבחנה בין תיאוריות שניתנות להפרכה ותיאוריות שאינן ניתנות להפרכה. אם אין לנו קריטריון לוגי להיפותזות אד-הוק, האבחנה הזאת מאבדת את עוקצה וממילא אפשר לזרוק את קריטריון התיחום. והפסיכואנליזה בהחלט עוברת את תער אוקהם. בקלות. היא מסבירה את כל המערכת הנפשית באמצעות מודל מצומצם שיש לו מעט הנחות. כדי לטעון שהפסיכואנליזה אינה עוברת את התער, אתה צריך כמובן להעמיד אותה להשוואה מול תיאוריות אחרות. התיאוריות הללו צריכות להסביר את כל מה שהפסיכואנליזה מסבירה באמצעות פחות הנחות. למיטב ידיעתי, אין כאלה תיאוריות בכלל, שיכולות להסביר את כל מה שהפסיכואנליזה מסבירה. כיצד קון מבלבל בין מדע לבין סוציולוגיה של המדע? 5. גם פופר חושב שהמדע הוא שורת ניחושים וניסיון להתאים אותם למציאות על-מנת לגלות כיצד העולם בנוי. האמת היא שזאת הליבה של תורתו: מאחר שאנחנו מדברים על ניחושים, וכל מה שיש לנו הם ניחושים, הם יכולים להתגלות בכל שלב כמופרכים. אינדוקטיביזם – לפחות זה הנאיבי – מדבר על המדע כהיסק מתוך התצפיות ולא מאפשר מקום לניחושים. 7. לא יודע. אתה תהיה בחברה טובה. הרבה פילוסופים טוענים שפופר הוא "פילוסוף מהשורה השנייה". לדעתי הם טועים לחלוטין והוא מהגדולים. הוא איכשהו נופל בין הכיסאות בגלל סיבות סוציולוגיות: הוא מתעב גם את הפילוסופיה של השפה וגם את הפילוסופיה הקונטיננטלית, הוא לא מצדיקן בשעה שהפילוסופיה בכללי היא מצדיקנית, והוא אהב להיכנס בפילוסופים מוערכים. אבל אף אחד לא שואל אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הכוונה ב"מצדיקנית"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פילוסופים שואלים שאלות כמו במה רציונאלי להאמין וכיצד נדע אם מה שאנחנו מאמינים בו הוא אמיתי. באופן מסורתי, מאז אפלטון, הטענה הפילוסופית היא שרציונאלי להאמין בהאמנות שאנחנו יכולים להצדיק אותן. ההצדקה יכולה לקבל מגוון צורות: אמפיריציסטית או רציונאליסטית, דתית או חברתית. דוגמא רציונאליסטית היא דיקרט שמחפש "עקרונות ראשוניים" שכליים שבאמצעותם הוא יוכל להצדיק את כל שאר ההאמנות. דוגמא אמפיריציסטית קיצונית היא הפוזיטיביזם, שמנסה לבנות את המודל של העולם שלנו ממשפטי תצפית אל כל שאר ההאמנות (בעלות המשמעות) שלנו וכך להצדיק אותן. פופר מתנגד לרעיון ההצדקה. מטעמים עקרוניים, הוא חושב שלעולם לא נוכל למצוא את ההצדקות שאנחנו מחפשים ושאין זה נכון לחפש אותן. במקום תהליך ההצדקה, שהוא "מלמטה למעלה", דהיינו מטעמים להאמין אל ההאמנה (או מתצפיות אל מסקנות, או ממקרים פרטיים להכללות), פופר בונה פילוסופיה "מלמעלה למטה". דהיינו, אנחנו קודם כל מנחשים השערות, ואז בוחנים אותן כנגד התצפיות בתהליך של ניסוי וטעייה. לפי פופר, לימוד מהניסיון הוא תהליך של השערות והפרכות, ולא ביסוס ההאמנות שלנו על הניסיון. יוצא מכאן, שאין זה משנה כמה אישושים יש לנו להיפותזה, כי אנחנו לא מחפשים הצדקה אלא רק הפרכה. לגישה הלא-מצדיקנית יש גם השלכות רבות בכל בתחומים מחוץ לתורת ההכרה, בכל הנוגע ליחס למסורת, לפוליטיקה, אסתטיקה וכולי (אבל זה לא שאני יודע לפרט את כל ההשלכות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. מעניין. אבל לא יכול להיות שהניחוש של ההשערה הוא עיוור/מקרי/שרירותי. חייב להיות איזה רכיב רציונלי-מצדיקני, שבגינו אנחנו בוחרים השערה אחת על פני אינסוף האחרות, לא כן? אם הוא טוען שזה עניין קונבנציונאלי אני מודיע מראש שאני מאוכזב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה מצויינת, אם יורשה לי להגיד. כאן נמצאת ההיפרדות הגדולה של הפופריאנים מהמצדיקנים. הפילוסופיה המצדיקנית היא ביסודה מוניסטית: בהתבסס על העקרונות המצדיקנים שלנו, אנחנו אמורים להסיק מה אמיתי ומה שקרי. הפילוסופיה של פופר נוטה לפלורליזם, כי אנחנו יכולים עקרונית להחזיק בכל השערה כל זמן שאנחנו מוכנים להעמיד אותה לביקורת ולהכיר בכך שהיא עלולה להתגלות כטעות. בגלל שאין לנו הצדקות, אין לנו אף פעם ערובה לכך שההשערות שלנו אמיתיות, ו"מותר" לנו להחזיק בכל השערה שאין נגדה ביקורת תקפה. הקריטריון של ניתנות-לביקורת הוא כנראה לא מספיק, ופופר וממשיכיו עוסקים הרבה במתודולוגיה ומנסים להעריך קריטריונים לבחירה בין היפותזות (כמו כוח הסברי ועוד). כאן הם די נפרדים מהשיח "הרגיל", כי מה שמעניין אותם זה באיזה היפותזה רציונאלי להחזיק ולא כיצד אפשר להצדיק את ההיפותזה. הדיון עוזב את המטאפיסיקה לטובת המתודולוגיה. היחס של פופר לקונבנציונאליזם מורכב. הוא בוודאי לא קונבנציונאליסט, כי הוא חושב שאנחנו (האדם הבודד, לא הקהילה) יכולים לבקר כל עמדה. עם זאת, הוא כן חושב שההשערות שאנחנו מעלים מגיעות מההשפעות של התרבות ומהחברה. והוא כן חושב שהמדע בנוי על הסכמות שמאפשרות שיח מעניין. מאז הנאורות, הזרמים המצדיקנים רואים בחברה ובמסורת אוייב שעומד בינינו לבין הרציונאליות. בניגוד להם, פופר רואה ערך למסורת (וכי מניין יגיעו ההשערות?), קורא לנו לקבל אותה טנטטיבית ולהתאמץ לבקר אותה בו-זמנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי. אז ממה שאני מבין הרעיון של ביקורת על השערה הוא סוג של רעיון מצדיקני, רק שהוא מצדיקני במובן חלש יותר, ולא תולים בו את התקוות שדיקארט למשל תלה ברעיון של הצדקה - שאמורה לכונן ולעמוד ביסוד כל הידע שלנו. לגבי הקונבנציונאליזם, זה גם דרך נחמדה להתמודד, כי אין וויתר על מושג האמת האובייקטיבית והחתירה אליו, אלא שנקודת הפתיחה של החתירה אל האמת היא קונבנציונאלית. אחלה. עשית לי חשק לקרוא פופר. תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי. גם אם לא מסכימים איתו, פופר שווה קריאה. והוא גם נעים לקריאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה קטנה: למיטב הבנתי לא מדויק לומר "אין זה משנה כמה אישושים יש לנו להיפותזה". זה משנה: כל פעם שהיפותזה עומדת במבחן הפרכה, כלומר מסיקים מההיפותזה מבחן הפרכה חדש, וההיפותזה עוברת אותו, היא מקבלת "אישוש". לפי מה שאני הבנתי (ושוב, לא קראתי את המקור) נכון יותר לומר שלא ניתן להוכיח היפותזות, אבל ניתן גם ניתן לאשש אותן, ובהחלט משנה כמה אישושים יש להן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. זה מתאים לאינדוקטיביסטים מאוחרים שהכניסו גם הפרכות לתיאוריה שלהם (קרנפ, המפל). פופר בכלל לא מכיר בתוקפה של אינדוקציה, והמושג של אישוש לא קיים אצלו. אם אנחנו חושבים על התקרבות לאמת כתהליך אינסופי של ניסוי וטעייה, כמו פופר, נראה לי ברור שלאישוש לא יכול להיות כל תפקיד. אם אנחנו נאחזים באישושים, אנחנו מחמיצים את האפשרות להתקדם לעבר האמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשותך, אני גונז את המספור וגם לא אתייחס ישירות לכל נקודה ונקודה, אחרת הדיון יהיה קטנוני מדי לטעמי (אני יודע שאני הייתי זה שהתחיל עם המספור, לא צריך להזכיר לי). אולי בהמשך נשוב לנקודות עצמן. במקום זה, אנסה להבהיר את העמדה הכללית שלי. התפיסה שלי של מצב העניינים, שמבוססת על המעט שאני יודע והמעט עוד יותר שאני מבין, היא כזאת: קריטריון ההפרכה של פופר הוא תנאי הכרחי כדי שתיאוריה תוכל להתיימר בכלל להקרא "מדעית". זה, בעיני, כל מה שהוא, ובתור שכזה הוא טוב למדי, ומכל מקום אינני מכיר שום אלטרנטיבה (אם כי מתחילים להשמע קולות לפיהם ייתכן שניאלץ להפרד ממנו בעניינים שקשורים ל multiverse , אבל חוץ מאשר להפנות ל דיון 2832 של ראובן אין לי הרבה מה להגיד על זה). אלא שצריך לא להסחף ולראות בו את חזות הכל, ודאי שאין לראות בו הגדרה של תיאוריה מדעית, או תנאי מספיק לכך שתיאוריה תהיה מדעית, או כלי שמאפשר לדרג תיאוריות מתחרות. לפיכך אני לא רואה שום בעיה עם קבלתו בתפקיד הזה תוך כדי הוספת אפיונים נוספים לתיאוריות שעמדו בו. באופן פרדוקסלי, הסיבה לכך שזה קריטריון טוב בעיני מכילה בתוכה אחד מאותם מאפיינים נוספים, כפי שאסביר מיד. בפעם הראשונה ששמעתי על העקרון הזה, שמעתי גם על הביקורת - שאותה כבר מחזרתי לא פעם, כולל בפתיל הזה - לפיה אי אפשר להפריך תיאוריות בודדות אלא רק מערך שלם של תיאוריות. לא עולה בדעתי אף ניסוי שיכול לבדוק תיאוריה אחת בלי להסתמך על אינדוקציה פיזיקלית1, על הנחות תיאורטיות לגבי המרחב-זמן, על התשתית התיאורטית של מכשירי המדידה וגם על הנחות אפיסטמולוגיות. ניסוי שלא עומד בקנה אחד אם ניבוי של התיאוריה הנבדקת מצביע, אם כן, רק על כשל באיזשהו רכיב מכל אלה, לא בהכרח על התיאוריה הנבדקת. ברגע הראשון ההתקפה הזאת נראתה לי מאד משכנעת, אבל אחרי קצת זמן חשבתי שכל זה נכון אולי בעיניים של לוגיקה קרה, אבל לא מהווה בעיה מעשית. מאחר וממילא המדע אינו יכול להיות מבוסס על לוגיקה בלבד (אחרת לא היינו צריכים שום קריטריונים והיינו פטורים מכל הסמטוכה הזאת מלכתחילה), הפגם הזה בקריטריון כבר לא מטריד יותר מדי. נכון, אולי לא מצאנו את חלקיק היגס בגלל שהגלאי מבוסס על תיאוריה שגויה, אבל הסיכוי לכך קטן עד אפסי שכן המכשיר הזה ומכשירים אחרים שמבוססים על אותה תיאוריה נוסו כבר בנסיונות רבים מספור, שהם עצמם נעשו בעזרת מכשירים אחרים שעברו תהליך דומה לפני כן, והסיכוי שהבניין בן מאות הקומות שהקמנו2 עומד על עמודים עקומים מדי כמעט לא קיים: הוא היה מתמוטט מזמן. אבל זאת הנמקה אינדוקטיביסטית, כפי שלמדתי ממך לפני כמה ימים, כיוון שהיא מתבססת על הרעיון המשונה שתיאוריה שעמדה בהרבה מבחנים זוכה בכך לאישוש, וככל שגדל מספר המבחנים השונים כך קטן הסיכוי שהתיאוריה תתמוטט. היא אולי תעבור הרחבות ותיכלל כמקרה פרטי בתוך תיאוריה מקיפה יותר, כפי שקרה למכניקה הניוטונית, ואין לי בעיה אם אתה רוצה לקרוא לכך הפרכה של ניוטון כל עוד אנחנו זוכרים שבתנאים בהם בוצעו כל אותם מליוני ניסויים שאוששו אותה היא לא הופרכה מעולם, ואני מרשה לעצמי לנבא שגם לא תופרך. אם כך, יחסית לאריסטו ודאי שהמכניקה הניוטונית היא יותר חסינת הפרכה דה-פקטו3. כלומר, אני חושב שהקריטריון של פופר מוצלח מנימוקים אינדוקטיביסטים! לסיכום, אני לא רואה למה אי אפשר לקבל את הקריטריון של פופר כתנאי הכרחי, ולהשתמש באינדוקציה כתנאי מסייע בדרך להגדלת הבטחון שהתיאוריה היא לא רק מדעית אלא גם נכונה, או קירוב טוב לזה (ברור שלעולם הבטחון לא יהיה שלם. כמוך, אני ער לכך שתיאוריות מוחלפות מדי פעם, אם כי ברוב המקרים אלה הקומות העליונות של אותו בניין, ורק פעם בכמה מאות שנים מתברר שצריך לעשות שיפוץ רציני בקומות הנמוכות). אחרת, למה מתעקשים כל הספרים להגיד דברים בנוסח "מכניקת הקוואנטים אומנם נראית מנוגדת לשכל הישר, אבל הניבויים שלה נבדקו באינספור ניסויים ונמצאו מדוייקים עד עשר ספרות אחרי הנקודה העשרונית"? האם פופר באמת היה מושך בכתיפיו ואומר "סו וואט" או איך שאומרים את זה בגרמנית? לוגית ודאי שהוא צודק, לא פחות מההוא שאמר שאין לו שום בטחון שהשמש תזרח מחר, אבל מעשית הוא לא היה מתערב איתי על זה. נעשה כבר מאוחר ואני בטח עוד פחות קוהרנטי מהרגיל, כך שלא אמשיך כרגע. אם אתה מרגיש שאתה מדבר עם הדיוט שאין טעם להשתדם איתו, לא אכעס. ____________ 1- שהיא הרבה פחות מבוססת מאינדוקציה מתמטית, כי החלק החשוב - זה שאומר שמתוך הנכונות לארוע נובעת הנכונות לארוע העוקב - לא קיים כאן. 2- די מעצבן אותי לכתוב כל פעם "שהמדענים" או "שהחוקרים" כך שאני מרשה לעצמי לדבר בגוף ראשון רבים. יש לקרוא זאת בהבנה ש"אנחנו" כאן מתייחס להומו-סאפיינסים באשר הם, לא כאיזו טענה לגבי חלקי שלי בעסק (אני בסה"כ המצאתי את האינטרנט והסברתי לאיינשטיין משהו בקשר לגרביטציה ותאוצה, שום דבר מעבר לזה) 3- לפני שעורכים ניסויים, יש דוקא יתרון לתיאוריה שפריכותה גדולה שכן אם היא תעמוד בכל הניסויים שוב קטנה ההסתברות שזה מקרי. אגב, זה אחד היתרונות שהיה לתיאוריה הקופרניקאית על פני התלמאית. מסתבר שבעזרת מספיק אפיציקלים ניתן להסביר כל מסלול שהפלנטות יכולות לשוט בו, כולל מסלולים מלבניים ומפלצות דומות, ומכאן שהקופרניקאית היתה קלה יותר להפרכה. אבל אחרי שתיאוריה פריכה דה-יורה עומדת בכל הניסויים, היא כבר פחות פריכה מאחיותיה, מעצם עמידתה באותם ניסויים מגוונים, בעוד הן עמדו תחת פחות התקפות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מרגיש שאני מדבר עם הדיוט. ההיפך, אלו ביקורות טובות מאוד. והטון הנחרץ והפסקני שלי הוא לא בגלל שאני מומחה ויודע כל כך הרבה. זה יותר עניין של שיווק. ברשותך, נחזור לרגע לבסיס. השאלה שאנחנו שואלים היא "איך אנחנו לומדים מהניסיון?". האינדוקטיביסטים אומרים: ע"י חזרה. כל אישוש של הדעות שלנו מעלה את הסיכוי שהן אמיתיות. פופר אומר: ע"י פסילה. אנחנו מחזיקים בדעות, והניסיון פוסל אותן ומחייב אותנו למצוא לנו דעות חדשות. פסילה זה כל מה שיש בלמידה מהניסיון. אישושים רק מצמידים אותנו לדעות שבאנו איתן מהבית. פופר כמובן לא ימשוך בכתפיו לנוכח הניסויים המוצלחים בתורת הקוונטים שמוצגים בספרי הלימוד. הוא יראה בהם ניסיונות הפרכה, והוא כנראה יסכים איתך שהצלחת הניסויים הללו צריכה לחזק את האמונה שלנו בתורת הקוונטים מול השערות שלא נבדקו. לעומת זאת, הוא לא יסכים שהצלחת הניסויים מעידה על נכונות התיאוריה. התיאוריה יכולה להתגלות כמופרכת בניסוי הבא. ניסויים מוצלחים יכולים לחזק את הרציונאליות שבהחזקת תיאוריה, אבל לא את הערכת המידה שבה היא אמיתית. בניסוח אחר, ניסויים מוצלחים לא נוגעים ליחס בין העולם הנחקר לבין בני אדם, אלא ליחס בין תיאוריות בתוך התודעה של בני אדם 1. בנוגע להיפותזות אד-הוק, אני חושב שאתה רואה אותן באופן מצומצם מדי. בכל תיאוריה יש סטיות מהעולם הממשי, וכל הסבר של הסטיות יכול להיראות כהיפותזת אד-הוק מזווית ראייה של תיאוריה רדיקלית יותר. השאלה מתי אנחנו צריכים לוותר על תיאוריה בגלל שהסטייה מוגדרת כ"הפרכה" ומתי להסביר את הסטייה במסגרות הקיימות היא שאלה שאין לה (בינתיים) תשובה. בנוגע לשילוב של הפרכה ואינדוקטיביזם, אני לא רואה מדוע הוא אמור לעבוד. אלו שתי השקפות עולם מתנגשות. בהשקפת העולם לפיה למידה מהניסיון היא פסילה של תיאוריות, אין כזה דבר היסק אינדוקטיבי. הניסיון להסתמך על אישוש במדע הוא דוגמטיזם שרק מרחיק אותנו מלמידה מהניסיון. לעומת זאת, השקפת העולם לפיה אנחנו לומדים מהניסיון באמצעות חזרה ואישוש, לא מסתדרת עם קריטריון ההפרכה. כל מה שאפשר לאשש, יכול להיות אמיתי. 1 אגב, אגסי, תלמידו של פופר, לא מקבל גם את הרעיון שרציונאלי יותר להחזיק בתיאוריה שעברה ניסויים מוצלחים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |