בתשובה להמסביר לצרכן, 30/11/10 17:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האינטרס שיש לרופא או לכל בעל מקצוע אחר לא להיות נתון לבקרה קפדנית שעלולה לחשוף ליקויים בעבודתו, ברור. האם האינטרס הזה לגיטימי? ומה האינטרס של החברה? אם נמצא ניגוד עניינים בין טובת הכלל ובין טובת הרופא, אני מציע להעדיף את טובת הכלל. אם הבדיקה נועדה לצורך מתן עדות בבית משפט, העניין הציבורי הוא חקר האמת. תיעוד הבדיקה כמעט חייב להיות חלק בלתי נפרד מהעדות. ככל שהבדיקה מתועדת בצורה מדוייקת ואובייקטיבית יותר, קל יותר לבחון את ערכה, ולהעריך את משקל העדות. יתכן שהעד המומחה מעדיף שיהיה קשה יותר לתקוף את עדותו, לערער את המוניטין שלו וכדומה, אבל העניין הציבורי הוא דווקא כן לחשוף פגמים בעדות, אם קיימים כאלה. אם הבדיקה היא חלק מטיפול רפואי, השאלה מורכבת יותר. יש עניין לשמור על צנעת הפרט של החולה, ויש אילוצים כלכליים. עקרונית התנגדות מצד הסגל הרפואי נראית לי לא לגיטימית. רפואה עוסקת בנושא קריטי של חיי אדם, ויש עניין ציבורי עצום שההתנהלות הרפואית תהיה מוקפדת ללא פשרות. בכל פעם שאני שומע על הסכנה של "רפואה מתגוננת", אני משתכנע יותר שרפואה מתגוננת זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. שאלת האיזון הנכון בין הזכות לפרטיות ובין העניין הציבורי במידע, נוגעת בכל תחום של חיינו. גוגל ופייסבוק הן חברות שסוחרות במידע. זכור לכולם הדיון בשאלת התעודה הביומטרית. החברה שלנו מתפתחת במהירות בכוון שכל פעולה של הפרט תהיה מתועדת במאגר מידע כלשהו. צריך להבין את היתרונות העצומים של התפתחות זו בתחום היעילות הכלכלית, הבטיחות של חיינו ושמירת הסדר הציבורי, ולהגדיר מחדש את הזכות לפרטיות. צריך לוותר על הזכות האבסולוטית הזו, ולהתמקד בהגנה על מידע אישי בהקשרים בו הוא לא רלוונטי לטובת הכלל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתאר את דעתי כסיפור לדוגמה: אתה מתראיין למקום עבודה, נניח כשכיר בחברת הייטק או במשרד עורכי-דין. לאחר שהודיעו לך כי עברת את ראיון-הקבלה, מספר לך המראיין כי בכל זמן עבודתך תצולם ותוקלט. אתה לא מעוניין בכך כלל-וכלל, ומודיע למראיין כי אין אתה מסכים לכך. משיב המראיין כי לאחרונה התקבלה עתירה המונעת ממך את האפשרות לסרב. דווקא מי שמעוניין ש"ההתנהלות הרפואית תהיה מוקפדת", יכול להתנגד להקלטה בנוסח המוצע. בעבר הוקלטו ניתוחים, אולם לאחר שההקלטות שמשו כראיות בתביעות נזיקין ורשלנות, הנוהג הופסק. אותו הכלל לגבי נתיחות Post Mortem. דעתי היא שאם להקלטות יזומות או לנתיחות יזומות הייתה הגנה מפני שימוש כראיות במשפט, היה אפשר לקדם את ההתנהלות הרפואית עוד יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים, כפי שכתבתי, שלכל אדם יש עניין לא להיות נתון לבקרה הדוקה שעלולה לתפוס אותו בקלקלתו. השאלה היא שאלת הלגיטימיות של ההתנגדות למעקב. ברור שהייתי ככל אדם מרגיש מאויים, כפי שתלמיד בבית ספר יכול לחוש מאויים כאשר המורה בודקת אם הכין שיעורי בית. אם המעסיק דורש לצלם את העובד, נניח בשירותים, או לפגוע בפרטיותו ע"י חקירה לא רלוונטית של חייו האישיים - המעקב כנראה לא לגיטימי. אבל אם המעסיק מעוניין במעקב שיסייע בהערכת כישוריו של העובד - המעקב לגיטימי וההתנגדות של העובד מובנת, אבל לא לגיטימית. כל הדיון הזה כפוף כמובן להנחה שהמעקב ההדוק והמלחיץ אכן מועיל לארגון בחישוב כולל למרות החסרונות שלו בתחום יחסי האנוש. יתכן שמערכת המשפט לא יעילה, או שהוודעות השיפוטית נמוכה, או שהחוקים מעורפלים. לכן, הסיכון שבתביעה משפטית גדול תמיד, גם במקרה שאין רשלנות ממשית. אבל אם מערכת המשפט יעילה ואמינה, מדוע לא לאפשר תביעות נזיקין? אני לא מבין את הטיעון. מדוע לא לאפשר לאירגונים שונים כמו קופות חולים, או אירגונים של חולים לדרג רופאים ומחלקות רפואיות על סמך תעוד מדוייק של ביצועיהם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השופטים באופן כללי מסרבים להקלטות וצילומים באולמות בית המשפט, על אחת כמה וכמה בדיונים בלשכות. ובקשר לוודאות השיפוטית - עורכי דין טוענים שהיא אכן נמוכה. מצד שני, אכן ניתקלתי במקרים בהם התיעוד הרפואי לא תואם את מה שקרה בפועל, למרות שעל הטופס כתוב שזה כמו עדות שקר בבימ''ש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנם מקרים בהם בגלל תקנות מחייבות של משרד הבריאות/קופ"ח/מנהל התרופות (מחק את המיותר) דיווח האמת מונע מתן טיפול אופטימלי לחולה. נתקלתי במקרים כאלו, וכמובן שלא היו לי כל טענות אל הרופאים שמילאו את הטפסים. זה לא אומר שקיימים מקרים של אי דיווח מסיבות לא ראויות, אם כי בכך טרם נתקלתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמאות שאני נתקלתי (חלק בעצמי, חלק שמעתי מאחרים) + הסבר על הבעייתיות: - רופא בחדר מיון כתב שנפגע-תאונת-דרכים אינו מתלונן על כאבים. למעשה הנ"ל התלונן במילים אם כי לא בכה ולא צעק בקול. רופא אחר נעתר לנפגע ושלח אותו לצילום רנטגן, שם הסתבר שאכן יש שבר בעמוד השדרה. - רופא במיון ציין לגבי פרט כלשהו בבדיקה הגופנית "ב.מ.פ." (בלי ממצא פתולוגי), אך למעשה לא בדק כלל את אותו פרט. החולה הועבר למחלקת אישפוז ושם הבחינו האחיות בבעיה, שהיא מסכנת חיים, וטיפלו בה. - אחיות במחלקת יולדות נמנעו מלמלא "דו"ח תקרית" על יולדת שהתעלפה. כיוון שלא מילאו "דו"ח תקרית", גם חסכו קריאה לרופא וחסכו רישום בטופס שעל המיטה. בדיעבד אותה יולדת התאוששה גם בלי טיפול. בכל הדוגמאות שהבאתי לא נגרם נזק ממשי - אם בזכות רופא/אחות אחר ואם בזכות המזל. אני לא חושבת שהמקרים האלה צריכים להגיע לבית משפט. יחד עם זאת, אפשר ללמוד מהם שהתיעוד הרפואי אינו אמין במיוחד. על זה נוסף התיעוד הממוחשב, שלפעמים מביא שטויות ממש. למשל תרופות "כרוניות" לא נמחקות מהתיעוד גם כשהמטופל הפסיק לקחת אותן. כמו כן ייתכן שחלק מהמערכות הממוחשבות לא מבדילות בין "לא נבדק" לבין "נבדק ונמצא תקין" גם אם הרופא לא התכוון לשקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שלרופא (כמו לכל אחד אחר) צריכה להיות שמורה הזכות לסרב לעבוד תחת המצלמה. אבל, גם למטופל צריכה להיות שמורה הזכות שלא להיבדק ע''י הרופא הזה, ובמקום זאת לתור אחר רופא שכן יהיה מוכן לבדוק אותו בתנאים שלו (כלומר, בדיקה מצולמת), גם אם זה הרופא של חברת הביטוח, מבלי שהדבר ייפגע בזכויותיו הביטוחיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תעיף מבט בדוד סאם, ותראה את ההשלכות של רפואה מתגוננת. הם משלמים הרבה יותר (גם ביחס לתל"ג וגם במספרים מוחלטים) בשביל רפואה שהיא פחות טובה בממוצע. רפואה מתגוננת זו בעיה אמיתית, אלא אם אתה רוצה את התענוג של ביזבוז זמן וכסף על CT (שלא לדבר על הקרינה) בכל פעם שקצת כואב לך הראש1. לגופו של עניין, אני חושב שצריך להבדיל בין אדם הניגש מרצונו לרופא, ואז לדעתי לרופא יש זכות להפנות אותו לרופא אחר אם הוא מעוניין להקליט את הטיפול, לבין אדם שביקור הרופא נכפה עליו. במקרה זה, היות ואדם מושלך לסיטואציה שיכולות להיות לה השלכות לגביו, ראוי לתת לו כלים מסויימים של בקרה. בינהם הזכות להקליט את השיחות, אלא אם יש נימוקים עניינים למה למנוע ממנו ספציפית לא להקליט זאת. 1 וגם אם תקבל זאת, זוכר מה קרה לילד שצעק "זאב, זאב"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המצב בארץ הוא ממש הפוך, חולים צריכים להתחנן כדי לקבל אם אר אי, או בדיקות דם מעט אקזוטיות. הסיבה היא שלא הרפואה מתגוננת אלא קופות החולים מתגוננות- הן מנסות לחסוך בהוצאות לחולה. קופות החולים עוקבות אחרי הבדיקות שרופאים רושמים, ורופא ששולח ל"יותר מדי" בדיקות ננזף. שיטת הרפואה בישראל היא אולי לכן יותר חסכונית - מניחים את הממוצע ומתעלמים מברבורים שחורים. הבעיה היא שזה מעקר מתוכן את היכולת המקצועית של הרופאים. כבר נתקלתי כמה פעמים במקרים בהם רופאים אמרו לחולה איזה בדיקות או טיפולים הוא צריך לקבל, אבל לא הסכימו לרשום זאת, אלא הפנו את החולה לרופא אחר, או לנסות לקבל טופס 17 ללא מכתב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנסיון שלי (ליתר דיוק של מכרי) הפוך משלך, לרבות יוזמה של רופאים לבדיקות לא מזיקות אבל לא לחלוטין נחוצות. כדי לא להיקלע לדיונים אנקדוטליים, אציין שישנם פרמטרים מקובלים לבדיקת מאקרו של המערכת (למשל שיעור תמותה ממחלה X) וברובם ישראל ממוקמת טוב מאוד יחסית לעולם המערבי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע שישראל ממוקמת טוב, אבל אין לי מושג למה כל הנסיון האנקדוטלי שלי מראה שזה לא בזכות הטיפול הרפואי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראת את "בית האלוהים" ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קראתי, ומשום מה תיאורי הפרשיות האחרונות במשטרה מאוד הזכירו לי את הספר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
===>"אם נמצא ניגוד עניינים בין טובת הכלל ובין טובת הרופא, אני מציע להעדיף את טובת הכלל." רבים (מדי) חושבים שהאינטרס של הכלל הוא לדכא את הפרטים. אני חושב שזו טעות. לדעתי הכלל יהיה מסכן ועלוב ביותר אם כל פרטיו יעבדו תחת מצלמות. האם אתה חושב שהידיעה שאתה מצולם תגרום לך להפיק עבודה טובה יותר או פחות מזו שאתה מפיק בד"כ. אני בטוח שאם אדע שאני מצולם, לא אוכל להתרכז בעבודה. כל הזמן אבדוק אם יש לי פירורים על השפתיים, אם הבלורית מחסה כיאות את הקרחת. אם העניבה עומדת כראוי על הכרס, ואם כל הכפתורים רכוסים. בנוסף, אתרכז בפרוטוקול הפורמאלי כדי לוודא שאני לא מפליל את עצמי ואולי, אם מכניסים לי מצלמה לחדר, אבקש להכניס גם עורך-דין, שיבחן את עמידותי לתביעות בזמן אמת. אני חושב שגם רופאים יתנהגו ככה תחת מצלמה, ואם זה נכון, אז כל מה שתוכל להפיק מהבדיקה שלהם זה את המסקנה שהרופא הבודק זכאי, אבל לא את האמת לגבי החולה. אני לא חושב שהכלל ירוויח מזה. ===> "צריך לוותר על הזכות האבסולוטית הזו, ולהתמקד בהגנה על מידע אישי בהקשרים בו הוא לא רלוונטי לטובת הכלל". זה נשמע לי ציטוט מ- 1984. אף זכות איננה אבסולוטית. אבל, לעת עתה, במערב, טובת הכלל היא שלפרטיו יהיו זכויות מוגנות. אני מקווה שזה ישאר ככה עוד איזה דור או שניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינת אפקטיביות העבודה, רק צריך לחבר את המצלמה גם לרשת. תחשוב כמה עדכוני טוויטר ופייסבוק זה יחסוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, שום דבר לא ידלוף אז. הכול ישפך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בעצם היישום האולטימטיבי של פאנאופטיקון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. אבל בנת'ם חשב רק על פיקוח. היום גילינו שבני אדם רוצים יותר מהכל להיראות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם רוצים להיראות, כן, לדבר למצלמה, לספר על עצמם וכולי. חשיפה כזו נראית היום פחות עונש מאשר בתיאור המקורי של הפאנאופטיקון. מצד שני, החשיפה העכשווית הזו היא בדרך כלל בתנאיו של הנחשף (נגיד בבלוג/פייסבוק שלו), או בתנאים מוגדרים מראש (בזמן או במקום) שיוצרים מעין "כללי משחק". אף אחד לא שמח לתפקד מול מצלמה 24 שעות בלי שיוכל "לתת מונולוגים" או בלי שום הפוגה/תאריך סיום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כרגע עוד לא. לפני כמה שנים זה נראה מופרך שאנשים יעדכנו על מעשיהם במשך היום בטוויטר. חכי להתפתחויות. נהיית שוקחופשיסטית? מה זה אומר "בתנאיו של הנחשף או בתנאים מוגדרים מראש"? אנחנו יצורים חברתיים. זה אומר שלא רק הבחירות הסופיות שלנו, אלא גם הרצונות שלנו מושפעים מהחברה והתרבות. אולי הרצון העכשווי בחשיפה הוא תוצר מלאכותי של תרבות ההמונים. אולי ההיפך, והאפשרויות הטכנולוגיות חשפו את טבעו האמיתי של האדם שזקוק להכרה בו ולמבט עליו. ואולי, כמובן, זה שילוב של השניים והמבט הוירטואלי זה כל מה שנשאר בחברה שבנויה כמו הפאנאופטיקון. בכל מקרה, נראה בעייתי להתייחס ל"רצונות" של אנשים כאל מבטאים בחירות "אותנטיות" וחוץ-חברתיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך לזכור גם שכאנשים יודעים שהם מדברים מול מצלמה, ההתנהגות שלהם משתנה מבלי משים. מצלמה, ואפילו ראי, מעלים את המודעות העצמית, מעלים את הביקורת, הניטור העצמי וכיוב'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני מאה שנים אנשים היו בורחים בבהלה כשהם ראו רכבת דוהרת לכיוונם על מסך הראינוע. האם יכול להיות שהטבע האנושי גמיש יותר ממה שהפסיכולוגים (הניסויים) חושבים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא(?) מה הקשר לבריחה מרכבת? האם אין זה דווקא דוגמה למנגנון פסיכולוגי/פיסיולוגי שלא השתנה מאז ומעולם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנגנון הבריחה כנראה לא השתנה אבל למדנו להגיב אחרת לדימויים החזותיים שמקיפים אותנו. גם במקרה של אבדן הפרטיות, אני מניח שבשלב מסוים האבדן הזה יהיה ''שקוף'' עבורנו. הצורה שאנשים מגיבים לנוכחות מצלמה היום לא בהכרח דומה לצורה שאנשים יגיבו לנוכחות כזאת בחברה מצולמת ללא הפסק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל לדעתי בין התנהלות במרחב שבו אתה מצולם ללא הפסק לבין ראיון אינטימי עם רופא שבו אתה יושב מול המצלמה. המודעות שלנו לנוכחותה של המצלמה משפיעה על התנהדותינו, על התגובות שלנו, על הדרך בה אנחנו מתבטאים מילולית ועוד. אולי, אם נתרגל לנוכחות מצלמה בהרבה סיטואציות דומות במרחב הפרטי אז או שנלמד להתנהג בהתאם או שההשפעה שלה תהפך למשהו סטנדרטי. אם כן, אני לא חושב שיש דרך פרקטית להביא לידי שינוי כזה ומה עוד בפרק זמן סביר. עדיין אני חושב שלא הסברת כיצד זה דומה להפסקת הבריחה מרכבת (שזו פעולה לדעתי המורכבת ממגוון של מנגנונים פסיכולוגיים ופיסיולוגיים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא עסקתי כלל בסוגיית הראיון עם הרופא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שהתחלת עם תגובה 557788 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת הייתה תגובה משועשעת 1. הדיון הלך למקומות אחרים. 1 אני יודע שהיא לא עומדת בקריטריונים של "בדיחה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל אחד מוליך את הדיון למקומו, אבל דווקא כך הוא מתקדם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטח יש איזה רעיון בקישור לקליפ הזה, אבל אני לא מבין אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו משל הברבור, הסרטן וזאב המים של קרילוב (שיקופית מס. 4). בניגוד למשל, לא נראה שמשיכת הדיון לכיוונים שונים תוקעת אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סרטן זה טעים. זאב לא ניסיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתה בתערוכה המוצגת בביה"ס למנהל סקולקובו? הנושא הוא פילוסופים ועובדים, ותוכל לראות בה גם גן פסיכולוגי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. לא יצא לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי על החשיפה הזו, ועל אסטרטגיות של הכותב מול הסוגייה הזו, בפוסט האחרון בבלוג שלי <דמיין קישור> <סוף פרסומת עצמית>. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ההשוואה עם המבנה ההוא, נראה לי שהמבנה הממולץ כאן של ''מצלמה על כל פועל'' הרבה יותר גרוע. שם, בפאנאופטיקון, יש במרכז ''אח גדול'' שרואה את כולם והם לא רואים אותו. עם המצלמות ברשת כל אחד רואה את כולם מאחור - כך שהם לא רואים שהוא רואה אותם, אבל הם רואים אותו מאחור. בהוויה חברתית כזאת, המושגים של ''אנשים'' ו''רצונות'' ו''בחירה'' מקבלים משמעות לגמרי אחרת מזו שאנחנו מכירים. כשאין שום הפרדה בין אנשים, אין משמעות לרצונותיהם וממילא הם לא יכולים לבחור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שהבנתי, אבל הכיוון נשמע מעניין. האם אתה מתכוון לכך שהחברה תהפוך ליותר הוליסטית ופחות אינדיבידואליסטית? כמו למשל בחיים בשבט ששם מושג העצמי מאבד את משמעותו בגלל שכל החיים הם "ביחד"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כן. אם האמצעים הטכנולוגיים משפיעים על השקפת העולם והערכים, אז אפשר שהאמצעים האלו יהפכו אותנו ''לרקמה אנושית אחת'' באופן שהפוסט-מודרני יהיה דומה מאוד לפרה-מודרני של העולם העתיק. ויחד עם ההוליזם יחזור הסוג ההוא של ''הומניזם'' שלא מכבד בני אדם. אני מניח שאי אפשר לחשוש מזה, אם ממילא אין לנו רצון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי. אבל היום (עדיין?) יש לנו רצונות פרטיים, ואנחנו יכולים לחשוש מזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמא'לה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מזמן צפיתי בסרט בריטי כלשהו המתאר אדם שמתעד כל רגע בחייו כבר כמה שנים על מנת שלא להיתפס מופלל בפשע שהוא לא ביצע. המצב הפרנואידי שמפתח הגיבור תחת עין המצלמה מעידה על התנהגות פסיכית שמרמזת על אשמתו כאשר הוא מואשם במעשה רצח, ואולם העלילה מקבלת תפנית משמתברר שכנגד הפרנויה של הגיבור שמרגיש נרדף בכל מקום, עומדת אובססיה של כל המעורבים אכן להפליל אותו במשהו. הפרנויה הבלתי פוסקת של הדמות נדמית עתה כדרך היחידה שעומדת בפניו כדי לשרוד בחברה, בעולם שמחפש כל הזדמנות לייחס לו אשמה כוזבת. המובן האבסורדי של הדברים הוא כתב אשמה לחברה שאיבדה את טיפת האמון האחרונה ואשר כופה על פרטיה עמדה מצטדקת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככה אתה קורא אותי? :-) די ברור שהרצונות שלנו קשורים לכללי משחק שכבר קיימים ונדמה לנו שאנחנו המצאנו, או מכופפים אותם, או משהו. ברשתות החברתיות יש רושם (נכון או שגוי) של שליטת הפרט במה שהוא כותב ומפיץ, בזהות הקוראים וכולי. כל סטייה מהרושם הזה מולידה חששות וקינות על "אובדן הפרטיות" ושאר מנטרות מופרכות. לי ברור שפרטיות כבר מזמן לא רלוונטית במשחק הזה. אבל בתוך כללי המשחק, כל עוד נשמרים כללים כלשהם, נשמרת, גם אם באופן רעוע, אשליית השליטה העצמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי. אני פחות מוטרד מאבדן הפרטיות. זה מושג לעורכי דין. אפשר לחשוב שאנחנו סוכני מוסד או שבאמת אכפת למישהו מה אנחנו עושים בכל רגע. אני אומר את זה למרות שאני מצטער על אבדן המסתוריות. לכי תהיי הפאם פאטאל (מתגובה 558354) כששנייה אחרי שעזבת את משרדו, ניקולסון יודע מי הם החברים שלך בפייסבוק או מכיר את התמונות שלך בביקיני מהחופשה המשפחתית האחרונה. למיטב זכרוני, גם מארלו לא עצר בלב המאפליה כדי לצייץ. יש משהו מאוד הומניסטי בתזכורת המתמדת שכולנו אותו הדבר: אנשים קטנים עם בעיות קטנות ושמחות קטנות. אבל יש בזה גם משהו מאוד משעמם. אני חושב שהשינוי בטבע האדם מתבטא יותר בסוג התכנים שאנשים בוחרים לשתף בהם מאשר בעצם השיתוף. לפני כמה שנים, אדם שהיה מספר לסביבה הכללית בפרטי פרטים על עצמו ועל דברים שקרו לו במהלך היום (בהנחה שאלו לא היו דברים יוצאי דופן וחשובים), או מראה תמונות שלו לסביבה, היה נתפס כנרקסיסט. היום נדמה לי שלא רק האבחנה בין מעגלים שונים ומובחנים של קרובים קורסת, אלא גם האבחנות בין העצמי הפנימי והעצמי שמוצג לעולם. אולי זה המיידיות שלא מאפשרת רפלקסיה, אולי זה הצורך הנואש להיראות, אני באמת לא יודע. (והפוסט האחרון שלך הוא כמובן הפוך למה שאני אומר כאן. אבל זה מעיד רק עלייך ועליי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת על קריסת האבחנה בין מעגלים שונים ומובחנים של קרובים - זה הזכיר לי מאמר חשוב ומאיר עיניים שנכתב בעידן הבלוגים אבל תקף מאוד גם בעידן הרשתות החברתיות: (אתה חושב שיש לי מושג מה אומר הפוסט האחרון שלי?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר מעניין. אני לא יודע מה אומר הפוסט האחרון שלך. אני כן רואה שם העמדה שלך ושל הקהל משני צדי המתרס (כמה לא שיתופי!). ואני כן רואה שם איזו שאיפה לגאולה. אני מניח שגאולה יכולה לבוא מכתיבה או מהתגלות. אולי במסע ואולי beneath this dirty hood. בעיניי, השאיפה לגאולה היא ההיפך מהבנאליות של החברתיות. אבל אני כבר די מבוגר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מכיר פרטים רבים על אותם אנשים שטורחים לספר הרבה על עצמם. אתה לא שומע הרבה על מי שלא. יש לי הרגשה שאנשים גם ילמדו לא לספר על עצמם דברים (או לא לספר על עצמם את רוב הדברים). ראינו כבר מספיק אנשים שנגרם להם נזק בגלל החשיפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג מה יקרה בעתיד. בינתיים, האפשרות שמי שלא יהיה מוכן לחשיפה ינזק מזה, נראית לי סבירה יותר. זה קיים בקטן כבר היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה מתכוון ב"מי שלא יהיה מוכן לחשיפה ינזק מזה" ? שאנשים שינסו לשמור על פרטיות ברמה שמקובלת עלינו היום יתפסו כחשודים באיזה משהו ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. שכדי להתנהל במרחב החברתי או המקצועי תהיה חייב נוכחות ברשת ששוברת את הגדרות הפרטיות המקובלות כיום. גם היום, בקטן, אם אין לך פייסבוק אתה מודר מדברים מסוימים. זה לא נורא, אבל אני חושב שזה יחמיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד לא קלטת את זה מהתגובות האייליות לאלמונים? :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שאלת "למה?". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי שאני צריך. למה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין ששאלת. מצד אחד יש דימוי מקובל של נרקסיסט כליצן נפוח מחשיבות שמדבר רק על עצמו, ומצד שני ה DSM מגדיר את מי שסובל מהפרעת אישיות נרקסיסטית כאדם פגיע מאד וכפיצוי לחולשתו צריך שיעריצו אותו כאדם דגול. הוא לא יכול להעריך את היכולות שלו ומשוכנע שהוא הגדול מכולם, ולמרות שהוא מצפה שכולם יודו בעליונות שלו אין לו מושג מה באמת חושבים עליו. זאת אומרת, זו ההגדרה עכשיו, כי המהדורה הבאה של ה DSM (מס. 5) לא תכלול כנראה 5 הפרעות אישיות, כולל נרקיסיזם. מבקרים אומרים שזה נובע מההבדל שבין פסיכולוגיה טיפולית שמתעסקת בהפרעות לפסיכולוגיה מחקרית שמפרקת תופעות למרכיביהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. באמת יש ספרים שאני לא מוצא בהם את עצמי. ואולי זאת פשוט כבר לא הפרעה אלא הנורמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק הבהרה: אין לי נוסחה פרגמטית לחישוב "טובת הכלל". אני מדמיין את טובת הכלל כפונקציה בדרך כלל עולה של טובת כל הפרטים. טובת הכלל היא אולי הערך המיצרפי של טובת כל הפרטים. טובת הכלל אינה הרעיון הטוטליטרי שהמדינה קודמת לפרט או שהפרט צריך להקריב עצמו למען המדינה. הערה כללית נוספת. היבטים מסוימים של פרטיותנו חשובים יותר, והיבטים אחרים פחות. הדבקים אידאולוגית בהגנה על זכות זו תמיד וללא תנאי, כפי שנתקלנו בהם בוויכוח על התעודה הביומטרית, הם בעיני גילגול עכשווי של שמרנים טכנופובים ולודיסטים שהיו עימנו בכל הדורות. יתכן שמיקסום טובת כל אחד מהפרטים לא ימקסם את טובת הכלל בדומה למצב בדילמת האסיר. איש אינו רוצה שיעקבו אחריו במצלמות, אבל אם, לדוגמה, מצלמות מעניקות בטחון אישי, אולי הצבת מצלמות אבטחה היא עיסקה כדאית מבחינת טובת הכלל, כלומר מבחינת טובת כל אחד מהפרטים ובלי קשר כלשהו ל1984. בכל חנות גדולה יש מצלמות וכל תנועה של הקונים מתועדת - אף אחד לא מת מזה עדיין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני רק הבהרה: אני תומך בתעודה הביומטרית ובמצלמות בשטחים ציבוריים כמו חנויות וקניונים (ובלבד שאנשים מודעים לקיומן). אני מתנגד לכפות על אדם לבצע את עבודתו תחת מצלמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה לגבי אלו העובדים באותם חנויות וקניונים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המצלמות, אני מקווה, מכוונות לשטחים הציבוריים - ולא ממוקדות על הקופאית או הזבן. אבל בגדול, אני לא הייתי אוהב את העבודה הזאת. אני אפילו לא אוהב להסתובב שם אם אני לא חייב. (פעם, בנסיעה לניויורק, אישתי שלחה אותי למיסיס לקנות חזיה מדגם מסוים [היה לי פתק עם מספרים ואותיות]. מצאתי את עצמי מסתובב ביער של עמודים עם לבני נשים וחשבתי שאם מצלמים אותי עכשיו אני בטח נראה כמו איזה סוטה מין - רציתי למלא את "המשימה" ולברוח בהקדם האפשרי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם עבודתו היא לחטט בקרביו של אדם אחר, האם גם אז עבודתו היא עניינו הפרטי? האם הוא עושה בתוך שלו? לכל ארגון יש נטיה טבעית לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים. זו בדיוק הסיבה שהמימסד הרפואי מתנגד לפתיחות. האם מצוינות אפשרית ללא פתיחות, כאשר הלקוחות לא יודעים מה טיב המוצר שהם קונים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שזו נקודה טובה להזכיר שהיה כאן כבר דיון על רפואה מבוהלת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש יודע, אבל נוח לי לחשוב שהבעיה היא במערכת המשפט ולא במידע זמין במערכת הבריאות. קשה לי להשלים עם תאוריה שארגון סגור אפקטיבי יותר ממערכת פתוחה, לפחות לא לאורך זמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר מעלה את הבעיות מרפואה מתגוננת. בפרט יש שם דוגמאות לפגיעה בבריאות כתוצאה בעודף בדיקות (אפילו אם מתעלמים מבזבוז המשאבים שבבדיקות יקרות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי שום קשר ישיר, אני גולש עכשיו באתרי החדשות, ונתקלתי בקליפ הישן הזה. הייתי חייב להביא אותו לכאן פשוט להמחיש איך מצלמה, ורק מצלמה, יכולה לחשוף איך הדברים נראים לפעמים מאחורי הפסאדה. אם היו מותקנות מצלמות (שלא בשליטת המוסד) בבתי חולים ובמוסדות שבהם חוסים חסרי ישע למיניהם, אני בטוח שגם שם היה מה לגלות. אני לא יכול להתיחס ברצינות לטענה של רפואה מתגוננת. אין לי מספיק ידע רלוונטי. כפי שכתבתי קודם אני חושד שהבעיה מקורה במערכת המשפט; בחקיקה מעורפלת, בודאות שיפוטית נמוכה, נוהל דין מסורבל וכדומה. בכל אופן, הטענה "אנחנו דורשים סודיות מפני שאם ידעו כיצד אנחנו מתנהלים, נהיה חשופים לתביעות משפטיות." היא קבילה רק אם באמת אין לנו אמון כלל במערכת המשפט שלנו - יתכן שזה המצב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לדעתך הסרט הזה מוכיח? או שמא אנחנו רואים כאן דוגמה להוצאה מהקשר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסרט לא מוכיח שום דבר. דוגמה למקרה שבו מצלמה, ואפילו מצלמה גלוייה, חושפת אמת שהאירגון היה מאוד רוצה להסתיר. יש לדעתי תועלת ציבורית להבנת האופי האמיתי של תהליכים פוליטיים, ובמקרה זה המצלמה הועילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אומנם בעיה של אמון (ראה תגובה 557946 של דביר). אבל יש בעיה דומה גם בין בני זוג. אני לא חושב שהפיתרון לבעית האמון הוא אמצעי מעקב. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |