בתשובה לברקת, 21/09/11 14:25
הפרובוקציה השיגה את מטרתה 582423
אינני טוען כי בצילום יחיד אין בחירה אמנותית, אני טוען כי העובדה שבצילום כל הבחירות מתרכזות ברגע אחד בזמן (כמובן שניתן לחשוב על דוגמאות נגד - הכנות מראש, תאורה מלאכותית וכ'ו, אולם מהות הצילום היא תפיסת רגע מסוים ולא רגע אחר) גוררת לרוב חופש רב בפירושי הצילום.
השאלה שכמעט לא ניתן להתחמק ממנה בהתבוננות בצילום היא 'מדוע הצלם לחץ על ההדק דווקא ברגע הזה ובכיוון הזה' (אפילו בצילום של טקסטורת קיר מענינת ודאי תשאלי את עצמך מה לצלם ולקיר\\\\\\\\קירות), שאלה זו מכוונת את הפירוש בעת ההתבוננות למקום בו התהליך האמנותי תופס מרחב וניכר בד"כ גם על פני השטח של החוויה הראשונית.
הצילום, כמו כל מדיום אמנותי, לא נותר אדיש לתכונה עצמית זו ואמני הצילום משחקים עם הקהל במשחק ה-למה דוקא זה.

דרך נוספת לומר את אותו הדבר - כשמתבוננים בתצלום של אדם מיד תוהים מיהו, מהו, מה הוא עושה שם, באיזה שלב בחיו הוא נמצא, *האם הוא יודע כי הוא מצולם ומה דעתו על כך*.
...
בקולנוע - משמופיע אדם על המסך, התמונה הבאה (נניח בצד פסקול וכ'ו) ותהיה זו של בולדוזר, תכפה עלינו מיד כמות הולכת ומצתמצמת של תשובות לשאלות האלו. הקולנוע הוא פסקני לכאורה הרבה יותר, אך מכיוון שהתשובות אותן הוא מספק נבחרות ע"י יוצר הסרט (גם אם מדובר בנהג בולדוזר - סדר התמונות אומר משהו נוסף) הוא יוצר מציאות מסונטזת, כלומר אשליה.
...
הצילום (שוב-בבסיסו, לא כל צילום) הוא כמו גלולה נגד מציאות מסונתזת, הוא מצהיר (לפעמים משקר) 'ככה זה היה בדיוק. במציאות.' , הקולנוע אומר 'מיד תבין'... אתחיל שוב:
צילום של פני אישה עם מבט מצועף בכיוון שמאל פריים למעלה = במה היא מביטה?
סצינה הפותחת בפני אישה עם מבט מצועף בכיוון שמאל פריים למעלה - אופציה 1 השוט הבא הוא של חתול מהזוית המתאימה = היא ממש אוהבת את החתול שלה, אופציה 2 השוט הבא לא קשור כלל = חיפוש הסיבה למבט המצועף יערך בתוך החמרים שהסרט ימשיך להגיש לצופה או באלו שקדמו לסצינה.
אין בקולנוע (בבסיסו) הפניה אל מה שמחוץ לסרט והוא נוטה ליצור עולם מנותק העומד בפני עצמו (והרפרנסים הקולנועיים הטובים רומזים ליקום-הקולנוע הבנוי מעולמות-סרטים).
לא לשווא לרוב הסרטים יש סוף FIN לא-פתוח הסוגר את כל הקצוות ואם נתבונן בהתחכמות קולנועית בנושא הסוף, כמו ב'לוק סטוק ושני קנים מעשנים' למשל, הסוף "הפתוח" הוא ברירה בין שתי אפשרויות (זרק את הרובים ואז ענה לטלפון או ענה לטלפון ולא זרק את הרובים).
תמונה של ילד עם כלב אינה יכולה לספק סוף סגור, השאלה מה קרה איתו בהמשך היא חלק בלתי נפרד מהמדיום.

------
בנושא הארס-פואטי עשיתי טעות גדולה (ואיומה) כשהשתמשתי במושג הזה, אין לו כמעט שום קשר עם הדבר שרציתי לומר.
אם בסרט של גודאר המצלמה מתרחקת ומתגלה לנו כי מדובר בסרט בתוך סרט -
אכן מדובר בשבירה מסוימת של הקסם, אלא שגודאר טוב מספיק על מנת ללכוד אותך מחדש בשוט הבא. בספר- דיאלוג בין דמויות שאחריו מופיע משפט כמו "שיחה זו התנהלה בין דמויות הספרים שהיו ישובים בטרקלין ומעשנים" אינו שובר את מקסם הספרות ואף מהווה דוגמא קלאסית למקסם זה.
הפרובוקציה השיגה את מטרתה 582540
חוץ מזה שאמרת שהקולנוע כולל בתוכו את משך הסרט, ולא רק פריים יחיד, לא הבנתי כלום. לא הבנתי למה דווקא מימד הזמן אומר שהבחירה האמנותית בקולנוע שונה מזו שבצילום סטילס. אפשר גם לטעון שהיא פשוט יותר מפורטת, יותר עמוסה ותלויה במספר חושים.

------------
אותו סרט של גודאר אולי שבר אשליה עבור צופים בשנות החמישים והשישים. גם הקלוז אפ הראשון היה בגדר תובנה מדהימה לצופים בתחילת המאה העשרים. אבל הקהל מתבגר, מה שהוא יכול להכיל על המסך הולך ומתרחב, והיום עלילה שמתרחשת על הסט כמעט לא מרימה שום גבה.

משפט מקביל לגילוי הסט בספרות לא יהיה המשפט שכתבת אלא משהו כמו "אבל הדמות לא באמת עשתה את מה שסיפרתי שעשתה בפרק הקודם, אלא משהו אחר. פשוט בא לי, הסופר, לספר לכם שעשתה כך". וכבר עולה בדמיוני דוגמא אחת עכשווית שבה נכתב דבר דומה: "כפרה" של מקיואן (ספר מעצבן ומטריד במובן הרע, אבל בכל זאת הוא דוגמא טובה).
הפרובוקציה השיגה את מטרתה 582545
דוגמה טובה לסופר שמתערב בגלוי בעלילה זה קורט וונגוט ב''ארוחת בוקר של אלופים''.
מה שמיוחד שם זה שהשליטה שלו על מעשי הדמויות היא לא מושלמת והתוצאות לפעמים לא צפויות (מבחינתם של הסופר ושם הקורא).
הפרובוקציה השיגה את מטרתה 582551
עוד דוגמאות שקופצות לי לראש (שכולן ספוילרים, אבל לא כבדים):

ב"בית חרושת למוחלט" של צ'אפק הסופר מתערב בסוף ומסביר לקוראים שבהתחשב במה שקרה בספר הסוף חייב להיות רע אבל הוא לא רוצה את זה אז הוא ישנה אותו בכוח.

ב"אמיל והבלשים" קסטנר מתחיל את הספר בסיפור על איך הוא כושל בלכתוב סיפור על הים הדרומי (כמובן שיום אחד הוא יצליח בגדול עם "35 במאי") ובמקום זה מספר על מה שהוא מכיר ויודע, ואז במהלך הספר הוא פוגש את אמיל ושומע מפיו את הסיפור.

ב"שר הטבעות" מסבירים את ההבדל בין גרסאות שונות בעולם האמיתי של "ההוביט" (שטולקין שינה כדי להתאים יותר למה שהוא עושה בשר הטבעות) בכך שבילבו, ה"כותב" של ההוביט, "התבייש" והסתיר דברים בגרסה הראשונה, שאחר כך פרודו תיקן.

"דון קישוט" מפורסם במיוחד בכך שבחלק השני של הספר דון קישוט פוגש אנשים שקראו את החלק הראשון.

כל "הסיפור שאינו נגמר", בערך.
הפרובוקציה השיגה את מטרתה 582566
עד כמה שאני זוכר הסוף של בית חרושת למוחלט פשוט גרוע.

לגבי סרטים גם יש דוגמאות( ספוילרים בלי חשבון, ראו הוזהרתם) :

המספר הוא הגיבור בזקנתו:אני והחבר'ה.

מספר עם שליטה על אופן הגשת הסיפור: קיס קיס בנג בנג (ציון 7.8 בימד"ב).
מספר מוגבל: בסרטים הפופולריים יש את מועדון קרב(8.8) שבו המספר חושב שטילר הוא אמיתי למרות שהוא לא.

סרט הרבה פחות ידוע (בעולם) הוא ואלס עם באשיר שבו חלק נכבד מהסרט הוא התמודדות עם מוגבלות המספר להבין את המציאות.

מספרים שונים שחולקים אחד על השני:ראשומון, שלא ראיתי ולא ב100 הראשונים

מספר שקרן: החשוד המיידי(8.7).
הפרובוקציה השיגה את מטרתה 582576
אריך קסטנר, בספר פצפונת ואנטון, מביע את דעתו על העלילה (ועל הדמויות) בסוף כל פרק, כאילו הוא מקריא את הסיפור לילדים ואחרי כל פרק דן איתם במה שקרה.
הפרובוקציה השיגה את מטרתה 582577
הסופר איטאלו קאלווינו מתכתב בספר "אם בלילה חורפי עובר אורח" עם סופר בשם איטאלו קאלווינו.

וכמובן צריך להזכיר את המשורר וולט וויטמן שכתב על אחד:

וולט וויטמן, הוא קוסמוס, הוא של מנהטן בן,
סוער, בשרני, אוכל, שותה ומרביע,
איננו רגשן, לא נעלה על איש ואישה לא אחר מהם,
צנוע לא יותר מאשר יהיר

(וסליחה על התרגום)

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים