בתשובה לעומר מוצפי, 25/10/11 13:03
הסבר אחר 585547
ברכות. הצלחת להגיע להשוואה המוזרה ביותר מאז גודווין. מהיום באייל כנראה אצטרך להתחיל ולומר ''מוצפי'' על כל גודוויניזם שאיננו מזכיר במפורש נאצים.
הסבר אחר 585626
איזו לוליינות מחשבתית עצומה הצלחת לבצע כדי להגיע למסקנה הזאת!
אתה מוכן לתת לי את השלבים כדי שאצליח לעקוב אחר תהליך ההסקה שלך ?
הסבר אחר 585631
שום לוליינות. אחרי שעומר מציג תיאוריה (לחלוטין מוטעית, לדעתי, ומבוססת בעיקר על דעות קדומות) לגבי ביהמ"ש, הוא מיד איכשהו מצליח לקשר את הביקורת על האקטיביזם השיפוטי* לאל-קעידה. *זו* לוליינות הראויה לגודוויניזם משלה.

*מה שכן, כבר ציינתי בעבר באייל שהשופט לוי היה האקטיביסט הגדול ביותר בבג"ץ, ולדעתי הן תומכיו והן מתנגדיו נהגו להחמיץ את העובדה הזו.
הסבר אחר 585732
כפי שאתה בעצמך מציין, עניין האקטיביזם הוא מיתוס יפה ונחמד, אבל לא ממש קשור למציאות. הביטויים ה''אקטיביסטיים'' ביותר שיצאו מברק היו בפסקי דין שבהם הוא נמנע מפסק דין מפורש נגד המדינה. וזה לא האקטיביזם השיפוטי שמרגיז את החרדים, למשל, אלא ההגנה על הומוסקסואלים, הסירוב לספק לפוליטיקאים מושחתים שלהם הגנה מפני הפרקליטות, וכיוצא באלה.

יש נטיה לממשלות ישראל בדור האחרון להשאיר ואקום שלטוני ולהשאיר לבית המשפט להוציא להם את הערמונים מהאש. בית המשפט לרוב מסרב להתערב. אני לא השתכנעתי שיש קשר בין האקטיביזם האמיתי של בית המשפט לבין הכעס שהוא מעורר. יש קשר בין ההגנה על מיעוטים לבין הזעם של מיעוטים אחרים ששונאים אותם. אם אני צודק בזה, זה אכן דומה לאיסלמיסטים הקיצוניים, שזועמים על ארה''ב לא בשל תמיכתה במשטרים אפלים (כפי שנפוץ להאמין במקומותינו) אלא משום שהיא סיפקה הגנה למיעוטים שנואים. הפעולות של ארה''ב במזרח טימור ובסומליה, למשל, היו ברשימת העוולות שהציג הארגון.
הסבר אחר 585737
זה ששופט שכתב נגד ההתנתקות (וגם נגד חוק האזרחות, וגם את בג"ץ עמנואל ועוד) הוא אקטיביסט לא הופך את האקטיביזם למיתוס. ביהמ"ש תחת ברק העצים תהליך שהחל לפניו של תחיבת אפו למקומות בהם נמנע מלהתערב קודם, הרחבת זכות העמידה והגעה למחוזות אבסורדיים בהם, למשל, לדיראני - לוחם אוייב שגורש - יש זכות לתבוע את המדינה לאחר גירושו, או לאקטיביזם נוסח לוי שבו כל החלטת ממשלה שהיא היא עניינו של ביהמ"ש. להיתלות בכך שלוי היה אקטיביסט מאין כמוהו זה בהחלט דומה להשוואה שלך לאל קעידה*: הוצאה מהקשר ודמגוגיה לשמה.

*ונעזוב את העובדה הזניחה שבסומליה ארה"ב (ופאקיסטן ומצריים ועוד) לא 'סיפקה הגנה למיעוטים שנואים', ובמזרח טימור עיקר הפעולה הייתה בכלל אוסטרלית וניוזילנדית. אה, כן, ובראיון המפורסם שלו מ-‏1998 בין לאדן מצהיר, בתור התחלה:
The call to wage war against America was made because America has spear-headed the crusade against the Islamic nation, sending tens of thousands of its troops to the land of the two Holy Mosques over and above its meddling in its affairs and its politics, and its support of the oppressive, corrupt and tyrannical regime that is in control". אני לא קונה את האמירות שלו, אבל זה לגמרי מוצפיזם להתעלם מהאמירות ולהיתפס להוצאה מהקשר פראית של שני מקרים שבן-לאדן מזכיר דווקא *לא* בהקשר של 'הגנה על מיעוטים שנואים' (ואחד מהם כמובן לא הוזכר ב-‏1998...), בפרט כשהוא גם מזכיר את בוסניה וצ'צ'ניה וסעודיה ומקומות אחרים ומציג את הדברים דרך הפריזמה של מלחמת דת ואימפריאליזם אמריקאי\מערבי..
הסבר אחר 585736
ואדמונד לוי הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. לא ראו אקטיביזם בהתכופפות הכמעט מחלטת של בית המשפט העליון בפני מערכת הבטחון. כשהחליט כבר החלטות בדבר הזזת הגדר או פינוי מיגרון:
א. איפשר למדינה לצפצף על ההחלטות ולמרוח אותן על פני שנים.
ב. בעניין הגדר הוא החליט כשאחד המטומטמים במשרד הבטחון הודה בפה מלא שהשיקול העיקרי למיקומה של הגדר לא היה השיקול הבטחוני. בזה הוא דחק את בית המשפט העליון לפינה.
הסבר אחר 585868
נכון.
לוי היה "אקטיביסט" בפועל מבלי להשתייך חברתית לחוג של אהרון ברק אשר דגל ב"אקטיביזם שיפוטי" אשר עסק בתאוריה של ה"אקטיביזם" יותר מאשר בהפעלתה בפועל.
נראה שלא בכדי ה"אקטיביזם" של א. לוי נתפס כנפרד ושונה מן ה"אקטיביזם המשפטי". ל"אקטיביזם" של א. לוי נלווה צד של החמרה, קפדנות משפטית וחוסר פניות משפטיות (להבדיל מפנייתו הפוליטית הברורה כחבר הליכוד). אפשר לתאר את עמדתו של השופט לוי כ-"אני אתערב בכל עניין שיופנה אלי ואעשה זאת בחריפות ובנחרצות הגדולים ביותר".
ציינתי לזכותו את פסיקותיו המחמירות ואת הקפדתו על קיום וכיבוד החוק. את ה"אקטיביזם" שלו לא הערכתי והוא סיבך אותו, ולפעמים גם את בג"ץ, בסבכים משפטיים טובעניים/מיותרים (ע"ע בג"ץ הבנות הספרדיות בעמנואל). הוא להבדיל מאהרון ברק לא ידע שצריך גם לדעת לבחור את שדות הקרב שלך.
הסבר אחר 585935
אני לא חושב שזה בדיוק הסיפור. בבג"ץ עמנואל הוא לא היה הפוסק היחיד (עדנה ארבל וחנן מלצר* הסכימו איתו לגמרי, ומלצר עוד הכניס שם מוקש שבעתיד מן הסתם נראה ממנו שמחה וצהלה, בדמות הרמיזה שאולי אין זכות על לחופש דת בישראל להבדיל מארה"ב), והמגמה שם הייתה של ביהמ"ש להכתיב אידיאולוגיה (צודקת, אבל לא זה העניין).

*שגם לו יש זיהוי פוליטי: הוא היה פעיל בד"ש, 'שינוי' ובמפלגת העבודה.
הסבר אחר 585939
נעים לראות תגובה הגיונית, לשם שינוי.

אני חושש שגם כאן, הסוגיה המשפטית עצמה היא פחות מחצי מן הסיפור. מדובר במוסדות לימוד שנתמכים על ידי המדינה, ושהממשלה משכה את ידיה מן החובה לדאוג לקריטריונים בסיסיים - הן בשאלת קבלת תלמידים למוסדות אלו, והן בשאלת לימודי החובה בהם. יש כאן ואקום שלטוני, שאליו נגרר בית המשפט העליון שלא בטובתו. וכפי שנאמר על ידי הורי התלמידים, בית המשפט יכול לפסוק כראות עיניו, ועוד נראה אם לרשויות האחרות יהיה האומץ (או הרצון) לאכוף את הפסיקות שלו.
הסבר אחר 585989
אדמונד לוי היה ראש ההרכב והוא כתב את פסה"ד. מה היו מניעיהם של ארבל ומלצר, נוכל רק לנחש.
לפני תגובתך, חשבתי שפסק בג"ץ עמנואל היה מעשה איוולת משום שהיתה אלטרנטיבה שנראית לי נבונה יותר: בג"ץ יכל להורות למדינה להקפיד שאף פרוטה מכספי הציבור לא תגיע לתקציב של ביה"ס הנ"ל. פסיקה כזו, אילו בוצעה ע"י הממשלה היתה מחסלת את ביה"ס הזה בלי להסתבך במחזה המוסר המוטרף עם ציבור האוילים השולחים את ילדיהם לחינוך הזה. (בפועל זה בדיוק מה שקרה, פסה"ד של בג"ץ הושם לבדיחה והממשלה קברה את הסיפור תחת השטיח של "מוסד פטור").
אם שמים במרכז הדיון את מה שהעלית, הכתבת האידיאולוגיה, נראה לי כי העניין כאן הוא שה"אקטיביזם" בפועל של א. לוי, גרוע עוד יותר מן האקטיביזם התאורטי של א. ברק. א. ברק לכל הפחות היה מודע לבעייתיות של ה"אקטיביזם השיפוטי" ולעניין ההתנגשות הרשויות כאן. הוא בחר בעמדתו ע"פ סדר עדיפויות שאנו יכולים לחלוק עליו. א. לוי דומה שכלל אינו מודע לבעייתיות הזו ואין לו שום הסתייגות או זהירות ממעורבות בכל עניין שהוא. כאשר ההרכב של בג"ץ עמנואל כשל בהבנת מגבלות כוחו, הוא נענש פעמיים. פעם אחת כאשר סמכותו ותוקפו נפגעו ופעם שנייה כאשר מחל בעצמו על כבודו.
לא רק שבג"ץ כשל בהטלת גזירה שלא היה בכוחו לכפותה, אלא שבלי משים הוא גם נתן הכשר לאידיאולוגיה של החינוך העצמאי, כאילו הבעיה היחידה איתה היא עניין אפליית הספרדים. אם בג"ץ רוצה לתת הכשר, ואפילו רק מתוך מחדל, לאידיאולוגיה המחנכת לביזוי ביה"מ העליון, הוראותיו ופסיקותיו, יבושם לו. עודף חכמה אין כאן.
א. ברק אולי נאלץ לחיות עם האנומליה של ציבורים אנטי-ממלכתיים. חוששני שכבוד השופט לוי, יתקשה אפילו לראות מה כאן הבעיה.
הסבר אחר 586014
קודם כל, אני רואה שגישתך לאדמונד לוי השתנתה מאוד בשנה ומשהו האחרונות.
תגובה 546504
מעבר לזאת, פירטתי בעבר באריכות את מה שנראה לי בפס"ד עמנואל; מלצר וארבל כתבו גם הם, אז לא צריך לנחש יותר מאשר לוי:
תגובה 545947
אבל כן: בג"ץ ניסה בכוח להכריע מחלוקת, תוך כדי חריגות מן הנהוג, כדי להגיע לתוצאה טובה (מניעת אפליה) בין אם במקרה זה ההתערבות נכונה ומוצדקת ובין אם לא.
הסבר אחר 586063
סבכת אותי כהוגן.
א. למה ללכת כל כך אחורה. בתגובה קודמת כאן שיבחתי את השופט לוי. וזו דעתי: אני מתנגד ל"אקטיביזם השיפוטי" מבית מדרשו של א. ברק. לא כל שכן, אני מתנגד לאקטיביזם האבסולוטי של השופט לוי. יחד עם זאת אני רואה בשופט א. לוי המחמיר והקפדן, שופט שטרם הרבה לסמכותו המוסרית ולאמון הציבור בביה"מ העליון (גם אם איני אוהב את כל פסיקותיו).
ב. ה"אקטיביזם השיפוט" הוא לא רק תאוריה ואידיאולוגיה אלא גם גילדה משפטית וחוג חברתי, לכן היה יסוד לכך שלא הכלילו את א. לוי בקליקה הזו.
ג. בתגובה שהבאת, אכן טעיתי. לא כל כך בעניין האקטיביזם, אלא יותר בכך שהטלתי דופי ביושרת השופט. בינתיים התברר לי שפסיקותיו של א. לוי מגוונות למדי וצריך לראותן כראיות ליושרתו ולהתמדתו בדעותיו ולאו דוקא כראיה להטיותיו הפוליטיות.
ד. פעם היה נהוג ששופטי ההרכב היו מוסיפים מתחת לפסה"ד של נשיא ההרכב את המשפט "אני מסכים". בבג"ץ הזה יש רק חתימות ואי אפשר לדעת מי כתב ומי הסכים. יתכן שארבל ומלצר הסבירו במקום אחר, אבל את פסה"ד כתב אדמונד לוי. יתכן שהאחרים הסכימו עם ההחלטה אך לא עם נימוקיה או משהו בדומה, אבל לא ראו צורך להרבות בפטפטת משפטית בשל כך, ועל כך אני משבח אותם.
הסבר אחר 586067
ייתכן שאתה מדבר על אחד מהבג''צים בסדרה ואני מדבר על אחר. בזה הסופי, כאמור, למיטב זכרוני יש למלצר תוספות והרחבות משלו.
הסבר אחר 586357
יכול להיות שהנימוקים פורסמו בנפרד.
הסבר אחר 588758
ברשותך אבקש לשנות/לעדכן את דעתי על השופט אדמונד לוי עוד פעם אחת (בעקבות קריאה חוזרת בספרה של נעמי לויצקי/העליונים).

א. באוירת הימים הללו יש לציין שהשופט אדמונד לוי היה מינוי עדתי פאר-אקסלנס. שום קריטריון אחר מלבד הקריטריון של אפלייה מתקנת לא יכל להצדיק את בחירתו לעליון. גם ההערה שלך, כמדומני, בנוגע להטיות הפוליטיות של שופטים אחרים, אינה מוצדקת. במקרה של השופט לוי, בנוסף על עברו כפעיל מפלגתי לא פאסיבי, הבעיה העיקרית איתו נעוצה בעובדה שהשופט לוי כלל לא ראה את הבעייתיות שבעירוב השקפות פוליטיות עם פסיקה משפטית. כמה מפסה"ד שלו היו פמפלטים פוליטיים שהציגו את עמדתו הפוליטית של הכותב ולא היה להם דבר עם שלטון החוק ועבודת המערכת המשפטית. מי שירצה יוכל לומר, שהשופט לוי פשוט לא היה חכם/צבוע מספיק כדי להיטיב להסתיר מה שקיים אצל כל השופטים האחרים. אני איני יכול להסתפק בקביעה זו. ע"פ הבנתי, השופט לוי כלל לא השכיל להבין שמצופה ממנו לקיים הפרדה, ולו לכאורה בלבד, בין דעותיו הפוליטיות לבין עבודתו ובפרט פסיקתו המשפטית. (חוסר הבנה זה התבטא גם בתחומים אחרים, כמו הפרדה בין השקפה דתית אישית לבין טווח הפעולה שיש לשלטון החוק ובכלל בתחום זה. ואני מכוון לפסה"ד של "בית-יעקב" בעמנואל. העובדה ששופטי ההרכב שלו לא הגיעו למסקנות שונות משלו, אינה נוגעת לאחריותו כנשיא ההרכב לפסה"ד השגוי הזה).

ב. דוקא לאור האמור בפסקה הקודמת, ברצוני להדגיש שאיני חוזר בי מן ה"ציון סופי" הטוב שנתתי לו. עמידתו המשפטית המחמירה מול עבריינים "מיוחסים" שחסו בצילן של סוללות משפטנים "בכירים" ונחישותו להעניש גם עבריינים מן העילית השלטונית והעסקית בהתיחס לערכי ההגינות והיושר המקובלים ולאו דוקא ע"פ דקדוקי לשון החוקים, הם המורשת של השופט לוי ותרומתו לשלטון החוק. העובדה שהשופט לוי לא נרתע מלהחמיר גם עם עבריינים שלא מן השורות האחרונות של החברה הישראלית, תרמה למעמדו של ביה"מ העליון בציבור לא פחות ולדעתי גם יותר מאשר המורשת האקדמית של האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק.

ג. אני רואה בסתירה לכאורה הזו, ראשית חיזוק לאלו המצדדים באפלייה מתקנת, ושנית חיזוק לעמדתי הישנה, בדבר העדיפות שיש ליחס לשמירה על הסדר החברתי ועל שלטון החוק בעיקר במובן הפלילי, על פני הנסיון לעצב את החוקים והחוקה ואת פני החברה בכלל דרך ספרי החוק והמשפט. לא ברור מה עושה את השופטים מוכשרים יותר מן הפוליטיקאים הנבחרים, לעצב את פני החברה הישראלית. בן גוריון לא העניק חוקה למדינת המהגרים שלו, לא משום שלא רצה או לא הבין את חשיבותה. הוא לא עשה זאת משום שלא הצליח. לא ברור מדוע חשבו אהרון ברק וחוגו שהם יצליחו לכפות על החברה משהו שכוחות חזקים מאד כפי הנראה מתנגדים לו ואפילו בנסיבות המיטביות. בנסיבות הריאליות, בחברה הנתונה באוירה של רפיון אכיפת החוק, הפקרות במרחב בטחון הפרט והציבור, "כל דאלים גבר" וכיום אפילו של חוצפה ועזות מצח מול כל סוג של כבוד לרשויות, הנסיון הזה הוא לא סתם מתמיה, הוא מפוקפק ממש.

ד. כדי לחסוך ויכוח מיותר, אציין שאיני מצדד בהפיכת ביה"מ לחותמת גומי ו"שוטר" של המחוקק. אני מכיר בתפקידו של ביה"ש בעיצוב פני החוק, דרך הפרשנות שהוא נותן להם בעיקר במהלך ובאופן אכיפתם. אני פשוט סבור שהנסיון ה"ברקי" להפוך לשופט-על ומחוקק-על במקום לתפקד כחלק מן ממה שקרוי הממסד השלטוני המחוקק ואוכף את הסדר החברתי היה שגוי וגם מזיק מאד.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים