בתשובה לידידיה, 22/04/12 16:22
מדע קשיח, החרמפפולוגיה הזאת 594352
"נפלא"? אתה צוחק, נכון? בשיר הזה יש רעיונות נפלאים, אבל הוא לא נפלא ואפילו קשה להתייחס אליו כאל שיר - הוא מזכיר יותר נאום של החבר ז'דאנוב זצ"ל. גם קומראדים נאמנים כמוני, נאמנים לא פחות מן הפרופסור, לא מתים על זה שההמנון שלהם ידפוק להם בכוח לתוך הראש ערימה מרוכזת של הטפות שוויון וצדק, עם כל הכבוד והחשיבות. בשביל מה להחליף את התקווה הבעייתית במשהו שחוץ מסגנונו הילדותי והקצת-מגוחך יתגלה גם הוא, מבחינת תכנו, כבעייתי לגבי חלק מן הציבור - זה המשקיף מן הכיוון ההפוך?

כוחו של אורנן בפרסומיו שבפרוזה. את הפואטיקה מוטב היה לו להשאיר לאחיו, רטוש ז"ל, שאולי היה מצליח להעביר את אותם רעיונות בדרך מעודנת קצת יותר.
מדע קשיח, החרמפפולוגיה הזאת 594358
אולי תאהבי אותו יותר עם המנגינה (ועם שני בתים נוספים).
מדע קשיח, החרמפפולוגיה הזאת 594359
זה שיר זה ?
מדע קשיח, החרמפפולוגיה הזאת 594367
אני רק רוצה להזכיר, שבדרך כלל המנון לא בוחרים, הוא נקבע כך באופן די אמורפי.
גם ההמנון הצרפתי, המרסלייז, לא בדיוק מתחבר לצרפת המודרנית :

קומו ילדי המולדת,
הגיע יום התהילה.
נגדנו ניצבת העריצות,
דגל מוכתם בדם הונף.
דגל מוכתם בדם הונף.
שומעים אתם, בשדות
גועים הגייסות הפראים הללו,
מגיעים עד זרועותינו
לשסף את בניכם, את רעיכם.

אל הנשק, אזרחים!
הערכו בגדודים,
צעד, צעד!
ירווה דם טמא
את תלמינו.

אהבה קדושה למולדת
הדריכי, תמכי בידנו הנוקמת.
חירות,חירות יקרה,
הילחמי לצד מגיניך;
הילחמי לצד מגיניך.
תחת דגלינו, כדי שהניצחון
ירוץ לקול צליליך הגבריים;
כדי שאויביך הגוססים
יחזו בניצחונך ובתהילתנו!

(מויקיפדיה)
מה לא חסר פה? אויבייך הגוססים, צלילייך הגבריים, דם טמא ירווה את תלמינו.
בכל זאת, הצרפתים לא חושבים להחליפו. המשמעות שלו גדולה יותר מהמילים שלו.

גם בארה"ב, יש אותו המקרה :

פצצות מתפוצצות באוויר, קרבות, מלחמה, אויבים שדמם ישטוף את רחובותינו.

גם האמריקאים לא יחליפו את ההמנון שלהם בקרוב.
מדע קשיח, החרמפפולוגיה הזאת 594376
ההמנון הצרפתי הוא אחד היפים שיש מבחינה מוסיקלית, לגבי הליריקה לא יכול לשפוט כי בקושי אני יודע שתי מילים בצרפתית. (גם התוכן של המרסלייז רלוונטי לכל הדורות: כלומר ששיחרור מעריצות נעשה רק בכוח והקרבה).

השיר של אורנן והמנגינה שלו — משעממים.
מדע קשיח, החרמפפולוגיה הזאת 594531
ההמנון האמריקאי מתאר סיטואציה ספציפית אחת - בקרב מול הבריטים חייל נשבה ונכלא בבטן אוניה בריטית שהפגיזה את עיר הנמל האמריקאית. לאור השריפה והפגזים באויר רואה החייל שעל אף ההרס הנורא, הדגל של האומה הצעירה עדיין מתנופף. יופי של שיר. במוזיאון הלאומי האמריקאי בוושינגטון (שבו מאכסנים את כל מה שיש לו ערך שימור לאומי, החל מהשיניים התותבות של ג'ורג' וושינגטון וכלה באוטובוס שבו רוזה פארקס סרבה לעבור מקום) אפשר לראות את שרידי הדגל.
הבעיה היא המנגינה שלו, שהיא בלתי ניתנת לשירה על ידי כמעט אף גרון אנושי, מה שיוצר פדיחות נפלאות בכל פעם שמישהו שר אותו בציבור. וזכור לטוב בהקשר זה הרה"ג
אדי איזארד.
מדע קשיח, החרמפפולוגיה הזאת 594379
צר לי, לא נעים להיות חלק, כביכול, מבליסטראות הבוץ, ואני מדגישה כי אינני שותפה בשום אופן לתחושת הגועל של האייל הפריפריאלי - אבל שלחתי את התגובה אחרי שכבר האזנתי להקלטה (בסוף הכתבה עם השיר יש לינק), וזהב קרניה של השמש רק הוסיף על הרושם הילדותי. גם אם היו מפזרים על השיר נצנצים מוזהבים של פורים ומבטיחים לכל אדם שישיר אותו אספקה חופשית של מנות גלידה ספיישל עם מזרה סוכריות צבעוניות - זה לא היה מתקן את הרושם במיוחד. באמירה שקשה להתייחס אליו כאל שיר התכוונתי ספציפית לשיר בהקשר שירה, פואטיקה, ולא לשיר במובן הפזמונאי-מושר. אימבר, למשל, היה משורר. יש חולקים על ערכה של השירה שלו (בכללותה, לא רק בעניין התקווה) ואולי הוא באמת לא היה מן הגדולים שבגדולים, אבל לפחות היה בו השכל, וכנראה גם הרגישות המשוררית, שלא להפוך את התקווה (''תקוותנו'', בהתחלה, אומרת הדודה) משיר על רגשותיו של עם גולה - לרשימת-מכולת דחוסה ברגשותיו של עם לכל פרטי-פרטיהם, דברי ימי הגלות כולל תאריכים ומראי מקום, תולדות התנועה הציונית כולל פרוטוקולים - וכל כיו''ב.

אבל אם אנחנו כבר בעניין ההקלטה, יש גם הרבה מה לומר על הלחן והריתמוס, ובאופן כללי על שאלות לחן וריתמוס שהם אופייניים, או, מכל מקום, ''מומלצים'' להמנוני מדינות, אבל את הדיון הזה אולי אשאיר לאלה שהם בעלי ותק בשיחות אייליות חביבות ולא-לוחמניות על אופיים של קטעי מוסיקה - למשל ירדן ויובל.

ו

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים