בתשובה למיץ פטל, 14/03/02 11:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עדיין לא קראתי את זה, אבל נראה לי שברנס דווקא משחק בתוך תחומי המגרש של האמת המשפטית. כשהשופטת מדברת על פגמים פרוצדורליים, היא מדברת על שיטות לקביעת האמת המשפטית. למעוניינים: http://207.232.15.135/Files/99/320/030/l19/99030320.... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, נראה כי לא זה המקום לדיון הזה, אלא דווקא הידיעה על פס"ד שרון-"הארץ" או הידיעה-שלא-פורסמה על פס"ד דני כץ. הדיון המבוקש הוא הדיון בתפיסה הציבורית של האמת המשפטית - האם היא חזות הכל או לא. התשובה "לא" באה לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר בססמא "הוא זכאי", שהמשיכה ללוות את אריה דרעי לאחר שהורשע בדין, גם בארכעת הערעור. נדמה לי שניסו לשוות לקריאה הזו אופי של כפירה בסמכותו של בית המשפט, אולם אולי ניתן לקרוא אותה גם ככפירה בבלעדיותה של האמת המשפטית? בשרון-"הארץ" היה זה בית המשפט עצמו שסימן את גבולות-הגזרה של ה"אמת" בה הוא עוסק. לגבי פס"ד דני כץ, התכוונתי לחזור לדברים שכתב תום שגב (היסטוריון ועתונאי) בעקבותיו, כדי לראות אם גם בהם יש הבחנה בין האמת המשפטית לבין האמת ההיסטורית (ואולי אף האמת העתונאית), אך משום מה לא שמרתי לי קישור למאמר שלו מאותו שבוע. מישהו זוכר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במשפט הפלילי, התוצאה המשפטית המרשיעה אמורה להיות חזות הכל. אם לא, זה צריך להיזקף לחובתה של המערכת. לכן דרעי הוא קריאה נגד המערכת. לדיון הזה יש באמת הרבה מאוד היבטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיינתי בהחלטה. מוזר שכל הדמויות נזכרות בשם משפחתן (קרפ, ברנס, מרקוס) פרט לאחת, הנזכרת שוב ושוב בשמה הפרטי - רחל הלר. דבר מעניין שנתקלתי בו הוא שהעובדה שברנס שוחרר לאחר 8 שנות מאסר בלבד נמצאה ראויה לאזכור ע"י השופטת כאחד הדברים החותרים תחת הרשעתו. האם השופטת חושד בקונספירציה, או שיש הסבר אחר למה שכתבה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני הדברים אכן מוזרים. לגבי הראשון, יש ז'אנר מעניין של משפט וספרות, שעוסק בקריאת הנרטיב שמאחורי ההכרעה המשפטית. נראה לי שרחל הלר היא לא פרסונה בסיפור. היא עצם, למרות ש''עושים לה כבוד'' בשם פרטי (נועד להראות רגישות). אין כאן רוצח ונרצחת-נאנסת, אלא נאשם שאשמתו מוטלת בספק מול ''משטרת ישראל''. זה מאוד מעניין, ואין ספק שזו בחירה נראטיבית, והשאלה אם מסכימים איתה או שמוצאים נקודת מבט אחרת. לגבי השני, זה מעיד שמערכת אכיפת החוק (במובן הרחב) ראתה ספק ניכר בהרשעה שלו. זו אותה מערכת שהעמידה את חוקריו של ברנס לדין על עדות שקר, ואותה מערכת ששינתה את העילות למשפט חוזר (שמעתי טענות שגם זה הומרץ בזכות ברנס). ועדיין האזכור של זה מוזר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משה גורלי מותח ביקורת על ההחלטה בעיתון "הארץ": גורלי מציין כי המקרה כבר נדון בפני שופט עליון בעבר, והפסיקה החדשה בידי שופטת אחרת מהווה תקדים מסוכן. זאת מפני שהיא עלולה לגרום לכך שפסק הדין יהיה תלוי בשופט, ולכל הפחות יראה כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדין כן תלוי בשופט – במידה מסוימת. אין מנוס מכך. כל מי שאומר אחרת מוכר משהו. בהינתן זאת, אפשר לשאול מה עושים. השיטה של המשפט היא בין היתר סופיות הדיון ועקרון התקדים. פשוט לא מרשים להביא את זה בפני שופט אחר, וזהו. המקרה הזה הוא בחירה מודעת של דורנר לדון בבקשה מחדש. מצער שלגורלי אין הגינות בסיסית לצטט את נימוקה, גם אם הוא אינו מסכים לו (אני סבור שכפרשן איו לו רשות להניח שאתה קורא גם את האידך-גיסא, כלומר את פסק הדין). הנימוק שלה היה שבין פסיקת השופט לוין לפסיקתה נשתנתה באופן דרסטי ההלכה המשפטית בקשר לעיוות דין. את זאת עשה ברק בעניין דני כץ לפני מספר שנים. אני לא יודע אם הנימוק של דורנר הוא מספיק, אם כי אינטואיטיבית הוא לא נראה לי שגוי. אני לא יודע איך לוין הגיע למסקנה שלו, קראתי את ההחלטה שלו רק ברפרוף. אולם ברור ממנה שהוא השקיף על ההליך במשקפיים שקדמו להחלטה בעניין דני כץ. ומכאן אפשר למצוא (אבל לא חייבים) צידוק לנימוקה של דורנר. אני חושב שדורנר היתה מחליטה כך לפני שנים ארוכות, לו נדרשה לכך, והיא לא נזקקה לשינוי ההלכה של ברק. ועדיין. מכל מקום, טוב שהחלטתה ניתנה. האם באמת "מוטב שחמישים אנשים חפים מפשע יישבו בכלא מאשר שמערכת המשפט הבריטית תוצג ככלי ריק", כדבריו של לורד אנגלי? החלטתה נכונה, וזה לא מעט. בדבר אחד גורלי טועה לחלוטין לדעתי, בסיפא של המאמר: ההחלטה של דורנר לא נובעת כהוא זה מרצון פופוליסטי כלשהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב שינויים בפסקי דין בערכאות שונות: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקים שרואים מכאן לא רואים משם. קשה מאוד מאוד לדעת מה קורה בתיק משפטי מן התיאורים העיתונאיים שלו. זה לא שהעיתונות לא יכולה, זה פשוט בדרך כלל לא חשוב לה. מכל מקום, כמה עובדות נוספות, לאחר שקראתי את פסק הדין שניתן בבג"ץ. ראשית, אוזיק עצמו הסכים לביטול פסק הדין הראשון (ההוא עם ה-210,000 דולר). עוד דבר הוא, שבית הדין שאל את הצדדים אם הם מסכימים שפסק הדין יינתן בשתי חתימות, וקבע כי אי-תגובה ייחשב כהסכמה; והצדדים לא הגיבו. בנסיבות אלה, היה סיכוי מסוים שפסק הדין (שניתן בהרכב חסר) יאושר בערעור או בבג"ץ, והשופטת ביניש אף רומזת על כך בפסק-דינה. אבל אוזיק כבל את השופטים, מאחר שהסכים לביטול פסק הדין הראשון. אכן אסופת טעויות מרגיזה (של אוזיק, של השופטת הראשונה ועוד). לגבי ההבדל בין הפסיקות, כמה ספוקלציות: ראשית, לא מן הנמנע שהדין השתנה מאוד ב-12 השנים שחלפו; שנית, לא מן הנמנע שההוכחות שהוצגו בסיבוב השני היו שונות מאלה שהוצגו בסיבוב הראשון; שלישית, לא מן הנמנע שפסק הדין השני נכון יותר, משום שקשה להבין איך הפרת חוזה עבודה _כלשהי_ תזכה את הנפגע במאתיים ועשרה אלף דולר פיצויים(!). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגערגערגע, מה ז"א "לא מן הנמנע שהדין השתנה"? האם לא פוסקים לפי הדין התקף בעת שהדברים קרו, או למצער בעת שהתביעה הוגשה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לפסיקת בתי המשפט, אשר מפרשת את החוק, והפרשנות חלה רטרואקטיבית (בעייתי אך נכון). יש שינויים בתחום דיני העבודה, ורובם אינם שינויים חקוקים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |