 |
|
 |
||
|
||||
 |
בעוד שיש כאן דרישה, שיכולה להיות לגיטימית, לביטול הכיבוש הישראלי בשטחים, יש כאן דרישה לא לגיטימית להכרה חוקית בכיבוש הסורי על חמת-גדר, רמת הבניאס, מורדות מצוקי און והחוף הצפוני-מזרחי של הכינרת (עשרת המטרים). דרישה זאת יש לדחות על הסף. כמו כן, אין כל התייחסות לנושא שטחי ההפקר בין ישראל וירדן לפני 1967, שטחים שסופחו דה-פקטו לישראל ובנויים בהם מכבים, כפר-רות, שילת ולפיד בחבל מודיעין, כמו גם שכונות יהודיות בקו העירוני בירושלים. ומעל לכל, היוזמה הוצעה במקור כדי להרחיק את התקשורת האמריקאית משאלת יציבות וידידות המשטר הסעודי לארה"ב. בתחום זה, הצליחו בינתיים הסעודים. לעומת זאת, את צבא ארה"ב הם לא הטעו: ארה"ב פתחה במלהך להעברת עיקר כוחה הצבאי באזור מסעודיה לקטאר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קצת קשה לי להבין את ההגיון העומד מאחורי ההתעקשות (של עמית מנדלסון, ושל אהוד ברק לפניו) על ה"גבול הבינלאומי" עם סוריה ("חמת-גדר היא שלנו"), יחד עם קבלת הטענה שביהודה ובשומרון יש "כיבוש ישראלי". אחת מהשתיים: או שהקובע הוא "גבולות בינלאומיים מוכרים", כלומר כאלה שהוסכם עליהם בהסכמי קבע בין מדינות - אפילו אלה אינן המדינות שבינהן מפריד הגבול המדובר (בריטניה וצרפת, במקרה של גבולנו עם סוריה). במקרה זה לא קיים שום גבול העובר בתוך תחומי א"י שממערב לירדן, וממילא לא יכול להיות "כיבוש" ישראלי ביו"ש. האפשרות השניה היא לא להתייחס לגבולות פורמליים מהסוג שנזכר לעיל כאל הבסיס הלגיטימי היחיד להסדר, אלא גם (ובעיקר) למצב בשטח (דמוגרפי, צבאי, וכדומה). לפי גישה זאת, אפשר לומר שבחלקים של יו"ש שורר "כיבוש" - אבל, אז יש גם להכיר בכך שרמת הגולן היא ישראלית. בכל מקרה, מי שמקבל את קווי 4 ביוני 67 כבסיס לגבול ביו"ש - שלא יתפלא אם יצפו ממנו לקבל קווים אלה גם במקומות אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהסכמי שביתת הנשק 1949, הכירה סוריה בריבונות ישראל על חמת-גדר, רמת הבניאס וכל שטחי המריבה הללו. בשנת 1950 השתלטו הסורים על חמת-גדר ורמת הבניאס. זאת, בעוד שהגבול עם ירדן שנקבע בהסכמי שביתת הנשק נשמר עד 1967 - למרות סדרת תקריות גבול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שאני טועה, אבל עד כמה שידוע לי הסכמי 1949 היו הסכמים בעלי אופי צבאי בלבד, שנחתמו בין קציני צבא, ולא עסקו בריבונות (שהיא מושג מדיני). הסורים, שנים רבות אח"כ (ואולי עד עצם היום הזה) לא הכירו פורמלית אפילו בזכותה של ישראל להתקיים, ולא כל שכן בריבונותה על חמת-גדר (או על נהריה, לצורך הענין). הסכמי 1949 לא התיימרו להגדיר קו גבול בין "ריבונוית", אלא רק לתחום איזורי שליטה צבאית, ובהם איזורים בשליטה ישראלית מלאה, בשליטה סורית מלאה, "שטחי הפקר", ואיזורים מפורזים למיניהם. קווי שביתת הנשק של 1949 דומים לכן, מבחינת מעמדם הפורמלי, לקווי הפסקת האש של 1967 ("הקו הסגול") ולקווי הפרדת הכוחות של 1974 (מלבד זאת שהאחרונים עדיין בתוקף, ולקודמים יש בעיקר ערך היסטורי). אגב, העמדה שאתה מציג כאן - לפיה הקו "הקובע" הוא קו שביתת-הנשק מ-49 - מנוגדת הן לעמדתם של הסורים (שרוצים בקווי ה-4 ביוני 67) והן לעמדה שהוצגה בזמנו ע"י ממשלת ברק, שהיא "הגבול הבינלאומי" שנקבע בהסכם בין צרפת לבריטניה אי שם בשנות העשרים (1923, אם זכרוני אינו מטעני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קווי 49' הם היחידים שהוסכמו בין שני הצדדים. קווי 67' - הארבעה והאחד-עשר ביוני - נכפו בלא הסכמים. קווי 23' נקבעו ע"י מעצמות קולוניאליות בלי לתת לצדדים המעורבים לקבוע בעצמם את הגבולות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שזכור לי "הקו הסגול" דווקא כן עוגן בהסכם, וכנ"ל לגבי הקווים שלאחר מלחמת יוה"כ. (אני מתקשה למצוא הוכחות [או סתירות] לכך ברשת. מישהו יכול לעזור?). ייתכן שאלה הסכמים שנחתמו בתנאים של חוסר-ברירה (ובודאי לא בשמחה, מבחינתם של הסורים), אבל (בהנחה שאני לא טועה והסכמים אלה אכן קיימים), הם תקפים בדיוק כמו הסכמי 1949 (שגם אותם, אני משער, לא קיבלו הסורים בשמחה, וגם הם מבטאים את מצב הערכות הכוחות בסופה של מלחמה יותר משהם משרתים עקרונות של צדק היסטורי, או כל עקרון נעלה אחר). "קווי הארבעה ביוני" הם אכן קווים דה-פקטו, שלא הוסכם עליהם מעולם (לפחות בנקודה הזאת אנחנו מסכימים). על כל פנים, הסוגייה המעניינת יותר כאן לדעתי היא שאלת המנגנון ה"נכון" (או ה"צודק") לקביעת גבולות. בתגובה הראשונה שלי ניסיתי להציג שתי עמדות מנוגדות (ורמזתי שאני קרוב יותר לשניה). מעניין אותי לשמוע את דעתך, ואת דעתם של אחרים בנושא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
... הלכתי עם ראש בקיר ואז מצאתי: מתוך אתר הכנסת http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/yom_kipur.htm "הסכם הפרדת הכוחות בין מצרים לישראל נכנס לתוקפו ב-18 בינואר 1974. עם ביצוע הסכם ההפרדה בין מצרים לישראל, החלו להתקיים דיונים כדי להביא להסכם דומה בין ישראל וסוריה, שנחתם ב-30 במאי 1974." אלא אם כן הסכמים אלה לא כללו מימד טריטוריאלי (מה שקצת קשה לי להאמין), הרי שלפנינו הסכם על קווי הפרדה צבאיים שנחתם בין שתי מדינות - בדיוק כמו ב-49'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, אך מיהרתי ולכן שכחתי מקווי 74'. ברור שקווי 74' לא מהווים בעיני הסורים בסיס לגבול שלום, ולכן חוזרים לאזור קווי 49' - 23' - 4.6.67. קווי 49' זהים לקווי 23' בהסתייגות של אזורים מפורזים. ברור שישראל חייבת לדרוש גבול המתבסס על 23' או 49', שנותן לנו עוד אלפי דונמים בשטחים אסטרטגיים ממזרח לכינרת ובאזור רמת בניאס. היוזמה הסעודית, מדברת על קווי 4 ביוני ואלו קווים שישראל מעולם לא הכירה בהם רשמית ולא חתמה על שום הסכם רשמי המכיר בהם - בניגוד לקווי שביתת הנשק מ-49' בכל החזיתות. רק בחזית סוריה יש שינוי - שלא בהסכם - בין קווי 49' לקווי 4.6.67. בגבול ירדן, ויתרה ישראל על קטע זעיר ממסילת הברזל בטולכרם (כולל תחנת הרכבת של טולכרם). בגבול מצרים, ככל הידוע לי, היו חילופי שטחים חשאיים: ישראל קיבלה את שפך נחל שקמה, כדי לאפשר את בניית מאגר שקמה, ובתמורה נתנה שטח בקרבת רפיח (אינני מדבר על החילופים מ-49' - כיס פלוג'ה תמורת טריז בית חנון). אשמח אם מישהו מכיר את הסיפור ויכול להרחיב בנושא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמה לא "ברור שישראל חייבת לדרוש גבול המתבסס על 11 ביוני 67' או על 74', שנותן לנו עוד מאות קמ"ר[*] בשטחים אסטרטגיים ברמת הגולן ובאזור שיפולי החרמון"? רק בגלל ש"קווי 74' לא מהווים בעיני הסורים בסיס לגבול שלום"? ואם תקום ישראל ותודיע שקווי 23/49/יוני 67 לא מהווים בעיניה שלה בסיס לגבול שלום? האם הסורים ימהרו וישנו את עמדתם בהתאם? ובכלל, עד כמה שידוע לי, מו"מ מתנהל בד"כ באופן הבא: כל צד מציג את עמדת הפתיחה שלו, שהיא בעיניו הפתרון הנכון והצודק. (אף צד לא מציג "דרישות" - זה מתכון בטוח לכישלון). בהמשך יש תהליך של מיקוח, שבסופו בדרך כלל מתקבלת עמדה שהיא איפושהו בין עמדות הפתיחה של הצדדים. ושאלתי היא: מדוע עמדת הפתיחה של ישראל צריכה להיגזר מעמדת הפתיחה הסורית? למה שלא נקבע בעצמנו את עמדת הפתיחה שלנו על סמך מה שהוא (בעינינו לפחות) צודק ונכון? קווי 74' ברמת הגולן עונים על כל התנאים הנדרשים: - הם מעוגנים כבר בהסכם קיים - הם מבטאים מציאות צבאית ודמוגרפית - הם משקפים אמת היסטורית (לישוב היהודי בגולן היסטוריה ארוכה בהרבה מלזה הסורי) - הם בני-הגנה לשני הצדדים (לנו יתרון גובה קל שמאוזן ע"י מרחבים גדולים יותר בצד השני). אינני בטוח שנוכל לשכנע את הסורים להשאר בקווים אלה כמו שהם, אבל אינני רואה סיבה לסגת מהם עוד בטרם החל המו"מ. ---------- [*] אין לי כח לחשב את זה בדונמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו שטח ישראל מעבר לקו הירוק בגולן. השטח כמעט חופף לקווי 11.6.67 שתי חריגות (לרעת קווי 67'): 1. העיר קונייטרה 2. צומת רפיד - הנקודה המזרחית ביותר של הגולן. שני שטחים אלו שאינם נמצאים כיום בריבונות ישראל מסתכמים בכמה אלפי דונמים (פחות מ-10 קמ"ר). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |