בתשובה לאסתי, 19/04/02 22:03
דמגוגיה 66427
תגובתך הינה לא יותר ואף לא פחות מדמגוגיה.

התעלמת במופגן מהפסקה הראשונה, בה ציין הכותב בפירוש כי חייו, בכל מדד חומרי או רגשי אחר לכאב המצפוני, הינם נהדרים.
מתוך פסקת פתיחה זו דומה בעיני כי הוא ניצב לפחות על קו הזינוק של "המסלול המהיר" (מסלול לאן? אני לא יודע).

כל המאמר כתוב כך שהוא מדגיש את היאוש המוסרי של הכותב, אולם את בחרת להתעלם מכך ובשאלה תמימה לכאורה, אך מרושעת לטעמי, הבעת זילזול עמוק בו ובכל אשר כתב.

לא אתווכח על זכותך לזלזל בכותב, בדעותיו ובמעשיו.

גועל נפש.
תודה . גלעד? 66428
דמגוגיה 66431
לא התעלמתי מכלום. שמעתי את גלעד מדבר על דירה, עבודה, אקדמיה ומשפחה.

לא שמעתי אותו מדבר על - שפה, נופים, ריח האוויר, סוג הצמחייה, מוסיקה מקומית, אוכל, חברים שהוא אוהב.

קיבלתי רושם של ניתוק רגשי מהארץ, ניתוק שאולי קדם למצב הפוליטי והבטחוני. ואולי לא. ועל כך אני שואלת.

אגב, זה בסדר להיות מנותק רגשית מהארץ. אני רק מנסה להבין משהו שנראה לי יותר מורכב ממה שהוצג כאן.
ניסיון לענות 66533
מובן שהחברה הישראלית נפגעת אנושות מבחינה תרבותית מכל האלימות הסובבת אותה. גלעד גם מזכיר זאת במאמר, בכתבו על השיחות עם חבריו הגסים, חסרי התרבות, שטופי-מח אלימים. אני כמובן לא יכול לדבר בשם גלעד, אבל אם אני הייתי נדרש לענות לך על אותה שאלה, הייתי אומר כך:

"בשמחה הייתי נשאר בכדי להיאבק את המלחמות התרבותיות שלי ולשנות דברים בארץ הזאת. עם זאת, מרגע שהמצב כל כך קיצוני ואני מרגיש כל כך חסר אונים ולקוי מוסרית (מי בכלל מדבר על תרבות בימים אלה), אני בוחר להקל על נפשי הדאובה בכך שאעקור למקום אחר, אולי רק זמנית. הגעתי למסקנה שאין צידוק לכך שאתעלל בעצמי רק בשל העובדה שנולדתי כאן. הקשר החזק שלי לתרבות ולשפה, לריחות ולנוף, לא ייפרם לעולם, זה ברור. אמשיך לאהוב את העברית, לקרוא בה, לדבר בה, לכתוב בה. אמשיך להתרפק מדי פעם על הנוסטליה של "ניקוי ראש", הגששים וכל השאר. אתגעגע ללא תקנה לנופים המוכרים, לעיר שלי, לרחוב, לריח הבישולים במטבח של אמא שלי. אני יודע שהחיים כמהגר יהיו לא קלים בהתחלה, וחסרים גם אחרי שיהיה לי לכאורה הכל. "הקונצרטים המעונבים" יהיו בשבילי משככי כאבים לכל היותר. אין לך מושג עד כמה אני מקווה לשוב בימים טובים יותר. בימים ההם, אני עדיין מקווה (או אולי הוזה?), פחות אנשים יאמרו לי: "עכשיו אתה חוזר..." בארסיות חסרת רגישות. הלאומנות כבר לא תהיה חזות הכל. גם האמונה שאפשר לשקם כאן את הריסות התרבות תתחדש. ואני מדבר על תרבות הרחוב של האנשים, תרבות המוסדות השלטוניים והעסקיים, תרבות הספורט ותרבויות רבות אחרות, ולאו דווקא על התרבות "הממוסדת", זו של התיאטראות, השירה, הפרוזה, המחזאות והקולנוע. כרגע כל זה כל כך רחוק עד שבא לי פשוט לבכות, ונמאס לי לחיות עם התחושה הזאת. אני בוחר שלא לחיות בלב הדלקת".
שני דברים 66547
הבטחה: לעולם לא אומר "/עכשיו/ אתה חוזר". כשאנשים יחזרו- אני פשוט אשמח.

וידוי אישי: לילה אחד באנגליה חלמתי שאני מהלכת ברחוב תל אביבי של יום קיץ חם. והרגשתי-ראיתי בצורה חזקה מאוד את כפות הרגליים שלי מסונדלות, ומאובקות, פוסעות על המדרכה האקרמנית המוכרת. התעוררתי מבולבלת ולקח לי רגע או שניים לברר לעצמי איפה אני נמצאת, בלונדון או בתל אביב.
הביטוי של קשר פיזי-נפשי מהסוג הזה לארץ הוא שהיה חסר לי אצל גלעד. לעומת זאת אתה מדבר בדיוק על זה. ואני מקווה שלא תצטרך לעזוב ולהתגעגע מרחוק.

ולגלעד אני מאחלת - בהצלחה.
אקרשטיין (אקרשטיינית) 66568

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים