בתשובה לחזי, 20/04/02 13:57
החיים והמוות ביד הלשון 66581
הרעיון הוא שגל הטירור הנוכחי לא צמח מיאוש אלא מהסתה לשנאה, מאז הגיע ערפאת לשטחים וכן מהבטחות הקשורות בעולם הבא, שנישאות גם על שפתי המנהיגות החילונית, שלא רוצה להשאר מאחור בסיפור התקומה המפואר. כל עוד לאלו שממשיכים להזין את התבערה בדלק השנאה תינתן יד ולשון חופשית, לא יהיה שקט, אלא זמני לכל היותר.
נכון מאד 66584
ואני מרשה לעצמי לתת כאן שוב את הלינק של אסתי:
מאלף ביותר.
בדקת את ה-About Us שלהם? 66589
Media Watch International was started at the initiative of The Jerusalem Fund of Aish HaTorah.

אולי זה גוף עם אג'נדה?
החיים והמוות ביד המעשה 66596
הסכנה לשלום העולם, לא רק המערבי אלא גם ואולי בראש ובראשונה, הערבי, ברורה ומהותית הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי מתקשר בדעת רבים, שמן הסתם הולים ומתרבים, כסכסוך כללי בין המדוכאים בעיני עצמם, ובין הנצלנים בעיני הצבועים שבקרבם. ביקורת עצמית היא לא סתם מותרות אלא מחויבת, אבל מה שקורה באירופה ומחלחל מהרשויות הגבוהות לאזרח הקטן מוסיף שמן לתבערה שיכולה לגרוף את העולם. הניו יורק טיימס במאמר מערכת מהיום מזהיר מפני תופעות כמו קריקטרה בעיתון האיטלקי לה-סטאמפה המראה את ישו התינוק בבית לחם ששואל "אתם רוצים להרוג אותי פעם נוספת?" או בישוף לותרני בדנמרק שהשווה בדרשה שנשא, בין אריאל שרון להורדוס שצווה על שחיטת כל התינוקות בני שנתיים.

התרעות על התקפות של אל-קאידה על גופים פיננסיים, בתוספת הרצח באי ג'רבה, פעולות צה"ל בג'נין והריקודים הפלסטינים על דם הנרצחים בנתניה, מהווים את המצע שמזין את עצמו בסחרור של שנאה. הבון-טון האירופאי של רגשות אנטי-אמריקאיים שיכול להוביל למערבולת שתתחיל אולי באירופה, תוביל בסוף לקריאות עזרה נואשות מארה"ב.

מנהיגים נמדדים לא רק ביכולת לפתרון בעיות אלא בכושר הההסתכלות אל מעבר לאופק ובמאמץ שהם צריכם להוביל בו את עמם (ולא רק אותו) בנסיון להחלץ ממערבולות חסרות מוצא כביכול. בוש ושרון אולי זוכים לנקודות זכות בהתנהלות המיידית. אולם באשר למאמץ הרחב יותר, בזמן ובמקום, חוסר המעש מוביל להתדרדרות, ובו, כמו מנהיגי אירופה כמובן, אינם זוכים לשום ניקוד.ההמנעות האירופאים מנקיטת עמדה חדה וברורה כנגד הגל העכור ששוטף את העולם, משולים בעיני למעשי עראפת שעלה לרכוב על הנמר ועכשיו איננו יכול לרדת ממנו (הוא כמובן לא רוצה בכלל לרדת).

הטרור והסימפטיה לטרור אינם הסכנות היחידות. ארה"ב צורכת כ %20-25 מפוקת הדלק העולמי %70 ממנו מיובא. בשנוצ השבעים, הנשיא קרטר התחיל לפעול במטרה להגיע למצב שבו ארה"ב לא תיבא אפילו טיפה אחת של דלק. המדיניות הזו בוטלה על ידי הרפובליקאים והרייגניזם ועכשיו נמשכת על ידי בוש ומדיניות הבדלנות שלו. לדוגמא, אם תפרוץ מלחמת אחים בסעודיה, דבר שאוסמה וערפת איימו בו, עלולים מחירי הנפט לנסוק לסטרטוספרה, לגרום למשבר כלכלי עצום בארה"ב ובאירופה שתוצאותיו יחלחלו גם לעולם השלישי והאסיתי. אולי עניי העולם לא ירגישו מיידית בתוצאותיו, אך זה רק בטווח הקצר. (זה מוביל לשאלה - היכן הסינים, מהי מידת השתתפותם במאמץ הנוכחי והאם בכלל יש נסיון לשתף אותם?)

כמו שאמרתי, ביקורת איננה רק מעשה מוצדק אלא מעשה חיוני. ההכרה בעוולות שהעולם המערבי גורם, איננה פוטרת מהכרה בעוולות שהעולם האיסלמי, אפריקאי, דרום-אמריקאי גורם לעצמו ולאחרים. מנהיגים אחראיים אמורים לא לרדוף את המבקרים אלא למצוא כיצד ניתן לשלב את הביקורת בראיה רחבה ואסטרטגית. שיתופיות עולמית מצד אחד ויד קשה מצד שני, סובלנות ונוקשות הם המסלול הכפול שבו צריכים לפעול אלה שרואים עצמם מנהיגי העולם (אמריקה בראש ובראשונה, צרפת, בריטניה, גרמניה, רוסיה, סין ועוד). מי שכביכול תופס עצמו כמנהיג "המעצמה העולמית היחידה" חייב להבין שהזכויות שנובעות מהתואר הזה מפוקפקות וזמניות ביותר. התואר והמעמד מטיל על ארה"ב חובות לאינספור, וחובות אלו נכפות עליה מכוח מעמדה, הן כלפי אירופה, ארצות ערב וישראל. (דברים דומים כמובן ניתן לאמר על ישראל, במסגרת המצומצמת שלה).
החיים והמוות ביד המעשה 66613
מוסכם עלי לחלוטין. עדיין, אני רואה את הבעייה העיקרית לא בפער הכלכלי בין המערב לעולם השלישי, אלא במאבק בין הקידמה והחופש "המערביים" לפיגור והדיכוי הערביים. הבעייה היסודית היא המנטליות העממית, שמוזנת ומזינה מנהיגות שנבנית ע"י שינאה שמושאיה הם לעיתים שבט אחר (הטכניקה של סאדאם לבניית עיראק) עם ערבי שכן וכן גם, גם גורמים לא מוסלמיים, לפי הצורך. קל להיווכח בדוגמאות רבות שכל עוד נשארת מנהיגות כזו על עומדה, כל נסיון לשיפור כלכלי אצל האוכלוסיה יוכשל, יחמס או ייוחס למנהיגות המקומית, שתמשיך את הדיכוי - בתמיכה עממית. הפתרון היחיד הוא, בדרך כלשהי, לסלק את ההנהגות החשוכות של העמים המדוכאים על ידן.

ניתן לחזור שוב על הדוגמא המאלפת של 911 כדי להדגים שלא המצוקה הכלכלית היא הגורם לשינאה, טרור ורצון להתאבד ולאבד, אך יש דוגמא נוספת, המדגימה נקודה שונה. מאז הוטלו העיצומים על עיראק, ישנם דיווחים על מותם של מאות אלפים ברעב ובמחסור בתרופות. המערב שנרעש מן האסון ההומניטרי, התיר לעיראק למכור נפט כדי להזין ולרפא את אוכלוסייתה. התוצאה היתה שסאדאם החליט, להמשיך בהרעבת אוכלוסייתו ובמניעת תרופות ממנה, לצרכי הסברה בעולם הערבי, שתמיד יאשים מישהו אחר, שאינו ערבי, וכן בעולם המערבי, שתמיד יאשים את עצמו (או אותנו או את הממשל האמריקאי). אך בעוד אוכלוסייתו גוועת, משתמש סאדאם בכסף לקניית מקורבים, לפיתוח גרעיני, לבניית ארמונות על שמו ועוד...

טוב, אני צריך לרוץ לעבודה.
החיים והמוות ביד הלשון 66632
ראשית, אני כלל לא בטוח שדבריך נכונים. אתה מוכן לחתום לי שאף מתאבד לא עשה זאת מתוך יאוש? אפשר בכלל למדוד משהו כזה? האם ראיון מפוקפק שערכה כתבת מכופתרת של ה"לונדון טיימס", בו המחבל שופך לאוזניה את מה שאמרו לו לשפוך, יכול לשמש כראיה למשהו? מסופקני.

שנית, כפי שכתבתי לשי, אני לא רואה איך הרחקת "אלו שמזינים את התבעה" פותרת את הבעיה, כיוון שראשית, עצם הרחקתם עלולה ליצור תבערה גדולה אף יותר, ושנית, מספרם הוא אינסופי: עצרנו את ברגותי; צריך לעצור גם את הסגן שלו? ואת הנהג של הסגן? (הוא פעם מלמל משהו בזכות הפיגועים) ואת מוכר הירקות ברחוב של הנהג?
החיים והמוות ביד הלשון 67190
למיטב ידיעתי דווקא ישנם כאלה שחלק מגורמי התאבדותם הוא היאוש, אולם בסיכום כולל התרשמתי היא שגורם זה משני אצל רוב המתפוצצים.

בעניין הזנת התבערה. אכן, בטווח הקרוב הרחקת הפירומנים עשויה להגביר את האש, אך לטווח הרחוק, יש לזכור שרוב המנהיגים הבכירים (ערפאת, ברגותי, דחלאן וכו') חפצי חיים המה ואם הם ידעו כי אינם חסיני פגיעה, הם ישקלו פעמיים שימוש בטירור. חשוב גם לומר שלא לכל אדם יש תחליף מיידי. כלומר, למחבלים פשוטים בוודאי, אך לראשי תא, ראשי אזור ובוודאי מנהיגים ברמה הלאומית לוקח זמן וכסף לצבור את מעמדם, לאחוז בקצוות שנפרמו ולארגן את הפעילות מחדש. בעניין זה, למידור שבחלק מן אירגונים יש חיסרון: מכיוון שאף אחד לא יודע הכל, פגיעה בראש מנתקת כמה מן החלקים שבאירגון (מקומות מסתור, מקורות מימון, רשימת סייענים וכו').

בעניין מוכר הירקות: אכן היתה בעייה איתו. זה נפתר.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים