 |
הסכנה לשלום העולם, לא רק המערבי אלא גם ואולי בראש ובראשונה, הערבי, ברורה ומהותית הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי מתקשר בדעת רבים, שמן הסתם הולים ומתרבים, כסכסוך כללי בין המדוכאים בעיני עצמם, ובין הנצלנים בעיני הצבועים שבקרבם. ביקורת עצמית היא לא סתם מותרות אלא מחויבת, אבל מה שקורה באירופה ומחלחל מהרשויות הגבוהות לאזרח הקטן מוסיף שמן לתבערה שיכולה לגרוף את העולם. הניו יורק טיימס במאמר מערכת מהיום מזהיר מפני תופעות כמו קריקטרה בעיתון האיטלקי לה-סטאמפה המראה את ישו התינוק בבית לחם ששואל "אתם רוצים להרוג אותי פעם נוספת?" או בישוף לותרני בדנמרק שהשווה בדרשה שנשא, בין אריאל שרון להורדוס שצווה על שחיטת כל התינוקות בני שנתיים.
התרעות על התקפות של אל-קאידה על גופים פיננסיים, בתוספת הרצח באי ג'רבה, פעולות צה"ל בג'נין והריקודים הפלסטינים על דם הנרצחים בנתניה, מהווים את המצע שמזין את עצמו בסחרור של שנאה. הבון-טון האירופאי של רגשות אנטי-אמריקאיים שיכול להוביל למערבולת שתתחיל אולי באירופה, תוביל בסוף לקריאות עזרה נואשות מארה"ב.
מנהיגים נמדדים לא רק ביכולת לפתרון בעיות אלא בכושר הההסתכלות אל מעבר לאופק ובמאמץ שהם צריכם להוביל בו את עמם (ולא רק אותו) בנסיון להחלץ ממערבולות חסרות מוצא כביכול. בוש ושרון אולי זוכים לנקודות זכות בהתנהלות המיידית. אולם באשר למאמץ הרחב יותר, בזמן ובמקום, חוסר המעש מוביל להתדרדרות, ובו, כמו מנהיגי אירופה כמובן, אינם זוכים לשום ניקוד.ההמנעות האירופאים מנקיטת עמדה חדה וברורה כנגד הגל העכור ששוטף את העולם, משולים בעיני למעשי עראפת שעלה לרכוב על הנמר ועכשיו איננו יכול לרדת ממנו (הוא כמובן לא רוצה בכלל לרדת).
הטרור והסימפטיה לטרור אינם הסכנות היחידות. ארה"ב צורכת כ %20-25 מפוקת הדלק העולמי %70 ממנו מיובא. בשנוצ השבעים, הנשיא קרטר התחיל לפעול במטרה להגיע למצב שבו ארה"ב לא תיבא אפילו טיפה אחת של דלק. המדיניות הזו בוטלה על ידי הרפובליקאים והרייגניזם ועכשיו נמשכת על ידי בוש ומדיניות הבדלנות שלו. לדוגמא, אם תפרוץ מלחמת אחים בסעודיה, דבר שאוסמה וערפת איימו בו, עלולים מחירי הנפט לנסוק לסטרטוספרה, לגרום למשבר כלכלי עצום בארה"ב ובאירופה שתוצאותיו יחלחלו גם לעולם השלישי והאסיתי. אולי עניי העולם לא ירגישו מיידית בתוצאותיו, אך זה רק בטווח הקצר. (זה מוביל לשאלה - היכן הסינים, מהי מידת השתתפותם במאמץ הנוכחי והאם בכלל יש נסיון לשתף אותם?)
כמו שאמרתי, ביקורת איננה רק מעשה מוצדק אלא מעשה חיוני. ההכרה בעוולות שהעולם המערבי גורם, איננה פוטרת מהכרה בעוולות שהעולם האיסלמי, אפריקאי, דרום-אמריקאי גורם לעצמו ולאחרים. מנהיגים אחראיים אמורים לא לרדוף את המבקרים אלא למצוא כיצד ניתן לשלב את הביקורת בראיה רחבה ואסטרטגית. שיתופיות עולמית מצד אחד ויד קשה מצד שני, סובלנות ונוקשות הם המסלול הכפול שבו צריכים לפעול אלה שרואים עצמם מנהיגי העולם (אמריקה בראש ובראשונה, צרפת, בריטניה, גרמניה, רוסיה, סין ועוד). מי שכביכול תופס עצמו כמנהיג "המעצמה העולמית היחידה" חייב להבין שהזכויות שנובעות מהתואר הזה מפוקפקות וזמניות ביותר. התואר והמעמד מטיל על ארה"ב חובות לאינספור, וחובות אלו נכפות עליה מכוח מעמדה, הן כלפי אירופה, ארצות ערב וישראל. (דברים דומים כמובן ניתן לאמר על ישראל, במסגרת המצומצמת שלה).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש