 |
|
 |
||
|
||||
 |
פעם ראשונה שאני נתקל בהטיה הזו. האם זה חידוש שלך או שיש לצורה הזו איזה מקור אחר? שאלה בקשר למעמד הפלסטינים וכמיהתם לשואה. לפני הרבה שנים נהגו לפרשן (על משקל לקרבן) את יחס מדינות ערב לפליטים הפלסטינים, במיוחד מצרים לגבי רצועת עזה, כניצול והנצחת מצבם הגרוע כאמצעי לטיפוח השנאה כנגד ישראל. האם אפשר להסיק מכך ששאיפת השואה שלהם, לשטתך, היא פרי השנים האחרונות, או שמא זו רק שאיפתו של הראיס והוא כופה אותה על ציבור "בוחריו"? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הרי ידוע שהאישה היא הקורבן של הגבר והגבר הוא הקורבן שלו עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי רון, המאמר הזה הוא עיבוד לעברית של מכתב ששלחה רווה לחברים בארה"ב. רובם יהודים אמריקניים עם רגשי אשמה אופייניים ליהודים, והם מרגישים איום ונורא כשהם רואים דיווחים על האירועים במזה"ת בטלוויזיה. התשובה של רווה היתה שמה שהם רואים זו התקרבנות יזומה, והכותרת של הטקסט היתה Out-victiming the Victims, כותרת שקשה לתרגם לעברית. (גם המילה victimhood לא מיתרגמת בקלות לעברית, הגם שכבר ניתקלתי בטקסטים אחדים בצורה "קרבניות"). בקצרה, כדי לפתור בעיות שונות בתרגום הצעתי את הפועל "להתקרבן" כי הוא נשמע לי יושב טוב למדי על הלשון בהקשר של סגנון המאמר, אף שאין זו עברית תקנית. לשאלתך האם "שאיפת השואה" של הפלסטינים היא פרי השנים האחרונות, תשובתה של רווה היא "כן". לדעתה (עם מעט נופך משלי בהמשך) זו תגובת נגד (backlash) להתחלת תהליך השיקום שהביא עמו תהליך אוסלו, שהיה ניסיון להעלות את הפלסטינים על מסלול הגלובליזציה (ה"מזרח תיכון חדש" של פרס). היוזם של תגובת הנגד הזו היה ערפאת. הוא מבוגר וזקן מכדי להשתנות. כלפי חוץ ערפאת יודע להשתלב היטב במדיה הגלובלית ולהצהיר הצהרות ערבות לאוזניים מערביות, אך כלפי פנים הוא הקים משטר ושיטה מנוגדים בתכלית. הרשות היתה עריצה, מושחתת, חמולתית. ההתקרבנות היזומה והדרמטיזציה שלה בתקשורת הביאה לו תמיכה של דעת קהל מערבית ופטרה אותו ממתן דין וחשבון על הכשלון שלו לקדם את הפלסטינים בדרך הגלובליזציה - במקום שיתן את הדין (בפני המערב) על הכשלון הזה, הצליח בינתיים התרגיל שלו להציג את ישראל כמי שגרמה לפלסטינים לעמוד כיום בפני שוקת שבורה. במילים אחרות, אם תהליך אוסלו היה תהליך מדיני-כלכלי, הרי שההתקרבנות היזומה הפכה אותו לתהליך מדיני צבאי; אם אוסלו היה תהליך הדרגתי, הרי שהמצב הנוכחי הוא משברי-קטסטרופלי. ערפאת לא היה בנוי למלאכה האפורה של בניית אומה מודרנית בעבודת נמלים, והוא העדיף לגרור את עמו למצב אסוני קשה, לזעזע את כל האזור (והדבר משליך על העולם כולו) כדי שהמערב והעולם הערבי כאחד יתגייסו לפעולה ב"אזור האסון" וישקמו את העם הפלסטיני בן לילה. עלתה בדעתי כרגע אסוציאציה לעניין זה: ערפאת מזכיר אנשי עסקים קרימינליים שכאשר הם נקלעים לקשיים כלכליים הם שורפים את בית העסק שלהם כדי לזכות בדמי הביטוח. במקרה שלו הוא גם מאיים להבעיר עסקים נוספים (לגרום לתסיסה במדינות כירדן ומצרים) אם לא יגדילו את הסכום וישלמו לו גם דמי פרוטקשן. הטרגדיה היא שבתבערה שהבעיר המצית הסדרתי הזה מתים פלסטינים וישראלים חפים מפשע, ויעברו שנים עד שהנזקים שגרם - בעיקר הנפשיים - יתוקנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, בעוד ישראל מנסה להלחם נגד הפלסטינאים בקרב ההסברה על דעתם של האירופאים והאמריקאים, היא מפסידה את הצד השני של המערכה הפלסטינית, והיא הפניה לציבור הפלסטיני ולעולם הערבי בכלל. עראפת, האיש שהוכרז כלא רלוונטי לפני כמה חודשים, הוא עדיין אחד הרלוונטים ביותר בעולם ופניו מופנות לציבור היעד שלו, העולם הערבי. שם הוא צריך לשמור על מעמדו ועל מעמד הפלסטינים כנושאי לפיד המאבק בציונות, כשצבירת נקודות באירופה ואמריקה, חשובה ככל שתהייה, היא רק רגל שניה (לא משנית). לישראל אין גישה בכלל ל"שוק" הערבי והיא לא יכולה לדבר אליו מעל ראשו של עראפת. משם עראפת שואב עידוד להמשך המאבק תוך כדי פימפום ושילהוב אותו ציבור. צודקות ומוצדקות ככל שתהיינה פעולות צה"ל, והתנערות הממשלה מעראפת, הפלסטינים חיים את המיתוס שנוצר על ידם יום יום. מיתוסים ניצקים בדם, בהרבה דם, וכך הם נחרטים בנפש, ומיתוסים אינם _העובדות_ לכאורה אלא הפרשנות שניתנת, ניפוחם של מקרים ויצור הקשרים חדשים לארועים שוליים כבכיכול. גם לישראל שורה של מיתוסים המבוססים על עובדות שנויות במחלוקת (מצדה, מרד בר-כוכבא). הדימוי של דב על הפיל המסומם אכן מתאים, משום שהממשלה מתנהלת במרחב רק הטקטי, תוך הליכה על הסף ביחסיה עם ארה"ב ועם אירופה. כן, על אותה אירופה צינית, אופורטיוניסטית, ריאל-פוליטיקית ישראל לא יכולה לוותר. לראות את כל מורכבות והשלכות של מדיניות דרוש אולי מחשב-על. מבחינה מסוימת אני רואה ששרון מתנהל במסלול עליו הוא עלה לפני 30 שנה. ישראל לא יכולה לגרש את הפלסטינים לירדן, והיא איננה יכולה להרשות לעצמה מדינה פלסטינית (ומבחינות מסוימות, דתיות-אידאולוגיות, איננו רוצה). ממהלכיו עולה, שאת גלגל אוסלו לא ניתן לסובב לגמרי לאחור, למרות שיש כאלה שחושבים אחרת, ולכן הקפאת המצב הנוכחי היא הרע במיעוטו. שרון הכריז עוד בימי ממשלת ברק שמדינה פלסטינית קיימת דה-פקטו, וגם היום איננו שולל את זה. גם תוכניתו האחרונה של שרנסקי (פסק זמן של שלוש שנים שבמרוצתם הקהילייה הבינלאומית תבטיח "חינוך מחדש" לפלסטינים, ואחר כך בחירות) וגם נכונותו לוויתורים כואבים מטרתם להשאיר את המצב פחות או יותר על כנו. כל זה תוך נסיון שלא להגרר למלחמה כוללת, תוך ניצול העובדה שמלחמה כזו איננה בדיוק שיא מאוויהם של מצרים, סוריה, ירדן או לבנון. מבחינה זו שרון עושה מלאכת מחשבת (ואני לא בטוח אם נתניהו היה מסוגל למחשבה טקטית כזו מתוחכמת תוך הפגנת קור רוח קרבי). הקרב על ההסברה הוא חשוב ביותר ואני משתומם על שממשלת ישראל לא מראה בו תושיה גבוהה יותר, אבל הוא פחות או יותר קרב במעלה ההר, כנגד המיסכנות הפלסטינית. יותר מזה, הצלחה ישראלית באה כשיש כשלון מבצעי, אחרי פיגוע. מוצא מהפרפטאום מובילה המדמם הזה לא יבוא מצד הפלסטינאים, מה כבר אפשר לצפות מערפאת. על כל חוסר ההגינות שבעניין, ישראל היא זו שיכולה להוביל מהלך שובר שיוויון. ישראל בקונסטלציה אמריקאית-אירופאית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי שום קשר למאמר, זו המצאה לשונית גדולה מהחיים. ''אני יודעת שהיה לך מבחן היום, אבל תפסיק להתקרבן ותעזור לי עם הכביסה''. מצויין. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |