בתשובה להשואל משאול פטור, 11/04/16 10:02
676188
והיכן שורש הרע שאיפשר את תקיפתן? מעמדו כשחקן לגיטימי והנגישות היומיומית שלו לקטינות מעמדת מרות.
בין אם התקיפה התרחשה בגן החיות, ליד הכותל המערבי או בעת דאיה פסטורלית מעל הים, אין זה משנה כלל. את הנסיבות והתנאים שאפשרו נגישות וניצול, עלינו למנוע.
הערכת העדויות והמסוכנות לפשיעה חוזרת קשורה גם להיבט הציבורי ולא רק להצמדות לקביעה פורמליסטית משפטית, על מגבלותיה הידועות.
676193
לא הבנתי האם את תומכת בעמדתן של נציגות עמותות הנשים מראש הדיון או מתנגדת לה?
676195
עם חלק מהטיעונים שלהן אני מסכימה ועם חלקם לא.
תקיפה מינית אינה רצח אבל כאמור יש לה השלכות חמורות הרבה יותר מעבירות רכוש. אני מתנגדת להכשרתו הן מפאת מסוכנותו, מדרון חלק, והן בשל העמקת הנורמות הפסולות של שיתוף עבריינים במדיה ובציבוריות.
שאלת משקלם של רגשות המותקפות היא שאלה עדינה שאין לי עמדה מגובשת כלפיה.
במצב הנוכחי, הנגישות, המרות, העבודה עם קטינות, צריכים להיאסר עליו.
אני מסכימה עם האמירה: "עברייני מין צריכים להשתקם בבית ולא בתפקיד ציבורי. בטח שלא באור הזרקורים". (המזמן הזדמנויות תקיפה נוספות).
676199
ובלי קטינות?

(נציגות ארגוני הנשים כלל לא דיברו על קטינות, כפי שהבנתי)
676288
רצוי שלא בעיקר בשל העובדה שכיום אין מניעה שישוב ויעבוד במחיצת קטינות בהצגה הבאה ולכן כל הכשרה של האיש טומנת בחובה פוטנציאל לנפגעת קטינה נוספת.
המחאה וההתנגדות הציבורית הן בעיני לגיטימיות, חיוביות ואני מקווה שתנבנה תוצאות.

אני חולקת על עמדתך שתקיפה מינית זהה לתקיפה אלימה אחרת מכמה טעמים, אחד מהם הוא שניצול ותקיפה מינית עלולים להימשך שנים רבות, למשל, ביחסי מרות, בגילוי עריות ובאלימות מינית המתלווה לפיזית של בעלים כלפי נשותיהם ומכאן הנזק העלול להימשך עד סוף חייהן/ם של המותקפות/ים בדימוי העצמי, בפיתוח התנהלות קורבנית בחייהן/ם הן בקשרי הזוגיות והן בכלל.
המבנה הפסיכולוגי של המותקפת/ף משתנה, בפרט ככל שמשך התקיפה ארוך וגיל המותקפת/ף צעיר יותר.
676290
לא התכוונתי שישתמע מדברי שתקיפה מינית זהה לתקיפה אלימה, אלא רק שהן שייכות לאותה קטגוריה.
תקיפה מינית היא בתוך קטגוריה ''תקיפה''. לא בתוך קטגוריה ''הרג'' ולא בתוך קטגוריה ''עבירות רכוש''.

יש לי הרושם שדוברות עמותות הנשים מנסות לייצר קטגוריה נפרדת עבור תקיפה מינית מחוץ לקטגוריה ''תקיפה''.
676306
אם אחוז הסובלות מ PTSD אחרי תקיפה מינית גדול משמעותית מאלה שאחרי תקיפה "סתם" אולי יש טעם בקטגוריה נפרדת. לא באופן פורמלי, אבל כן מבחינת ההתייחסות הציבורית.

ולגבי החזרה בתשובה של מר גולדבלט, דומני שמילכוד 22 תופס כאן: אם הוא היה באמת מבין את עומק הפגיעה וחומרת המעשה, לא היה מנסה לחזור לקידמת הבמה.
676311
זה "אם" גדול. ודאי יש דרך לבחון אותו- להשוות את שיעור הסובלות מ PTSD בקרב אוכלוסיות פליטים למשל, בין אלו שנאנסו לאלו שסתם חטפו מכות רצח.

לגבי החזרה בתשובה - שוב אני משווה לטוביה צפיר. אני זוכר שהיה שם זעזוע עמוק בתחילה, והיו מי שקראו להחרים את הצגותיו, אבל הזמן הקהה את את הרצון הציבורי בנקם.
תנאי השחרור של גולדבלט כללו הגבלה מדורגת- בתחילה היה חייב לשוב לביתו עד 9 בערב, אחר כך עד חצות.

אם להודות על האמת, אני לא מצליח להבין מה בדיוק מפריע לסוליציאנו שעבריין מורשע שב לקדמת הבמה. היא שואלת איזה מסר זה מעביר לנפגעות תקיפה מינית ולנשים בכלל. אני לא יודע לענות על זה ואני רוצה לשאול אותה בחזרה איזה מסר היא רוצה להעביר בכך שתמנע מהעבריין לחזור למקצועו בעל הפרופיל הגבוה.
676313
מסרים אפשריים:

- שהנתקפות נחשבות, כלומר, שיש נורמה ציבורית שאינה מבטלת את שעבר עליהן אלא מוקיעה עברייני מין.

- שהן אינן צריכות לפגוש אותו שוב במדיה על צורותיה השונות, מפגש המהווה לפעמים טריגר לנסיגה והדרדרות ופגיעה בהליך שיקומן של הנפגעות. האם זכותו להחזיק במעמד ובמקצוע אותו ניצל לתקיפה, עולה על זכותן לשיקום?

- שגיבור תרבות (קידמת הבמה) אינו יכול להיות אנס / תוקף קטינות.

- שהנורמות השתנו והרחקתו מהציבוריות היא ביטוי נוסף לחוסר קבלת עבריינות מין כלגיטימית.
679390
אני מבינה רגשית את הטיעון השני שלך, אבל בעייתי מאוד להסתמך עליו כאמת מידה.
בבואי לענות לך ולחפש דוגמאות נוספות, אני נתקלת במעגליות טאוטולוגית - אי אפשר להביא כדוגמה עבריינים אחרים שפגעו מאוד באנשים (למשל, מעלו בכספם או שפכו עליהם חומצה או שהכלב שלהם תקף מישהו בגלל רשלנות) כי עבריינות מין היא יוצאת דופן. למה היא יוצאת דופן? כי היא לא דומה לפגיעות אחרות, וחוזר חלילה.
היתה פעם שחקנית שפניה נפגעו בגלל נשיכת כלב של חברים (היא תבעה אותם וזכתה). דמייני שהכלב היה שלה והוא נשך מישהו אחר - האם היית אוסרת עליה להמשיך ולשחק כדי למנוע פגיעה נוספת מהנפגעים ממנה, שפניהם הושחתו?
676228
מה שחסר לי בתגובות שלך זו התייחסות יותר מעמיקה להתנהלות העבריין.
כלומר, להבנתי הסברת שלדעתך כל חזרה בתשובה היא מהפה לחוץ והודעה ציבורית באשמה לאחר גמר העונש כמוה כחבישת כיפה במהלך הדיונים המשפטיים.

אבל מהו המסר, ומהי התוחלת, אם לשיטתך אדם שמקבל עליו קבל ועדה את האשמה, מביע חרטה, הולך לטיפול ובכך עושה בעצם את הפעולה המניעתית היעילה ביותר, נשאר באותה קטגוריה וראוי לקבל אותו יחס כמו זה שכופר באשמה, בועט בנורמות, מקלל את הקורבנות וכמובן נמנע מהסתכלות פנימית?

האם זוהי גם המדיניות שלך כלפי רוצחים?
676248
היכן בדברי ראית שטענתי כי כל חזרה בתשובה היא מהפה לחוץ? להיפך: חזרתי ואמרתי כי במקרה הזה, משך ההתנהגות העבריינית (20 שנה), כולל עבריינותו בעשור האחרון כשהנורמות הציבוריות שונו ודובררו רבות, (לא שיש צורך בנורמה חדשה ונאורה יותר כאשר אתה תוקף בת 16, היא בוכה וכל מה שמעניין אותך הוא נסיון לקבוע מפגש נוסף) מעידה על מסוכנותו.
הגינוי הציבורי והחשיפה הציבורית, עשויים להוות מוטיבציה טובה במידה שווה לעשייה טיפולית, בפרט אם ברצונך לחזור לזירה הציבורית.
אינני בוחנת כליות ולב אבל במקרה הזה ישנם מספיק נתונים המעידים לדעתי על מסוכנות.

בשל חוסר יכולתי לבחון כליות ולב, אני בעד שינוי החקיקה ואיסור תעסוקת עברייני מין מורשעים עם קטינים ובעלי פיגור שכלי.

היחס לפושע, ראוי שיתחשב במאמצי השיקום שהוא עושה. אין בכך מן הסתירה בהגנה על נפגעים עתידיים השקולה בעיני יותר מהזכות לחזור ולעבוד באותו המקום בו עבדת ופשעת לפני שנחשפת.
676281
"היכן בדברי ראית שטענתי כי כל חזרה בתשובה היא מהפה לחוץ?"

זה הרושם שקיבלתי מתגובה 676107 כשכתבת "ביטויי חרטה והתחזקות דתית הן תופעות נפוצות אצל עבריינים." והמשכת לדבר על חזרה על דפוסי התנהגות, מבלי לשקול את זה ששינוי התפיסה של האדם עשוי לשנות את דפוסי התנהגותו. יכול להיות שכוונתך היתה שאדם ישנה את תפיסתו ובכל זאת יחזור על המעשה.

כעת אני בכל מקרה מתרשמת שאת לא ממש מתייחסת לטיעון שלי.

קראתי את פסק הדין שזיעזע אותך כעת ב2008 כשהוא יצא. וקראתי את החלטת הערכאה הגבוהה יותר ששינתה את ההרשעה באחד המקרים מאונס לקבלת דבר במרמה. ובזמנו ראיתי גם את הראיון שגולדבלט ערך במהלך המשפט וממנו היה אפשר להקיש שהוא לא התחרט על מעשיו. הוא די היה במלחמה נגד אחת הבחורות שהמשיכה איתו בקשר גם כשהיתה בגירה.

ואם זה עוזר לך במשהו, אני לא חושבת ולא טענתי אף פעם שהוא לא הבין את חומרת מעשיו.

לא לזה התייחסתי.

התייחסתי למה שקרה בתקופה לאחר הרשעתו. הוא עבר טיפול. הוא הביע חרטה.
השאלה שלי זה כיצד את מפרידה בין היחס לפושע שפועל כך, ופושע שאינו מכיר בפשעיו וממשיך להאשים את הקורבנות.
אני סבורה שגזירת גזירה שווה ביניהם (הן באמצעות החוק, והן בזירה הציבורית) היא מוטעית.

אכן אינך בוחנת כליות ולב. גם אני לא. ההיקש מכך לדעתי הוא לא שנדרשות יותר מגבלות בחוק, אלא שכל מקרה צריך להבחן לגופו בהתאם לנסיבות.
יש מערכת הקבועה בחוק הישראלי שעושה בדיוק את זה באופן מוסדר, לפחות מ2006, אני סבורה שעומדים בפניהם יותר נתונים מאלו המצויים בידיך וידי. תקני אותי אם אני טועה. ואם יש לך השגות לגבי תפקודם במקרה של גולדבלט או כל מקרה אחר, אנא פרטי אותם בפני.
676292
צר לי שזו התרשמותך שכן לעניות דעתי התייחסתי לטיעונייך. יתכן והייתי צריכה להגיב באופן נקודתי וחד יותר. התייחסתי להכללה שהוספת "כל" ובכך שגית בהבנתך את כוונתי. בנוסף, התייחסתי להתעלמותך מכך ששבתי וחזרתי והתייחסתי למשך דפוס העבריינות הספציפי של גולדבלט. זו לא היתה כוונתי אבל אני מסכימה שאדם עשוי לשנות את תפישתו ולעיתים יחזור בתשובה ולעיתים יצרו והרגליו יגברו על כוונתו הטובה.

לגבי המסר והתוחלת במאמצי השיקום, התייחסתי חלקית בתובנה שאינני בוחנת כליות ולב ולכן יש להוסיף ולהדק חקיקה המגנה על קורבנות פוטנציאליים עתידיים ולא לסמוך על תהליך השיקום והצהרות העבריין המורשע בלבד.

לגבי שאלתך על יחסי לרוצחים, אכן לא התייחסתי משום שההקשר נשמע לי תמוה מעט ובלבל אותי: "אם כך את מתייחסת לעברייני מין המכים על חטא, אז כך גם לגבי רוצחים?" התשובה הטריוויאלית והיחידה האפשרית היא: על אחת כמה וכמה! סופיות הרצח הופכת אותו לפשע שלעיתים שווה בהשלכותיו על הקורבן (שאינו מת פיזית אבל שחייו אינם חיים, הדרדרות לזנות למשל ו/או התאבדות בהמשך) ולעיתים עולה עליו.

הטענה שגולדבלט המשיך במעשיו מתוך איזה תום לב שאינו מבין כי הנורמות השתנו, אכן לא הועלתה על ידך.

אני מסכימה איתך שהיחס לפושע שעבר תהליך שיקום והביע חרטה (וכתבתי שראוי להתייחס למאמצי השיקום שעשה) לעומת מי שממשיך להאשים את קורבנותיו צריך להיות שונה: למשל, בדיוני שחרור מוקדם ולעיתים (וזו התייחסות סובייקטיבית המשקללת את הפשע שביצע לעומת מאמצי השיקום וביטויי החרטה) בהתייחסות החברתית והתעסוקתית כלפיו.

חלק ממאמצי השיקום נכשלים ולכן לא ניתן כלל לסמוך עליהם כמדד יחיד הקובע את ההתייחסות.

בחינת כל מקרה לגופו היא מותרות שכחברה המעוניינת למנוע פגיעה נוספת, איננו יכולים להרשות לעצמנו.

מפאת קוצר זמן, הסתכלתי בשטחיות בקישור שהבאת ושמחתי לראות שבישראל, בשונה מארה"ב ובדומה לארצות אחרות (כקנדה, אירלנד, דרום אפריקה, אוסטרליה ועוד) הניטור והשיקום של עברייני המין מתייחס לקריטריון של רמת מסוכנותם.

עם זאת, פרצה מובהקת אחת במקרה של גולדבלט קיימת ובולטת. אין כל מניעה חוקית (בניגוד למצב בדרום אפריקה, למשל) כי הוא ימשיך ויעבוד בעתיד עם קטינות למרות שהורשע בתקיפת כמה קטינות. הייתי רוצה שהמצב החוקתי יתן מענה הדוק וטוב יותר. את סומכת על תהליך השיקום שעבר ועל ביטויי החרטה שלו. בעיני, לאור משך העבירות, מוטיבציות אחרות שיתכן והיו לו לנקיטת צעדים חיוביים והעובדה שיתכן ויכשל גם אם הוא כן בחרטתו, מחייבים הרחקתו ממפגש יומיומי, לעיתים תוך מרות, עם קטינות.

ככלל, הענישה בישראל נראית לי מקלה ולעיתים שערורייתית.
676388
הענישה על תקיפה מינית השתפרה בישראל במשך עשרים השנים האחרונות בעקבות משפט האונס בשומרת. אני כרגע מייחלת לשיפור באופן הטיפול בנפגעי/ות תקיפה מינית ולהגבלת מה שאפשר לעשות להם/ן במהלך ההליכים המשפטיים.

"בחינת כל מקרה לגופו היא מותרות שכחברה המעוניינת למנוע פגיעה נוספת, איננו יכולים להרשות לעצמנו."
כאן אני חולקת עליך בשני מישורים:

באופן מעשי, מדינת ישראל, עם כל הקשיים התקציביים שלה כן מתקצבת מערכת שמתייחסת לכל מקרה לגופו. כך שהדבר אינו מחוץ להישג יד.

ובאופן עקרוני, עקרון חופש התנועה וחופש העיסוק בחברה דמוקרטית הוא לא "מותרות". וכל עוד אנחנו לא עברנו למשטר דיקטטורי, אלו לא דברים שמותר להתייחס אליהם בקלות ראש. הגבלתם צריכה להיות מנומקת היטב בכל מקרה ומקרה.

מה שניסיתי להגיד כאן זה לא שאני נסמכת על ביטויי חרטה והליך שיקום.
כל מה שיש בידיך זוהי החלטה משפטית משנת 2008. כל מה שיש בידי אלו הצהרותיו הפומביות של גולדבלט ומה שהותר לו על ידי הראשויות.
אלו אינם נתונים מספקים. החלטות לא צריכות להתקבל על סמך מה שמטפטף לעיתונות. עד כמה שאני יודעת, למי שהחליט לגבי גולדבלט היו פרטים יותר משמעותיים. יותר מידע וחוות דעת מקצועיות, וכך ראוי שיהיה.

הסכמת איתי שפושע שהביע חרטה על מעשיו ראוי להתייחסות אחרת מזה שבעט במערכת. אני חושבת שזה צריך גם להתבטא במישור הפומבי. לזה לא ראיתי ביטוי, לא בקמפיין שאותם אירגוני נשים, וגם לא בתגובות שלך. בתחום הזה, כמובן רלוונטי וראוי לשאול אם החרטה כנה, אבל עד כמה ששמתי לב, הדיון לא נסוב על כך.
676463
באשר להתייחסות לנפגעות פגיעה מינית אני מסכימה עם הדברים שכתבת אם כי עדיין יש מקום רב לשיפור גם בתחום הענישה. כדוגמא מהימים האחרונים, שוטר שניצל את סמכותו וכפה יחסי מין על זונה נענש בעבודות שרות בלבד ולא הורחק מן המשטרה.
הטענה כי ענישה מחמירה "אינה מועילה לאף אחד" אף לא כהקלה רגשית של משפחות הקורבנות, היא טענה חזקה שצריכה להיות מגובה בנתונים ובמקורות, במיוחד כאשר יש לנו עדויות הפוכות מפיהם במדיה באשר לרגשותיהם כאשר הפושע נענש באופן מקל או משתחרר שחרור מוקדם. הנחרצות בעמדתך נראית לי נמהרת.

באשר לבחינת כל מקרה לגופו, התייחסתי לגישה המקלה הגורפת המשתמעת מדברייך באשר להקלה על עבריינים העוברים תהליך שיקום.

הגבלת חופש התנועה והעיסוק של אנסים ורוצחים מורשעים, מנומקת היטב בהגדרה. דמעות "יתום אני" של הרוצח את הוריו, נתפסות כצבועות ולא בכדי. על הפושעים הרוצים לנוע ולעבוד ללא הגבלה, היה לחשוב על כך טרם פגעו באחרים, בפרט בעבריינות בדרגה גבוהה של אונס ורצח.
אין מדובר בקלות ראש, להיפך. אני מוצאת את הרעיון של התחשבות מהירה, כמעט אוטומטית, ברגשות הפושע שעבר תהליך שיקום, כמשפיעה על עונשו בהיבטים שונים, בעייתית, אינה מתחשבת מספיק במסוכנות ובקורבנות פוטנציאליים, בנזק שהסב ועלול להסב לנו כחברה בהיבט הרתעתי ותחושה של חיים בחברה צודקת וערכית ואי התחשבות ברגשות הקורבנות (באם נותרו בחיים) ורגשות משפחותיהם.

יתכן והסיבה שלא מצאת התבטאות באשר ליחס חומל ומבין יותר במקרה הספציפי של גולדבלט למרות ששינה את עמדתו וביטא חרטה, נובעת מהטיעונים שכבר העליתי ביחס לאיש ולמקרה הספציפי: משך העבירות, חומרתן, בפרט הניצול הרצוף של קטינות שלא ניתן לטעון כי לא הבין את חומרתו בעת המעשה (קריאת כתב האישום ממחישה זאת ביתר שאת), חשש והבנה שיתכן וישנה מוטיבציה אחרת, פרט לכנות, באשר לתהליך השיקום שעבר (מזכיר קצת, בהיבט הקטינות והציבוריות, את הנסיונות של אייל גולן להיתפס כהגון וערכי) ואולי בעיקר החשש שיחזור לסורו בעבודה עם קטינות נוספות, חשש אמיתי שמבטא תחושת אחריות חברתית ואנושית.
676268
המדיניות שלי לגבי רוצחים היא ששאלת השיקום שלהם, החרטה וכיו''ב צריכה לעלות לדיון רק לאחר שיקומו של הקרבן. כשהנרצח יקום מקברו ויחזור לעיסוקיו אז יהיה טעם לבחון האם הרוצח יכול לחזור אל החברה ובאילו תנאים, אבל כל עוד הנרצח נשאר בקבר הרוצח צריך להשאר בכלא.
676282
אוקיי, אתה סבור שרוצחים צריכים להשאר בכלא עד ביאת המשיח. (צריך גם לקבור אותם שם? כלומר, אחרי ביאת המשיח אנחנו צריכים לבדוק קודם שהנרצח שקם מקברו אכן חוזר לעיסוקיו...)

החוק הישראלי לא פועל לפי תפיסה זו, ואני מברכת על כך. מנסיוני, הגישה הזאת לא מסייעת לאף אחד.
676284
המטרה של זה היא לא לסייע, המטרה היא לעשות דבר צודק. אדם שלקח את חייו של מישהו אחר לא ראוי יותר להכלל בחברה.
676389
הוא שאמרתי, לא מסייע לאף אחד. גם לא למשפחת הקורבן.
676441
זה מסייע לחברה להיות חברה צודקת יותר, שמעבירה מסר ברור לגבי ערך החיים בעיניה. ספק אם דבר-מה יכול לסייע למשפחת הקרבן, ובדיוק זו הסיבה לכך שאין לשחרר את הרוצח: מה שהוא עשה לא ניתן לתיקון, ולכן הוא ראוי לעונש שאין ממנו חזרה. אגב, אילו היו נוהגים כלפי יגאל עמיר לפי הקריטריונים המקובלים במשפט הישראלי היו קוצבים את ענשו מתישהו באיזור 2005, ומנקודה זו הוא היה מתחיל תכנית שיקום, עובד ויוצא לחופשות מהכלא ולארועים משפחתיים. ב-‏2012 הוא היה משתחרר והולך לחיות בכיף עם לריסה והילדים. מה היתה משפחת הקרבן חושבת על כך?
לתשע נשמות 676443
אני לא עסוק במה משפחת הקרבן (יצחק רבין) היתה חושבת על כך, אלא מה עם ישראל היה חושב על כך.
לתשע נשמות 676450
כמובן; הזכרתי את משפחת הקרבן רק משום ש-"היא" הזכירה אותה. עקרון יסוד של המשפט הפלילי הוא שהוא לא מעמיד את העבריין מול הנפגע או משפחתו, אלא מול החברה. המאשימה במשפט פלילי היא לא המשפחה אלא המדינה, כנציגתה של החברה. מבחינתי, גם אם למשפחה אין שום ענין בכליאת הרוצח אפילו ליום אחד הוא בכל זאת צריך לשבת עד סוף ימיו.
676446
מה חשבה סמדר הרן כשסמיר קונטאר השתחרר?
מה חשבו משפחות הקרבנות כאשר מאות רוצחים ערבים השתחררו בעסקאות טננבוים, גולדווסר-רגב ושליט (שלא לדבר על "מחוות" לאבו מאזן)?
676449
גם העסקאות האלה היו בעייתיות מאד (ואכן הבעתי כאן את התנגדותי להן יותר מפעם אחת) אבל בכל אחת מהן קיבלנו תמורה כלשהי (גם ל-"מחוות" יש תמורה, גם אם היא לא מתפרסמת); גם אם התמורה לא בהכרח מצדיקה את המחיר, זה מצב אחר מבחינה ערכית.
676455
קבעת את אותו פסק הדין לטד באנדי, לנרקומן בן שמונה עשר שרצח בעת שוד, לחסר בית בהתקף סכיזופרניה לחואן דומינגו פרון וליגאל עמיר.

זה לא צדק, זה משהו יותר עיוור. ואתה עוד קורא לזה "מסר ברור לגבי ערך החיים"?
676577
מי שרצח בעת התקף סכיזופרניה לא אמור להיות מורשע ברצח (מצד שני, הוא אמור כנראה להכנס למוסד ולבלות שם עד שתימצא דרך להבטיח שהוא לא יחווה יותר התקפים כאלה - ולא באמצעות תרופות שהוא יכול לשכוח לקחת). לגבי פרון, הוא מעולם לא הואשם (למיטב ידיעתי) ברצח ספציפי; ראשי משטרים אפלים יכולים לעמוד לדין על סעיפים חמורים יותר של פשעים נגד האנושות. בכל מקרה, הנקודה העקרונית היא כפי שאת מתארת את מה שאני מציע: מי שלקח את חייו של מישהו צריך להפסיד את שארית חייו כאדם חפשי. גם אם זה מקרה "קל" בעינייך של נרקומן שודד. הקרבן מת באותה מידה ומאבד את שארית חייו, גם אם זה "רק" רצח במהלך שוד. לזה אני קורא מסר ברור, כן, בהחלט. מי שמעביר מסר שחייו של מי שנרצח במהלך שוד שווים עונש קטן יותר מחייו של מי שנרצח כי הוביל מהלך מדיני מזלזל בערך החיים.
705281
לא רואה בזה צדק. להיפך, לדעתי זה אנטי צדק. גם אדם שרצח ראוי לשוב לחברה.
705330
ע''פ המיתוס המקראי, כולנו צאצאיו של אדם שרצח (ודוקא את אחיו).
לרצוח זה לא אנושי 705331
כולנו בני אנוש ולא נושאים אות קין.
לרצוח זה לא אנושי 705332
צודק. שכחתי שהיה בן שלישי. שניים ניצים והשלישי מרויח.
676286
היא מסייעת לתחושת הצדק החלקי של משפחת הנרצח.
676197
לא מעמדו כשחקן אלא דווקא מעמדו כתסריטאי וקשריו (כביכול) בתעשיית הבידור. מעיון בפסק הדין מסתבר שהשיטה שלו היתה קבועה (ודוחה) - הוא התגבר על ההתנגדויות של הנערות והנשים בטיעוני שווא כאילו הן אמורות להיבחן לתפקיד שדורש קיום יחסי מין על המסך, והוא צריך לראות שהן יכולות לעמוד בכך. לדעתי מספיק למנוע ממנו לעסוק בתפקידים בעלי סמכות כלפי נשים, כבמאי או תסריטאי, ולא צריך למנוע ממנו להופיע כשחקן.
זה כמו (למשל) שעל פרופסור שהורשע בקיום יחסי מין אסורים עם סטודנטיות שלו, נענש והשתחרר, ייאסר לעסוק בהוראה אבל לא במחקר.
אחד במאי 676198
בכלא הוא היה במאי של הצגה.
אחד במאי 676209
בכלא שהוא ישב בו לא היו נשים, בטח לא קטינות.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים