 |
הקריטריונים שלך מוטעים בשני מישורים. הם מתיחסים לכוונות (כפי שהן נתפסות בעיניך) ולא למעשים, והם מתעלמים מההשוואה בין מעשי השלטון הזר לשלטון המקומי (הרי גם מטרת העל של שלטון עריץ "מקומי" היא להרויח משלטונו, להמשיך את שלטונו ולא לאפשר ממשל עצמי בעתיד, תוך התעלמות מרצונות הנשלטים).
הקריטריון היחיד שצריך לשפוט לפיו האם לנשלטים עדיף לחיות תחת שלטון זר או שלטון מקומי היא מי מהם שומר על חירויות הפרט שלהם בצורה טובה יותר (קודם כל הזכות לחיים כמובן, אבל גם חופש הביטוי, חופש הדת, חופש העיסוק, חופש הקניין, חופש התנועה והחופש לבחור ולהיבחר).
באופן ברור ומפורש, השלטון הצבאי עד הסכמי אוסלו שמר על החירויות הללו בצורה הרבה יותר טובה מאשר הרשות ביו"ש ומאשר החמאס בעזה (וצריך להודות שגם טוב יותר מאשר שלטון ישראל בשטחי C אחרי הסכמי אוסלו - בעיקר עקב ההחרפה במצב הבטחוני שמחייבת הצבת מחסומים).
דוגמא קטנה היא האיסור (שמלווה באיום בעונש מוות) שמטילה הרשות על נתיניה למכור את נכסי הנדל"ן הפרטיים שלהם ליהודים - יותר מאשר פגיעה ביהודים, זוהי פגיעה בחופש הקניין (ובזכות לחיים) של הערבים עצמם.
דוגמה נוספת היא חופש הביטוי - תחת שלטון ישראל המגבלה היחידה על התקשורת הערבית ביש"ע היתה מניעת הסתה (=קריאה לאלימות). עיתונאי יכל בקלות לבקר בחריפות את ראש ממשלת ישראל ושום רע לא היה מאונה לו. היום עיתונאי ברשות שיכתוב טור ביקורתי על עבאס "יזכה" לביקור במרתפי המוחאבאראת, שסופו "זובור וגזנגה".
בהערת אגב, כמובן שבאופן טבעי שלטון ששומר טוב יותר על חירויות הפרט יוביל גם לפיתוח כלכלי ותרבותי טוב יותר (כפי שאף קרה - יו"ש ועזה נהנו מצמיחה כלכלית ותרבותית בזמן שלטון ישראל, ונסוגו כלכלית ותרבותית אחרי אוסלו ובמיוחד אחרי הההתנתקות), אבל רווחה כלכלית היא נלווה לחירויות הפרט ולא עיקר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש