בתשובה לeasy, 09/03/17 8:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הנקודה של אישקש היתה : "אליטה פאודלית שהתברגה בכל המקומות הקובעים ושכל תפקידה הוא לדאוג לשמירת הכח בידי אותה אליטה." ואני אומר- ממה נפשך? מודעי הציל את חייו של שרון כשנפצע בקרבות לטרון, אז ששרון לא יוקיר לו טובה ויחפש לו ג'וב? חונטה, שבט, מה שזה לא יהיה לא נוצר יש מאין אלא מתוקף נסיבות הסטוריות שלא כללו בדרך כלל נשים מזרחיות (וכמובן יש יוצא מהכלל- גאולה כהן). לא הרבה נשים מזרחיות גמרו משפטים בהצטיינות בשנות הששים והשבעים באוניברסיטה העברית. למה צריך להתפלא שאין הרבה נשים מזרחיות בביהמ"ש העליון? (אגב, דליה דורנר [ויקיפדיה] היא ילידת איסטנבול. קורות חייה מסבירים בדיוק את הנסיבות של ההצטרפות שלה ל"שבט הלבן") |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
-ואני אומר- ממה נפשך? לא הבנתי את הנקודה עם מודעי,אתה כל הזמן מעלה אנקדוטות ואני מדבר על החברה בכלל. -חונטה, שבט, מה שזה לא זה נכון,וזה גם סביר והגיוני,השאלה מה האמצעים שהאליטה נוקטת ע"מ לשמר את הכח אצלה. -לא הרבה נשים מזרחיות גמר 1.ומה עם גברים מזרחיים? 2.זה שלא הרבה "סיימו בהצטיינות" (תמיד נזכור מי נותן את הציונים) משפטים,זאת הסיבה או התוצאה? 3.ומה עם שנות ה80 וה90? איפה כל המזרחיים נעלמו? הם כנראה נחותים גנטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השופטת הכי צעירה בבית המשפט העליון (כולל שופטים ומועמדות ומועמדים שנבחרו כבר ע״י הוועדה) היא דפנה ברק–ארז שנולדה בשנת 1965. חוץ ממנה יש עוד שופט אחד שנולד בשנות ה־60 (כנ״ל. נועם סולברג, 1962). עוד עשרים שנים יהיה בית משפט עליון שיתחיל לכלול את ילידי שנות השמונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ילידי שנות ה60 למדו בשנות השמונים (בהגדרה גורפת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שקראת לו אנקדוטה היתה דוגמה לכלל טריויאלי- שמי ששירתו יחד בצבא, שלא לומר לחמו כתף אל כתף, סומכים זה על זה ודואגים זה לזה. הטבע האנושי הוא להיות שבטי, מהקרוב והדומה לך במעגלים הולכים ומתרחבים. אתה מדבר על "האמצעים שהאליטה נוקטת ע"מ לשמר את הכח אצלה" ואני לא מכיר כאלה. אתה יכול לתת כמה דוגמאות? 1. מה איתם באמת? 2. הסיבה 3. כמו שאמרתי- נסיבות. אני לא מתעלם מהסיפור על המתמחה ששלח את אותם קורות חיים פעמיים, פעם עם שם אשכנזי ופעם עם שם מזרחי, וקיבל תוצאות קטביות. כמובן שקיימת הטייה. אבל בין זה ובין ייחוס של כוונה תחילה למין אילומינטי עם עיגולדים הדרך ארוכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
-מה שקראת לו שוב,אין בעיה עם מישהו שדואג לחבר. מה לזה וללשלוח קבוצה אתנית למקומות ישוב מרוחקים בלי בתי ספר הגונים לשמש עבדים של קבוצה אתנית אחרת וגם לממן אותה? מה לזה ולסיכוי שמי שכבר עם נתונים מתאימים לא יתקבל? ובלי דעות מתאימות לא יזכה לתיקצוב? מה לזה ולוועדות מאפיניקיות (כן,מפאיניקיות) מושחתות שהורסות כל חלקה טובה? -אתה מדבר על הדוגמה הכי בולטת והכי מזיקה שקיימת כרגע היא (לדוגמה) "ועדת השניים" אבל זה באמת מצחיק לתת דוגמה,זה קיים בכל תחום שיש בו ממסד וכסף ציבורי. 1.אין מספיק גברים מזרחיים שסיימו משפטים? 2.ואיזו סיבה אתה מתאר לעצמך שנשים מזרחיות לא מקבלות ציונים טובים? גנטיקה? זה שהמורים שלהם היו כמו אורי אבנרי?להורים שלהם לא אכפת? בית ספר גרועים? הסללה מובנת ללמוד בישול או גננות? איך זה קורה? 3.כן,נסיבות. כמו המשפט הידוע "everything happns for a reason ,sometimes the reason is youre stupid and ,make bad decisions" . "הנסיבות" הם,בגדול ,נסיבה אחת-השבט הלבן. זה לא סיפור אחד,זה חיים של מליונים. אף חבר שבט לבן לא יושב במרתף ומתכנן אין לנצל אנשים.כל הקיום שלהם השבט הלבן הוא תוצאה של בורות,מנטליות פשיסטית,גזענות תרבותית ושטיפת מח מסיבית של ארגונים נאצים (שכמובן נקראים"חברה אזרחית".כן,הם כלכך חסרי מודעות באורווילאניות שלהם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמה יפה לכך שחצי אמת גרועה משקר מוחלט. אתה כותב ש''דליה דורנר היא ילידת איסטנבול'' וסומך על כך שהקורא הממוצע לא יבדוק לעומק ויסיק מכך שהיא מזרחית, אבל האמת המלאה (לפי ויקיפדיה, שאתה עצמך מקשר אליה כנסיון פתטי לתת לעצמך אליבי), היא ש''דורנר נולדה באיסטנבול שבטורקיה בשם ''דולי גרינברג'', לאב שהיה סוחר עצים אמיד, אשר הגיע לעיר מאודסה בעקבות אביו. סבה, הרב מרקוס, היה הרב הראשי האשכנזי של איסטנבול''. - כלומר דורנר היא אשכנזיה בת אשכנזים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן שלא תתיחס לעיקר דברי אלא רק למשפט בסוגריים, תייחס לי כוונות זדוניות לגנוב את דעתו של הקורא ותרכז את מאמציך לסתור דבר שלא אמרתי. לא היה איזה משהו שאמרו רבנים לא לייחס לזולת כוונות רעות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן שבמקום להתנצל על גניבת הדעת שניסית לעשות, אתה תוקף את המבקר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שיש מי ששמע אי פעם את דליה דורנר ויכול להיות לו צל של ספק שהיא לא מזרחית. האנקדוטה שהיא ילידת איסטנבול היתה אצלי בהמשך למחקר הקטן שעשיתי אודות שנת ומקום הלידה של שופטי העליון המכהנים, וגילה שונות מועטה ביותר. את קורות חייה של דליה דורנר (שהיא השופט שאני מעריך ביותר ומזדהה עם פסיקתו מכל שופטי העליון לדורותיהם) צריך לקרוא מעבר למשפט הראשון בויקיפדיה כדי לראות שהיא לא גדלה בתוך האליטה, אלא בעוני. הפתיל לא עוסק באשכנזים מול מזרחיים אלא באליטה ומקורותיה (''אליטה פאודלית שהתברגה בכל המקומות הקובעים ושכל תפקידה הוא לדאוג לשמירת הכח בידי אותה אליטה.'') והפניתי אל קורות חייה בדיוק כדי להראות את דרכה מהפריפריה אל בית המשפט העליון. בפרקליטות הצבאית היא אמנם הכירה את מאיר שמגר שהיה פטרונה עד למינוי לעליון, אבל מה שקידם אותה לא היה מוצאה או חברי ילדותה אלא יכולותיה האישיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אישקש אמר : "לשלוח קבוצה אתנית למקומות ישוב מרוחקים בלי בתי ספר הגונים לשמש עבדים של קבוצה אתנית אחרת וגם לממן אותה?" דולי גרינברג ואחיה נשלחו למוסד החינוכי "נווה הילד" ליד נהריה, שם למדה שלוש שנים בתנאי פנימייה, במימון "עליית הנוער", וסיימה בית ספר יסודי. על החינוך שקיבלה שם אמרה: "מדריכינו היקים חינכו אותנו לערכים אוניברסליים: אהבת האדם, כיבוד האדם באשר הוא אדם, והעיקרון הקאנטיאני לפיו אדם לעולם אינו אמצעי להשגת תכלית, אלא לעולם הוא תכלית לעצמה. מטען זה נשאתי עמי בכל אשר הלכתי". את המבטא הייקי הקל הנשמע בעת דיבורה, תולה דורנר בלימודי העברית שלה באותה פנימייה, בה רוב המורים היו יוצאי גרמניה. לאחר סיום לימודיה ב"נווה הילד", ולאחר שאמה עברה להתגורר בחיפה, המשיכה דולי גרינברג לבית הספר הריאלי בחיפה, לאחר שקיבלה מלגה ללימודים שם. אמה הצליחה לרכוש דירת שני חדרים, אולם חדר אחד מהשניים הושכר לדייר-משנה ומלבד הכנסה זו, כדי לעזור בפרנסת המשפחה, הייתה דולי מעבירה שיעורים פרטיים כמעט מדי יום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המבטא היקי שלה לא מגיע מההורים (שהם כאמור ממוצא רוסי) אלא מהפנימיה ("נווה הילד") שבה למדה, ושרוב המורים בה היו יקים. וכן, דליה דורנר היא אליטה שבאליטה - אביה היה כאמור איש אמיד וסבה היה רב ראשי, והיא חיה בעושר עד גיל 12 (לפי עדותה - דקה 10). אמה נקלעה למזל ביש ולקשיים כספיים בעקבות מות אביה מסרטן, וחוסר אוריינות כלכלית (לפי עדותה, הכסף שאביה הוריש להן הספיק כדי לרכוש את כל רח' דיזנגוף, אך הוא עלה בעשן האינפלציה), כאשר משפחתה עזרה להם כלכלית. זוהי דוגמה מצויינת לאליטה שירדה מנכסיה (ושבד"כ משמרת את תחושת האליטה, גם בעונייה). גם בהמשך דרכה היא עברה בכל ה"תחנות הנכונות" של האליטה - לימודים תיכוניים בריאלי, לימודי משפטים באוניברסיטה העברית, נישואין "בתוך המעמד" (ובתוך המקצוע), שירות בקבע כפרקליטה ואח"כ כשופטת צבאית, התחברות לפטרון רב השפעה והתברגות "טבעית" במערכת המשפט האזרחית. בדיוק ההיפך מפריפריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר שאילו היא היתה מזרחית, וסבא שלה היה הרב הספרדי של איסטנבול, עליית הנוער לא היתה מממנת את לימודיה בפנימיה ליד נהריה? ואז האמא החד הורית שלה לא היתה שולחת אותה לבית הספר הריאלי בחיפה? והיא לא היתה מלמדת שיעורים פרטיים כדי לסייע בפרנסת המשפחה? כי אני מכיר הרבה אשכנזים עם נקודת פתיחה יותר גבוהה משלה שלא הצליחו לעבור את המסלול שהיא עברה, ומצד שני כל משפחה מרוקאית שניה בערך היתה אמידה מאוד בארץ מוצאה וירדה מנכסיה כשעלתה לארץ. האם אליטה זו שירדה מנכסיה לא שימרה את תחושת האליטה, גם בעונייה? מה ההבדל? מה ההבדל בין הביוגרפיה האישית של דליה דורנר לזו של מאיר שטרית [ויקיפדיה]? שטרית קפץ כיתות וסיים את התיכון בגיל 16, וגמר תואר ראשון בגיל 20. דורנר עשתה את התואר במשפטים בלימודי ערב במהלך שירות החובה. זה שדורנר התחתנה "בתוך המקצוע" לא רלבנטי כי לעדותה תפיסתה דאז היתה שתפקידה של האישה הוא לסייע לבעל לפתח את הקריירה שלו, ורק מאוחר יותר שינתה את טעמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מציב טענות בפי, שמעולם לא טענתי (כמו למשל שעליית הנוער מימנה את לימודיה עקב היותה אשכנזית) ואז סותר אותן. זו טכניקה ידועה של דמגוגים, שכנראה אתה נמנה על שורותיהם. הטענה שלי פשוטה בהחלט: דליה דורנר נולדה למקבילה היהודית של משפחת אצולה, לזוג עשיר באליטה, עם תודעה אליטיסטית, וחיה את רוב חייה באליטה (לא שאליטה, במיוחד אליטה משרתת, היא דבר רע בהכרח). הנסיון שלך להציג אותה כמזרחית מהפריפריה (עד כדי כך שאתה משווה אותה למאיר שטרית), עקב העובדה שהיא נולדה באיסטנבול, ושאמה נקלעה לקשיים כספיים, פשוט חוטאת לאמת. דרך אגב, לפי עדותה בסרט שצירפתי, שלא כמו שטרית, היא היתה רחוקה מלהצטיין בלימודיה - הן בתיכון והן באוניברסיטה, והיתה תלמידה בינונית (מה שמוכיח שלא תמיד יש קשר בין ההצלחה בלימודים להצלחה בקריירה). ודבר אחרון - אתה מתבלבל בין יהדות בבל ליהדות המגרב. בניגוד ליהדות בבל שעלתה לארץ ללא קשר למעמד הכלכלי, אותן משפחות מרוקאיות שהיו "אמידות מאוד בארץ מוצאן" בד"כ היגרו לצרפת, ולא עלו ארצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אני לא מבין את הטענה שלך. או שהיא אליטה אשכנזית ואז היא זכתה לחינוך שמזרחיים פריפריאליים לא היו מקבלים, או שהיא קיבלה את אותו חינוך שגם מי שאינו אליטה אשכנזית היה מקבל ואז איפה בדיוק מתבטאת האליטיסטיות שלה? כסף אין, חברים בחלונות הגבוהים אין. למדה לתואר ראשון בערבים בזמן השירות הצבאי. התחתנה והלכה לעבוד בפרקליטות הצבאית כדי לספק גב כלכלי לבעלה. בגיל 33, אחרי שהוכיחה את יכולותיה לפני ולפנים, פרש עליה שמגר את חסותו ו 19 שנה אחר כך היא מונתה לעליון בהמלצתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזר, הטענה שלי פשוטה בהחלט: דליה דורנר נולדה למקבילה היהודית של משפחת אצולה, לזוג עשיר באליטה, עם תודעה אליטיסטית, וחיה את רוב חייה באליטה. כסף היה - והרבה (עד שאביה מת מסרטן ואמה איבדה את רוב הונה, שהספיק לדברי דורנר לרכישת כל רחוב דינגוף של אז, וגם לאחר אובדן הונם היה להם מספיק לרכוש דירת 2 חדרים בחיפה ולהשכיר אחד - להזכירך מדובר בשנות הצנע כשרוב המשפחות, במיוחד העולים, לא היו קרובות לכך). קשרים היו (נכדתו של הרב הראשי), חינוך היה, "למדה בערבים" - כנראה לא ראית את הראיון. היא סיפרה שכקצינה בקבע היא היתה מסיימת את עבודתה ב17:00, וחיפשה מה לעשות בערבים, כבוגרת חינוך יקה היא פנתה ללימודים גבוהים, ובית הספר לכלכלה ומשפטים בתל אביב היה במרחק הליכה מהבסיס (למעשה זו הסיבה שהיא בכלל למדה משפטים, במקור היא מספרת שהיא רצתה להיות סופרת או דיפלומטית). אחרי שנת לימודים אחת, כשהשתחררה, עברה ללמוד באוניברסיטה העברית ושם סיימה את לימודיה. בגישה שלך אתה מזכיר לי את אשתי. כשרק הכרנו, אחי הצעיר למד בפנימייה למצטיינים. אבל כשהיא שמעה שהוא בפנימייה, האסוציאציה שלה היתה של נוער במצוקה. אותו דבר מבחינתך "למדה בערבים" זה סימן למצוקה כלכלית , כשלמעשה אין הדבר כך, ורבים עושים כך כי זה מאפשר להם לעבוד במהלך היום (כך למשל, גם אני וגם אשתי למדנו לתואר השני בערבים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסוף 42' השלטון הטורקי השית מס גבוה וחריג על מיעוטים ובכללם יהודים , הייתה להם אלטרנטיבה או לשלם את המס או ללכת לעבודה בכפייה במחנות עבודה בחבל אסטוניה. לוי גרינברג העדיף לעבוד בעבודות כפייה אבל הוא נשבר לאחר 9 חודשים לאחר שגילה שהוא חלה במחלת הסרטן, הוא עלה לארץ כי הוא העדיף לקבל טיפול רפואי בארץ בהדסה, הוא נפטר בהדסה הר הצופים בי"ם כמה שבועות לאחר שעלה לארץ. . מינה גרינברג ירשה ממנו 10,000 לירות שטרלינג [שווה ערך לשנת 2006 כ 268,000 לירות שטרלינג] - אני לא בטוח שהיה אפשר לרכוש אז את כל רחוב דיזנגוף בסכום כזה. את הכסף היא הפקידה בבנק ולא התייעצה עם אף אחד בנוגע לכך, לימים שכרו דירת 2 חדרים בדמי מפתח ברח' רבי עקיבא 45 בחיפה כאשר חדר אחד הם השכירו לצד ג' ומזה האמא התפרנסה (לא יודע אם הבעלים אישר להם בכתב להשכיר בשכירות חופשית חלק מהדירה והאם הם שלמו לבעלים על כך. כמדומני שהשכרת מושכר בדמ"פ שלא באישור הבעלים מהווה עילה לפינוי המושכר על פי חוק הגנת הדייר ) , הם חיו שלושה בדירת החדר - מינה והילדים -דליה ואחיה . כפי שציינת הירושה שנחסכה נשחקה עקב האינפלציה. ובעניין זה - אנקדוטה מעניינת בעניין : לימים שהיא כיהנה כשופטת בבית המשפט העליון הגיע לידיה תיק בערעור אזרחי שעסק בתוכנית חיסכון ממשלתית לרכישת דירה -'חיסכון בר מצווה' שמשרד השיכון שיווק משנות השישים באמצעות הבנקים. המערערת עטרה שדמון הצטרפה לתוכנית באמצע שנות השבעים והאינפלציה שחקה את הערך הכספי של תוכנית החסכון 1. דורנר בדקה את ההסכם וראתה שההסכם שעליו חתמה המערערת העניק לה ריבית של אגורה לכל שנה , סכום זניח שנשחק לחלוטין. דורנר סברה שדבר כזה אינו מתקבל על הדעת , ותוך שהיא נדרשת לעקרון תום הלב שחל על המדינה ועל הבנק שכנעה את שני חבריה להרכב : טובה שטרסברג כהן ומוחמד זועבי לקבל את ערעורם של החוסכים ולשלם להם סכום ריאלי לאחר שערוך החיסכון שצברו בתוספת ריבית מתקבלת על הדעת . "אני " אומרת דורנר , "ראיתי בזה פסק דין חשוב ביותר , שהיה בו היבט חברתי מן המעלה הראשונה . הרי מדובר באנשים קשי יום שצברו סכומים קטנים , וגם את זה המדינה נטלה מהם , ויצא שהם נתנו למדינה הלוואה עומדת למשך חמש עשרה שנים" המדינה ביקשה דיון נוסף , והרכב של שבעה שופטים , בראשותו של הנשיא ברק קיבלו את עמדת המדינה וקבע שההסכם סביר. היא שירתה במחלקת המחקר במודיעין -במדור סוריה , במחנה יונה (כיום - מלון הילטון בת"א) .קצין המודיעין הפיקודי היה אז רס"ן אריאל שרון .היא לא התקבלה לעתודה האקדמית ובשל כך היא למדה משפטים בין חמש לשבע בערב בשלוחה התל אביבית הקטנה של האוניברסיטה העברית ברחוב המסגר (ולאחר מכן למדה בירושלים). במהלך לימודיה פגשה את שמואל דורנר ומי שעתיר להיות בעלה שעלה לארץ במסגרת ילדי טהרן. בתום השירות הצבאי היא נקראה לשירות מילואים במחלקת המודיעין ושם היא קיבלה סיוע לאור מצבה הכלכלי בכך שהיא החלה לעבוד ביחידה כאזרחית כעובדת צה"ל. 2 אגב פנימיות- אני חושב שזה היה דבר מקובל לנערים ( או ילדים ? ) לחיות בפנימיות ולפחות עד סוף שנות ה80.לא יודע מה היה החתך הסוציואקונומי של האוכלוסיות הנ"ל לאורך השנים ,אבל בהנחה שמעמד הביניים היה נמוך בדרך כלל סביר שלא הייתה בכך בושה לחיות בפנימיות. בתי יתומים בארץ לעומת זאת יש להם סטיגמה אומללה כזאת ,למרות שיש הרבה פנימיות שהוגדרו מראש כבתי יתומים ועדיין מכונים כך גם כיום ומן הסתם שיעור היתומים שם הוא שולי. לסיכום- אני חושב שדליה דורנר הצליחה בזכות מי שהיא ולא בגלל קשרים או שיוכה לאליטה כלשהי. מי שרצה להצליח וידע לאכול עכברים - הצליח גם הצליח גם אם שמו היה מוחרקה. ----------- 1 בתנאים ששררו במשק באותם ימים - אינפלציה 5% וריבית של 6% זו אכן היתה תוכנית הגיונית .לא כך כעבור אחת עשרה שנה , באינפלציה דוהרת של עשרות אחוזים . 2 ראה עוד ובהרחבה - נעמי לויצקי ,העליונים הוצאת הקיבוץ המאוחד -2006 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שלפני הקמת המדינה (וגם קצת אחר כך) השכרת חלק מדירה מושכרת בדמי מפתח ל"דייר משנה" (זה המונח המשפטי) היתה מקובלת ומן הסתם מעוגנת בחוזה השכירות המוגנת (=שכירות דמי מפתח) אלא אם כן בעל הדירה סירב לכך. לבעל הדירה בדרך כלל לא היתה סיבה להתנגד כי להכנסת דייר משנה מכיוון שזה הקל עליו למצוא שוכרים. זה מצב דומה למה שיש היום לעיתים בשכירות חופשית: לשוכר הראשי מותר להכניס דיירי משנה (נקראים "שותפים לשכירות") אם בעל הדירה לא מתנגד להכנסת שותפים (יתכן שהשותפים חותמים חוזים מחודשים עם בעל הדירה כתנאי לכניסתם לשותפות). שוב: ההסכמה לדיירי משנה בשכירות חופשית מקובלת כי זה מקל על בעל הדירה להשכיר את דירתו (בעל הדירה לא צריך להמתין חודשים עד שימצאו _כל_ השותפים). היום פחות מקובלת שכירות משנה בדירת דמי מפתח כי הסיטואציה הכלכלית של דיור היום שונה בתכלית ממה שהיה פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, אז מחנה יונה הוא מה שנודע מאוחר יותר כ"המערה החשמלית"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם כן - אם הייתה כזאת באמת מערה - " הסופר אריכא זוכר היטב את פרטי המערה ואף מצא תצלום נדיר של פתחה אצל ראובן חזק שירש אותו מאביו הצלם. כשאני בא לבית אריכא המשקיף ממרחק אל חוף נתניה, מתאר לי אריכא איך לפני כשבעים שנים מצא אותה. הוא גדל כילד על שפת הים של תל אביב שנים טרם הגיע לשם מוסינזון. בעת ההיא של סוף ה-30 טרם גן העצמאות, היו שם רק מחנה יונה הבריטי, מצוקי חוף פראיים, מערות קטנות שנכרו עי הרוח בסלע וצריפי עולים שמצאו מקלט וגם המערה ההיא. "הייתי חיית ים קטנה", אומר לי אריכא, איש נאה ומזוקן שלראשו, גם בבית, כובע עור. יום אחד ראה על המצוק גבר כבן שלושים מגודל שער כמין רובינזון קרוזו וציף אינדיאני גם יחד וכך גילה את מקס קלינהוף בפתח המוסתר למחצה של המערה שחפר. תחת הפתח היו באבן כמה מדרגות והילד אריכא ירד עימו אל מין חדר חצוב ובו מיטה מאבן, מזרון ופינת בישול וגם מזוודת כלי צורפות עימה ברח מקס מוינה ב1933. ואת הכל האירה נורת חשמל בעת שהעיר עצמה טרם היתה מוארת בשלמותה.." https://igalsarna.wordpress.com/tag/המערה-החשמלית/ |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |