 |
|
 |
||
|
||||
 |
השנה כמו בכל שנה קראתי המון ואולי אף יותר מדי. בשלב מסוים גיליתי שאני זוכרת פחות ופחות את הספרים שקראתי, גם את אלה שהרשימו אותי מאוד בזמן הקריאה. כדי להתגבר על עומס שמירת המידע התחלתי לכתוב סקירות ספרים בפייסבוק ובבלוג. ספרתי עכשיו בגלל שאלת הסקר - רק מאז אוקטובר 2019 הצטברו שם סקירות על 23 ספרים (יש עוד לפחות 10 ספרים שקראתי ולא כתבתי עליהם כי לא היה דבר מיוחד לומר, או שלא היו ראויים להמלצה. או שהיו ספרי שירה - אני לא מתיימרת לבקר שירה). מבחינת תפריט הקריאה, כרגיל ניסיתי לזגזג בין קלאסיקות "בטוחות" לבין ספרות שולית יחסית שנחבאת אל הכלים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הספר הבולט שקראתי השנה הוא "לעולם אל תיתן לי ללכת" של קזואו אישיגורו. האימפקט הרגשי של הספר עלי, ולפי כמה עדויות לא רק עלי, היה מהמם (למשל, יצא שהייתי בתנאים אידיאליים להתחיל לקרוא עוד ספר מייד כשגמרתי אותו, אבל הרגשתי שאני חייב יום מנוחה רק כדי לעכל אותו רגשית. ולמשל, רק לכתוב את התגובה הזו חודשיים אחרי קצת מכניס אותי למצברוח). מעבר לאימפקט הרגשי, היה לי די ברור שיש לספר אמירה, אבל לא הצלחתי מייד לנסח לעצמי מהי. קראתי על הכריכה האחורית מהי לדעת עורכי ההוצאה העברית, ולא הסכמתי איתם. קראתי את הביקורת של איריס לעאל ב"הארץ ספרים", שחזרה על אותו רעיון יותר בפירוט, ולא השתכנעתי. קראתי את הרשימה של נעמה כרמי על הספר, שהציעה אמירה אחרת. זו היתה רשימה מרשימה, אבל לא הסכמתי גם עם האמירה שהיא הציעה. מצאתי ביוטיוב קטע קצר שעוסק בספר מתוך ראיון עם אישיגורו, שבו במפתיע(?) הוא לא מתחמק מלפרט מהי האמירה שהוא התכוון אליה, או ליתר דיוק מה הנושא שהוא ביקש לחקור. איתו הכי לא הסכמתי! כלומר, אני חושב שאם באמת הוא לזה התכוון, הוא החטיא בענק. ואז חשבתי לכתוב מאמר לאייל עם תזה על משולש היחסים הסבוך שמתרחש בספר הזה בין המחבר לדמויותיו ולקורא, אבל התזה התפוררה לי בין האצבעות עוד לפני שהתחלתי. הביקורת שלי על הספר היא משפט אחד: ספר שלא מקיים את הבטחתו לסבטקסט משמעותי, אבל כנראה אישיגורו הוא באמת גאון בטוויית דמויות וסיפור (פרס נובל, בכל זאת) שלכאורה יש בהם מעט מאוד אבל הם מצליחים להשאיר כזה משקע. ושווה אינטלקטואלית גם לחשוב על סבטקסט ולהתווכח עם שלושת הנ"ל. אני יכול כמובן לפרט יותר ולתת קישורים. הבעיה היא שאי אפשר באמת להתייחס לתוכן הספר הזה בלי ספוילרים; לא לעלילה, אלא להנחת היסוד של הסיפור, שמתגלה במהלך החצי הראשון של הספר. לדעתי האימפקט הרגשי תלוי באופן קריטי בכך שמגלים אותה בקצב שהסיפור מגלה אותה. בפרט - לעאל, כרמי, ואישיגורו בראיון מספיילרים את זה לחלוטין, אפילו שחלקם מבטיח בלי ספוילרים. אשמח להיכנס לדיון יותר מפורט עם מי שקרא או ראה את הסרט ומעוניין, תחת אזהרה חמורה לכל מתעניין אחר לא לקרוא בינתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין מאוד, עניין הרושם שנשאר אצלך ושקשה לנסח. ייתכן באמת שעניין צורת מסירת הסיפור הוא מה שהופך אותו למרשים. לא קראתי את הספר אך הבנתי (קראתי ספוילרים :-P ) במה הוא עוסק. משהבנתי, אוטומטית נטיתי לדחות אותו כי שייכתי אותו לז'אנר שהמציאה מרגרט אטווד "בוא נכתוב מד"ב אך בלי להתייחס לאף יצירה קודמת בז'אנר כי אנחנו לא באמת מכירים או מתעניינים במד"ב1". עכשיו כשקראתי את תגובתך אני חושבת שאולי שווה בכל זאת לתת לו הזדמנות. אעדכן.. 1 על אטווד יש לי כל מיני נקודות ביקוות נוספות, אולי לא מאוד רציונליות. בעיני היא מעט פדגוגית/אידיאולוגית מדי, תמיד לכיוון ה"נכון", וזה מעיב על יכולת בניית העולם המצוינת שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מצב שאפילו בתגובה שלך יש ספוילר (טרם קראתי את הספר, לשם הבהרה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהביקורת הזו על אטווד נכונה לחלוטין לאישיגורו - הכישלון שלו (לדעתי) במימוש תוכניתו האמנותית לספר היה נמנע אם הוא היה מתייעץ עם חובב מד''ב (שהיה אומר לו, אני מקווה, לנטוש את הכיוון הזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזכותך קניתי היום את הספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני, אבל פתאום מסתבר שצריך גם לקרוא כדי לגבש דעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחרות? אני כבר באמצע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חס וחלילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתמול בלילה גמרתי את הספר. ממש לא נפלתי מהכיסא, והאימפקט הרגשי שלו עלי היה מינימלי. הכתיבה בחצי הראשון הזכירה לי לפרקים רומנים לבני הנעורים, ולכן שיעממה אותי קלות, אבל החצי השני היה בעיניי יותר סוחף. מבחינת התוכן, ניחשתי די במדויק את ה"סוד" מוקדם למדי, ולדעתי העלילה לא אפויה עד הסוף. ירדן, כתבת "אשמח להיכנס לדיון יותר מפורט עם מי שקרא או ראה את הסרט ומעוניין". אני מעוניין! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. אזהרת ספוילרים. אישיגורו אמר בראיונות שהנושא שהוא ביקש לחקור הוא איך (לעזאזל) אנחנו מנהלים מערכות יחסים של אהבה כשאנחנו יודעים שבסופו של דבר המוות יפריד בינינו. כדי לחקור את זה הוא רצה לבנות סיטואציה שבה המוות מגיע באופן צפוי כבר שנים מעטות אחרי ההתבגרות המינית/רומנטית, כך שצריך "לדחוס" יותר את מערכות היחסים. כדי להשיג את זה הוא דמיין את העולם של תורמי האברים - לדבריו זה לא העיקר בסיפור, זה היה כמעט afterthought. לדעתי ביחס לכוונתו התוצאה היא פיאסקו: עניין תרומת האברים וההליכה אל המוות כל כך תופס את תשומת הלב, וכל כך חזק, שמערכות היחסים הרומנטיות הפכו (בעיני) לכמעט טריוויאליות. אני לא ראיתי שהן אומרות משהו מעניין על מערכות יחסים בעולם האמיתי. הנה, גם שתי קוראות מנוסות כמו לעאל וכרמי פירשו את הספר כשהן מניחות שמוטיב האנשים שמובאים לעולם וגדלים לצורך תרומת אברים הוא מרכז הסיפור. בפרשנות כזו הספר הוא כבר כישלון, כי כמו שברקת כתבה, הוא נכנס כאן לטריטוריה מובהקת של מדע בדיוני, והוא לא יודע לעשות זאת היטב. אז הוא לא עונה לשאלות מתבקשות על העולם הזה, ויוצר בו חורי אמינות גדולים. אין לי בעיה יותר מדי קשה עם זה שתיאור העולם הזה מחסיר פרטים מהותיים על הארגון והלוגיסטיקה של יצירת הילדים, גידולם וקצירתם; אם אישיגורו רוצה להתרכז בנפשם של הגיבורים, אני זורם איתו. אבל יש גם חור אמינות בנפשם של הגיבורים: קשה לי לקבל את זה שהם מקבלים את גורלם בהכנעה. לעאל (והכריכה האחורית, אם אני זוכר נכון) טוענת שזו רק הקצנה של מה שקיים בחברות אמיתיות, שאנשים מחוברתים לתפקידים חברתיים שלפעמים סותרים את רצונם האותנטי, ומקבלים זאת בהכנעה. הבעיה היא שקשה לדמיין שאנשים אמיתיים באמת יקבלו את התכתיב הקיצוני והכל כך לא הוגן שהוכתב לגיבורי הספר הזה, ולא יתקוממו ולא ינסו לברוח. אני חושב שהאימפקט הרגשי עלי היה נעוץ בזה: חוץ מבעניין הזה, הזדהיתי מאוד עם הגיבורים, ובפרט עם המספרת. ולכן נשארתי כל כך מתוסכל, אפילו כועס עליה ועל חבריה, על ההכנעה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*-- אזהרת הספוילרים עדיין בתוקף --* מסכים אתך לגמרי: גם לדעתי אישיגורו נכשל בגדול אם כל עניין השיבוט וקציר האיברים הוא רק כדי ליצור מציאות ספרותית שבה לאהבה יש תאריך תפוגה ידוע וקרוב; ומערכות היחסים שמתוארות בספר הן לא עמוקות או מעניינות במיוחד. חיכיתי ממש עד העמוד האחרון כדי לקבל הבהרות לכמה נקודות שהיו סתומות לאורך כל העלילה, והתאכזבתי לגלות שאישיגורו לא ניסה בכלל לפזר את המסתורין. למה המשובטים לא מתמרדים או בורחים? למה הם לא מסוגלים להוליד ילדים בעצמם? איך זה שבאנגליה של סוף המאה העשרים כמעט כל הציבור חושב שמשובטים הם תתי-אדם, שאפשר לזרוק אותם אחרי השימוש? איך אפשר להמשיך לחיות אחרי תרומה של שלושה איברים? למה ה"מודלים" של המשובטים הם דווקא דמויות משולי החברה (עבריינים, שחקני פורנו וכו')? קראתי את הספר בעברית, כי עם שם מחבר כמו קאזואו אישיגורו לא העליתי על דעתי שהוא נכתב במקור באנגלית (נון שלי, אני יודע), והתרגום לא כל כך מוצלח בעיניי. בעמודים הראשונים גירדתי (מטפורית) בפדחתי כמה פעמים למקרא המונח "סועדים" - לא היה לי ברור אם מדובר באנשים שאוכלים אוכל או באנשים שמעניקים סעד; באנגלית, מסתבר, הביטוי הוא carers החד-משמעי. עוד גירוד זכור לי נוכח הדמות "טוני" באחד העמודים הראשונים, שהוא בעצם טעות דפוס של "טומי" - אחד משלוש הדמויות המשמעותיות בספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(נשמטה לי מהפיסקה השנייה הבהרה שרוב הנקודות שהיו לי סתומות הן נקודות שירדן העלה בתגובה שלו, כלומר גם כאן אני מסכים אתו.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*-- אזהרת הספוילרים עדיין בתוקף --* בשעה טובה גם אני סיימתי לקרוא. אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לכך שאני מסכים עם שניכם. ובעיקר עם: > איך זה שבאנגליה של סוף המאה העשרים כמעט כל הציבור חושב שמשובטים הם תתי-אדם, שאפשר לזרוק אותם אחרי השימוש? עבורי זה רעיון בלתי מתקבל על הדעת. אולי זה משהו אנגלי (או יפני). תהיות אחרות שהעלית יותר ברורת לי: הם לא מתמרדים כי זה האופי האנושי/אנגלי/יפני/משובטי/וואטאבר. הם לא מסוגלים להוליד ילדים כי הופכים אותם לעקרים בכוונה, שהרי לא יוכלו לגדל אותם. לגבי תרומות, הם מבהירים שהרבה "מסיימים" כבר אחר שתי תרומות וארבע זה המקסימום. המודלים הם משולי החברה כי אנשים מכובדים לא רוצים שבן דמותם יחיה חיים כאלה או אולי פשוט כי הם לא רוצים שיהיה להם שיבוט. למרות שהקפדתי לא לקרוא שום ספוילר, הרעיון הכללי היה ברור לי מהעמודים הראשונים, רק מלקרוא את המילה תורמים + הילדים שגדלים ללא משפחה. מה שירדן כתב, על "הוא רצה לבנות סיטואציה שבה המוות מגיע באופן צפוי כבר שנים מעטות אחרי ההתבגרות" מסביר את האי-התיחסות לכל הנקודות שהעלית, אבל לא הופך את הספר לטוב. הוא קריא מאוד ולדמויות יש אופי ברור, אבל מערכת היחסים ביניהן לא מענינת. בכל אופן, נראה לי שהוא פשוט לא רצה לכתוב קלישאה על התבגרות ומערכת יחסים בצל מחלה ממארת (הבחירה המתבקשת) ולכן בחר באיזה הסטוריה אלטרנטיבית מסובכת בלי לחשוב עליה עד הסוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כולנו נסכים פה באייל, לאן נגיע?! דרך הביקורת של איריס לעאל על הספר למדתי שיש גם סרט, אבל השחקנים בטריילר (הדביק) שלו הרבה יותר חתיכים מדמויות הגיבורים שדמיינתי. עוד הוליוודיזציה מעצבנת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואי, הטריילר איום - הוא מספיילר את העלילה ללא תקנה. לשים אולי את המשפט היחיד הכי חושפני ודרמטי בספר (ממש לקראת סופו) בטריילר זה פשע סינמטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא הצלחתי בשום פנים ואופן לסספנד את כך ש-''למשובטים אין נפש'' היא דיעה רווחת. זה בעיני החור המשמעותי היחיד בעלילת הספר. גם עם אי-ההתמרדות שלהם לא הצלחתי להשלים, וזו הייתה מבחינתי השאלה המרכזית שעניינה אותי במהלך כל הקריאה. אבל אני מחשיב את התעלומה הזו כפיצ'ר, לא כבאג. המתח הלא-פתור שהיא מעלה ונשאר עד הסוף אחראי במידה רבה לאימפקט הריגשי של הספר עלי, ואני מוכן לקבל שיש לה ערך ברוח הפרשנות שעל הכריכה האחורית. בסופו של דבר, נהניתי. (אבל אני מודה שאחרי שירדן שכנע אותי שלאישיגורו לא מגיע שום קרדיט על כך, וזה יצא לו בטעות - ערכו של הספר קצת ירד בעיני.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אזהרת ספוילרים מכאן והלאה. אני גם חשדתי כבר מהעמודים הראשונים במה מדובר (טוב, כבר כתבתי כאן לברקת שאפילו היות הספר מד"ב היא ספוילר). וחוץ מזה, היו לי הרבה פלאשבקים לסרט 'האי' של מייקל ביי שעסק באותו נושא כמעט בדיוק, כשהוא מדלג על שלב הילדות. דוקא אי הבהירות לגבי תפקיד ה'סועד' הותיר לאורך הספר איזה מתח בריא, עם זה שהפתרון של התעלומה נע בין לא ברור לטריויאלי. בדומה גם לא ברור למה זכתה דוקא המספרת לתפקד כל כך הרבה זמן כסועדת ולא תורמת. גם ענין ה'נפש' או לא (האם לתורמים יש קוואלייה?), הוזכר קצת בחופזה, אבל כענין כל כך שולי, שלבוגרי ווסטוורלד ובלייד ראנר לדורותיהם לא קרוב לחדש כלום. אני כן חושב שהספר כתוב היטב, קריא מאד ומתאר היטב את עולם ה'פנימייה' של הילדים/נערים. כן הרגשתי שמערכות היחסים שם היו מראש מאד זמניות, ולכן ברובן די שטחיות, בייחוד כי כך הן מתוארות על ידי המספרת. אם כבר, היה משהו מאד יומיומי בתיאור החיים בפנימייה (שהתמשך הרבה יותר ממה שציפיתי), שיכול לאפיין כל קבוצת ילדים גם בסיטואציה פחות דרמטית או טרגית. הערה לגבי הכריכה האחורית של הספר - היא דוגמה מובהקת לכלל ה'אף פעם אל תקרא כריכה אחורית של ספר'. לשמחתי הנחתי את עיני אליה רק חקראת הסיום, והיא מספיילרת בערך כל חלקה טובה של הספר. מעצבן ולא מובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לשלוח לי את כתובת האימייל שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |