 |
אני בסך הכל אומר, שקשה מאוד לספור את המאזינים ורק על פי זאת להקיש על מידת האלטרנטיביות שבמוזיקה - וזאת כיוון שהפופולריות של אמנים משתנה על פני זמן.
ולך אני עונה, שהמוזיקה נטו היא עצם העניין, אבל כיוון שהפופ הוא תעשייה, וגם הרוק מראה לפעמים סימנים כאלה, יש בכל זאת איזושהי חשיבות לדרך שבה נוצרה המוזיקה. יש זמרים שהם לגמרי ''מוצר מסחרי'' (קיילי מינוג למשל, או להקות בנים כמו בקסטריט בויז), יש זמרים שעובדים מדם לבם וכותבים שירים שבחיים לא יתקבלו במיינסטרים (כמו שלום גד). אלה נשענים על חברות מוזיקה זעירות, או מוציאים אלבומים בכוחות עצמם. יש גם זמרים שעובדים מדם לבם, ומה שיוצא להם זה בכל זאת מיינסטרים, בחסות החברות הגדולות (עברי לידר למשל). ויש אפילו כאלה שהתחילו כמיינסטרים בפופ, עברו ליצירה אישית שלא הצליחה מסחרית, ולאט לאט בנו את עצמם כמיינסטרים בתוך הז'אנר החדש (שלמה ארצי).
ככה שיש לשקלל את מספר המאזינים במידת המעורבות של חברת המוזיקה, באמצעי ההפצה שעומדים לרשות האמן, במידת ה''חריגות'' והניסיוניות של המוזיקה שלו (הסדר לא מחייב) - ואת כל אלה להכפיל בארבע ולהחסיר משנת הלידה של המפיק המוזיקלי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש