בתשובה להפונז, 05/08/21 15:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טוב, נו. אגב, באחד הסרטונים של ריק ביאטו, לא זוכר איזה, הוא דיבר על התיפוף של רינגו ב A Day In A Life, אז הקשבתי מחדש לשיר כשאני מתרכז בתופים ו- וואו. כאילו שמעתי את השיר בפעם הראשונה. הרי שמעתי אותו עשרות פעמים, ואהבתי מאוד את המעברים, אבל כשמתרכזים רק בתיפוף מרגישים את הגאוניות של רינגו. ללהקות הרוק הגדולות באמת כמעט תמיד היה גם מתופף גדול באמת- לד זפלין1, נירוונה, פוליס, יו 22. לרינגו יש את ה feel לשיר יותר מכל מתופף, ואולי גם את החתימה הכי מובהקת, שמסתבר שהיתה שם כבר מההתחלה. במעברים נראה כאילו יש חשיבות יותר גדולה למכות שהוא לא היכה. וכל יום אתה לומד משהו חדש: ב The End השיר ה(כמעט) אחרון באלבום האחרון של הביטלס יש כמין פרידה, בפעם היחידה, סולואים של כל חברי הלהקה. אחרי סולו התופים המפורסם (שדרש שכנוע רציני של רינגו, הוא שנא סולו תופים) שלוש הגיטרות שמתחרות הן של שאר שלשת החברים (ובדיעבד, לא קשה לזהות מי הוא מי). _________ 1 בונזו היה הגדול מכולם בעיני רבים וגם בעיניי. נראה לי שהוא מככב בראש הרשימות כמו הנדריקס בגיטרה. אבל אצלי, להבדיל משאר עורכי הרשימות, רינגו יושב לבטח במקום השני. 2 לא רק הפתיח המפורסם של Sunday Bloody Sunday. שמעתי במקרה בגלגל"צ פירוק של Where the streets have no name והטראק של התופים, שהוא מאוד ברקע במיקס, פשוט יוצא מהכלל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
היה שווה ולו בשביל האזכור - למי שפספס - של הסרטונים של Rick Beato. מעבר לזה שהוא יכול לגרום לך להקשיב מחדש לקלסיקות רוק של הסיקסטיז והסבנטיז, הוא לא סולד משום ז'אנר אחר של מוזיקה ומוצא גם שם פנינים בשירים שהייתי פוסל מראש כפופ טראשי. האמת, לפעמים אחרי סרטון שלו אני מרגיש שאני לא מבין כלום במוזיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל אותו אפקט בלי צורך להאזין לשום ריק ביאטו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ראיתי הרבה (באופן יחסי לכמות שהוא ייצר) סרטונים שלו, בעיקר את הרשימות כדי להשוות עם הרשימות שאני עושה לי בראש ולגלות הפתעות. הסרטון שלו שהכי אהבתי היה דווקא על שיר הפופ הכי מורכב בעולם. הסיפור היה מאוד אנושי וגם כשהוא מסביר את המורכבות של השיר זה לא יוצא טכני בגלל הבעות הפנים שלו ששוות זהב, ואז לא אכפת לי שהחומר הטכני עובר לי ברובו מעל הראש. פשוט רואים כמה הוא עצמו נהנה לחיות מחדש את הסיפור, והרי כל מה שאנחנו רוצים מרשתות חברתיות זה סיפור טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באנחת רווחה גיליתי עכשיו שג'ון לנון לא אמר על רינגו "הוא לא המתופף הכי טוב בעולם. הוא אפילו לא המתופף הכי טוב בביטלס." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה תפס כי זה נשמע ממש כמו משהו מרושע שג'ון היה אומר בצחוק. אבל הוא לא היה אומר את זה. ג'ון פול וג'ורג רצו את רינגו עוד בזמן המבורג, לא רק בגלל שהוא התחבר איתם אלא גם בגלל שהוא היה המתופף הכי טוב בלהקות הרוק של ליברפול. פיט בסט רק נראה טוב והיה חביב הבנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעבר לזה שרינגו מתופף נהדר ועם סגנון חד-פעמי משלו שאין דומה לו, אני רוצה להציע תיאוריה נוספת למה הוא היה כל כך מושלם בתור המתופף של הביטלס. מתופפים מיתולוגיים בתולדות הרוק נודעו לשמצה במופרעות רבתי אפילו יחסית לנגני רוק ככלל. רבים מהם לא שרדו, ואפילו ב'ספיינל טאפ' יש בדיחה רצה על הענין הזה. רינגו הוא האנטי-תיזה למיתוס הזה, וזה היה חיוני ליציבות של הלהקה. כמו שכבר אמרתי כאן פעם לגבי הריסון - הביטלס יכלה להכיל שני אגו-מניאקים מפוארים, ועוד אחד כזה היה מפרק את הלהקה הרבה קודם. לכן המתופף - והגיטריסט - אולי הכי פחות מוחצנים בתולדות הרוק, ודאי יחסית למעמדם, היו חיוניים להשלמת הרביעייה הזו למשך עשור שלם ופורה. רינגו - אפשר לראות בראיונות איתו - הוא כל כך קול, שאפילו אם לנון היה אומר את השטות הזו, הוא היה מחליק על זה ומתופף הלאה בדרכו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. אורך הרוח שלו היה יוצא מהכלל. בתקופת האולפן של הביטלס היו שירים שהוא ישב ותופף עשרות טייקים. למשל 21 הטייקים של הלטר סקלטר, שבסופו של האחרון, הגרסה שנכנסה לתקליט, הוא צועק- יש לי יבלות על הידיים. אבל גם הוא בסוף התעצבן על השתלטנות של מקרטני ועזב את הביטלס לשבועיים בזמן ההקלות של האלבום הלבן. בזכות הפתיל הזה ראיתי כמה סרטונים על רינגו. מסתבר שהיתה לו ילדות קשה. גדל בשכונת עוני באווירה דיקנסית, בילה שנה בבית חולים בגיל 7 ועוד שנתיים בבית הבראה בגלל שחפת שחטף בגיל 13. בשיקום שם גילה את התופים. בגיל 15 עזב את בית הספר ועבד בעבודות מזדמנות. בגיל 16 ניגן עם חברים כלהקת סקיפל, אבל עוד לא היו לו תופים, אז הוא השתמש באצבעון וכלי שנקרא לוח כביסה. היה חבר בכנופיה (זה היה או לחטוף מכות מהכנופיה המקומית, או להצטרף אליה ולחטוף מכות מכנופיות אחרות, הוא אמר). בגיל 17 קיבל מאביו החורג סט תופים משומש (בס וסנייר, ומצילה שעשויה ממכסה של פח זבל) שהוא היה לוקח איתו להופעות הלוך וחזור באוטובוס. עבד במפעל וניגן בערבים בלהקה עם החברים שזכתה להצלחה בזכות הצלחת הסקיפל בליברפול. ב 1959 כבר רכש לו שם בליברפול כמתופף והצטרף ללהקה הליברפולית המובילה- רורי סטורם וההוריקנס. ב 1960, אחרי ארבע שנים של התמחות במפעל היה צריך לקבל החלטה לצאת לסיבוב הופעות בן 3 חדשים עם הלהקה בווילס או להשלים את ההתמחות (שנה חמישית מתוך חמש). ההורים שלו היו כמובן בעד השלמת ההתמחות, וגם ארוסתו לא התלהבה, אבל הוא בחר במוזיקה (וזה גם שילם קצת יותר- על ההופעות בקיץ 60' עם רורי סטורם וההוריקנס, הלהקה הליברפולית המובילה באותה עת, הוא קיבל 16 פאונד לשבוע במקום 14 במפעל). באוקטובר 1960 הרורי סטורם וההוריקנס חתמו עם המועדון בהמבורג שבו הופיעו גם הביטלס, ההורינקס המצליחים קיבלו את השורה העליונה במודעות וגם יותר שכר מהביטלס. והנה פריט טריוויה מעניין שגיליתי עכשיו- באותו חודש נכנסו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו לראשונה ביחד לאולפן הקלטות. זה היה בהמבורג, והם התכנסו כדי ללוות את הבסיסט של ההוריקנס שרצה להקליט כמה שירים. לא פיט בסט, לא סטיוארט סת'קליף ולא אף אחד אחר מחברי ההוריקנס. רק ארבעת המופלאים (וכמובן יוזם הארוע לו וולטרס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג על מה אתם מדברים, אבל אאז''נ היה בשעתו קונצנסוס שרינגו הוא מתופף גרוע, החוליה החלשה ברביעיה, ושאהרל'ה קמינסקי יותר טוב ממנו. אני לא יודע אם זה כמו לטעון שערן זהבי יכול להחליף את מסי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו כזה. רינגו תמיד נחשב המתופף הכי underrated בעולם. הכי העריכו אותו דווקא המתופפים. הוא השפיע על דור שלם של מתופפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מזמן טיפחתי הגיג מקביל, על "כוורת". כידוע מבין ששת הנגנים שלה, חמישה הוכיחו עצמם כמוזיקאי-על בקריירות סולו. נשאלת השאלה, כמו שאנפף מאיר פניגשטיין, מה רמתו של השישי, מאיר פניגשטיין עצמו, כמתופף, מה תרומתו לצליל של כוורת (לצד תרומתו הבלתי מעורערת לצד ההווי והצחוקים של הלהקה), והאם הם היו יכולים להיות עוד יותר טובים, אם אפשר בכלל לדמיין דבר כזה, עם מתופף אחר1. בזיכרון שלי לא זכורים אצלם רגעי תופים מרשימים במיוחד. בחנתי את ההגיג בהאזנה לשלושת אלבומיהם בתשומת לב מיוחדת לתופים. אכן, ברוב מכריע של השירים יש לתופים תפקיד בנאלי ואף נרפה משהו. ברגעים מפורסמים של קצב שנותן בראש ("טנגו צפרדעים", המכות המודגשות ברגעי מפתח ב"שיר המכולת") נראה שמי שעושה את רוב עבודת הקצב זה גיטרות (מצרך שהיה זמין בשפע ב"כוורת", כמובן). אבל דווקא בקטעים האינסטרומנטליים והמאולתרים מתגלה תיפוף נהדר, חזק יצירתי ומוביל. דוגמה בולטת: הפתיחה של "למרות הכל". עם עד כאן אני לא מדבר שטויות (ברור שכן), אז נראה לי שהאשמה בחוורונם הכללי של התופים בכוורת היא לא בפניגשטיין, אלא אולי בסנדרסון, בכובעו כאדריכל הצליל של כוורת, שלא השכיל לנצל אותם. או שמא העניין הוא אופן ההקלטה. מחפירותיי בויקיפדיה על הביטלס אני למד שהקלטות שירים החלו אז בערוץ תופים שנתן את הקצב, ועל רקעו הוקלטו הכלים והקולות האחרים בהדרגה. אם רצו אפקטים יצירתיים יותר של תופים, היה צריך להקליט ולהוסיף אותם לחוד אחר כך. יכול להיות שבכוורת לא טרחו על החלק הזה. ומה בקטעים האינסטרומנטליים והמאולתרים? ניחוש פרוע, הם הוקלטו מייד כשכל הלהקה מנגנת יחד. 1 מאיר ישראל, לפי ויקיפדיה, סירב להזמנת סנדרסון להצטרף ל"כוורת", "כי הם ניגנו כמו להקה צבאית"! מי עוד היה אז? לזוהר לוי, אומרת ההיסטוריה, היה אגו אמנותי כל כך ענק, שברור שלא היה לו מקום באותה להקה עם סנדרסון. מועמד: עמי טרייביטש! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פניגשטיין מתופף טוב. יש לו feel ויש לו חותמת. זה יותר מורגש בקטעים הפרוגיים כמו למרות הכל. לא מי יודע מה יצירתי, אבל מה אפשר כבר לעשות עם המקצבים של גוליית ומדינה קטנה? אני חושב שלכוורת לא היה שיר אחד של Hard Rock מתחילתו ועד סופו, תמיד הם נמסים באמצע לאיזה אומ-צה. בכל זאת באומ-צה של המגפיים של ברוך פניגשטיין מצליח להיות דומיננטי ויצירתי. וכשנתנו לו לדחוף הוא דחף יפה, כמו בסוף של הבלדה על ארי ודרצ'י. בהופעות הוא היה מתפרע בסולו תופים ארוך ומספק (מה ידעתי אז) ביו-יה. הכי חלש שלו לטעמי- העולם שמח: שיר שמתחנן להרבה תופים שמחים ויצירתיים ומקבל תה פושר. הכי מוצלחים לטעמי- המגפיים של ברוך ושיר מלחים. אם אתה רוצה מישהו שישלים את חמשת הגאונים ויתן מאצ' לאולארצ'יק בחטיבת הקצב אני חושב על פיל קולינס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"עם עד כאן" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לגמרי היה אומר את זה. ג'ון לנון היה המעמיק והפילוסופי בין חברי הביטלס, אבל היו בו גם עורקים לא סמויים של ציניות ורשעות. אם מישהו מן הרביעיה צפוי לומר דברים מרושעים על האחרים, זה לגמרי הוא. לנון נמנה על אוהבי האנושות המתקשים לאהוב בני אנוש סתם. למען הדיוק כדאי שאדייק ואומר שלנון היה אוהב אדם אמיתי, אבל כלפי בני אדם ספציפיים היו לו לא מעט התבטאויות פחות מלבבות. (למשל יחסיו עם אביו שאותו פגש רק בבגרותו. הוא לא התנכר אליו, אבל השתדל לראות אותו מעט ככל האפשר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר הכי מטלטל של לנון יכול להסביר: Mother, you had me but I never had you
I wanted you, You didn't want me So I, I just got to tell you Goodbye goodbye Father, you left me but I never left you I needed you, You didn't need me So I, I just got to tell you Goodbye goodbye Children, don't do what I have done I couldn't walk and I tried to run So I, I just got to tell you Goodbye goodbye Mama don't go |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפילו לגבי המעמיק ופילוסופי אני מעלה הסתייגות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הסתייגות שנכונה תמיד למפורסמים: אנו מדברים על תדמיות ולא על אנשים שאנו מכירים באמת. ג'ון לנון הוא קרבן צפוי של תדמיתו כנציג האולטימטיבי של נוער הפרחים ההיפים ותרבות הנגד. ידוע גם שהוא לא היה מה שנקרא אדם "נחמד". לנון היה אלים, בוגדני ומרושע. אבל גם אדם רדוף חרטה על מעלליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פשוט חשבתי על הריסון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין. אבל התרשמותי ממנו היא שהוא דוקא מתאים לטיפוס ה''נחמד'' וההתעניינות שלו בעניינים רוחניים כמו פילוסופיה ומוסיקה הודית וסרטי מונטי פייטון היא חלק ממין תמהונות חביבה ולא מעבר לכך. אבל שוב, אנו לא באמת מכירים אותו. מידת העוינות שתגלה אצל רבים כלפי לנון ודברים שאמר, מעידה שהוא ככל הנראה נגע בהרבה עניינים רגישים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לנון, שבין שאר מעלותיו גם היה פרובוקטור לא קטן, ידע היטב איך לעשות גלים תקשורתיים ורבי השפעה. אני לא בטוח שזה מעיד על רוחניות יתירה. כבר אמרתי שאני לא מומחה ללנון, וברור שבזמן אמיתי לא הייתי חשוף לתקשורת על ארבעת המופלאים. אבל באשר לטוהר כוונותיו אחלוק אנקדוטה אישית. זכורני שכבר בשנות השבעים המאוחרות, אבי - שהיה רחוק מאד מלהיות מעורב בתרבות הפופולרית, וודאי מלהגיב עליה בעוקצנות - העיר שזה יפה מאד לשיר על שלום עולמי ושיוויון בין כולם, כשאתה גר בבנין הכי יקר בניו-יורק. דווקא בגלל שאמירה כזו כל כך לא אופיינית לו, היא נחקקה בזכרוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה בדיוק סוג הביקורת שאותו תארתי. האם מי שתומך בפמיניזם ושלום עכשיו גלובלי, אינו יכול לגור בכל מקום שהוא יכול לאפשר לעצמו? מה הקשר בין הדברים? בתחילה חשבתי שאתה מתכוון לאלימות ולזדוניות שלנון גילה כלפי סביבתו (כפי הנראה היה גבר מכה) ולריחוק שגילה כלפי בנו ג'וליאן. ולכן ציינתי שלנון בניגוד לביטלס האחרים לא היה אדם נחמד. אבל הוא היה אדם שקורות חייו המעניינים הפכו אותו במקום לאדם מקופח בעיני עצמו, אנוכי ומרוכז בעצמו, לאדם נדיב ובעל דעות מעניינות ואנושיות. פרובוקטור? אולי, אבל בשם אלו ערכים ותקוות נפלאות. כאשר לנון ובת זוגו הפגינו בישיבה במיטה למען שלום עולמי, למי מפריעה הפרובוקציה הזו ואיזו דרך מקסימה וחכמה להדגים, לממש ולהפיץ את הרעיונות שהפגינו בשמם. בעידן בו הציויליזציה שלנו שועטת אל קצה וזאת בשל העדר הזדהות ואחדות אוניברסלית, אפשר להיווכח כמה חבל, שתקוותיו לא אומצו ע"י יותר אנשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ללנון היה מעמד די מיוחד בשנות השבעים. האבל כשהוא נרצח היה חסר תקדים עבור מוזיקאי. בונו נכנס למשבצת הזו בשנות התשעים אבל לנון יצר אותה. תקופה ארוכה הוא היה די מסוכסך עם עצמו, ואכן פול מקרטני היה קרוב יותר לג'וליאן מאשר ג'ון עצמו. עוד בתקופה המוקדמת של הביטלס השלשה שיחקו תפקיד של "ילדים טובים" וג'ון היה "הילד הרע"1. אבל יוקו הצליחה ליישר אותו בסוף, ובשנים האחרונות לפני מותו היה שלם יותר עם עצמו. מרגישים את זה גם באווירה של התקליט האחרון שהוציא, שהיא הפוכה לגמרי מזו של תקליט הסולו הראשון שלו מ 1970. ________ 1 1963 מול המלכה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. חשבתי בהתחלה שהפוז מתכוון ליחסים הקשים בין ג'ון לנון לג'וליאן ואמו (שכללו גם אלימות כלפי האם). לנון בחייו האישיים היה רחוק מאד מדמות נער הפרחים שוחר השלום והאהבה שהציג. אבל דוקא השניות הזו, שלנון היה מודע לה, הפכה את דעותיו למורכבות יותר ופחות פשטניות ממה שאלו שאינם מחובביו נוטים להציג. לנון היה חוליה בשרשרת שמתחילה מטולסטוי ונמשכת בגנדי. אלו הן דעות שנויות במחלוקת ומעוררות התנגדות רבה (אפילו של אדם כמו ג'ורג' אורוול), אבל הן ממש לא שטחיות או חסרות חשיבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחת רווחה? אני מצטער על עוד מיתוס יפה שהעוּבדות הורסות בברוטליות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרך הכתבה הזאת של בן שלו גיליתי את הקינה "שיר לג'והן לנון" (ה-ה' המיותרת במקור), של צביקה פיק. גם אם נשים בצד את העובדה שבערך חצי מהשירים שמצוטטים הם של מקרטני נטו, מדובר בזוועה יוצאת דופן - המילים, הלחן, העיבוד, השירה, ואפילו המיקס הם לא סתם גרועים עד חלשים, אלא גם ב-180 מעלות ממה שלנון היה וסימל. להשוואה: מקרטני, הריסון, אלטון ג'ון, פול סיימון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר בזמנו היה אולי השיר המושמץ ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, ולהבדיל משאר הביקורת אז על פיק- ממש בצדק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שמתחיל עם "ג'ון" יגמור עם "ברמס" ו"מלר". (סתם, באמת היה צריך מזמן לעבור ל״בראמס" ו"מאלר", רק שחובבי המוזיקה הקלאסית לא בקלות נפרדים משגיאות העבר.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה עם "אפגהניסטן"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפע’ניסתן או אפר’ניסתן. או אפעניסתן (כמו עזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, מאז גאליבר, יושב בפינה ושותק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או, באמת תהיתי, מה שורשי ההחלטה המוזרה על-פניה לתעתק את העיצור הערבי הזה (غ) כ-gh או g באלפבית לטיני (מה שגורם לדוברי אנגלית, ובטח דוברי הרבה שפות שמשתמשות באלפבית, הלטיני להגות "אפגניסטן" ו"גאזה"), וממתי כותבים היהודים את השם "בגדד" באות ג', והאם ייתכן שזה בהשפעת האנגלית (יש יהודים בעיר הזו מממש מזמן). אחרי שלושת רבעי שעה של נבירה אין לי תשובות מלאות, אבל הגעתי לזה: 1. ביוונית עתיקה האות גאמה נהגתה /g/ (כמו גימל שלנו), אבל ביוונית מודרנית אחת ההגיות שלה קרובה מאוד (זהה?) ל-غ. אז אולי התעתיק הלטיני מושפע מיוונית. 2. בגדד נוסדה על-ידי חליף מוסלמי, אבל לקחה את שמה מישוב קיים סמוך, שנקרא כך כנראה ממקור פרסי - גם שם היה קיים העיצור غ - אבל יש גם אסכולות אחרות על מקור השם (חפירה די ארוכה בBaghdad#Name [Wikipedia]). בתלמוד הבבלי, מלפני אותו חליף, מוזכר רב חנא בגדתאה [ויקיפדיה], כלומר מהעיר "בגדת". רש"י חשב שזו בגדד, וזה באמת סביר אבל יש שחושבים אחרת. אם זה נכן, אז יש יהודים בעיר הזו מממש מזמן, ואנחנו הקדמנו את האנגלית בגדול. (2 א'. הפירוש בפרסית הוא "ניתנה על-ידי האל". בגלגול הודו-אירופי מאוחר יותר, זה השם הסלבי "בוגדן". אפשר לעברת את שם העיר ל"יונתן".) 3. שתי האנקדוטות האלו גורמות לי לחשוב שאולי העיצורים /g/ ו-غ בעצם לא כל כך רחוקים בהתגלגלות של שפות. 4. אם נראה לנו עיוות שאירופאים אומרים "גאזה" ו"אפגניסטן", היו ערבים שהחזירו בכיוון ההפוך: יש מדינות ערביות שבהן מתעתקים /g/ משפות אחרות ל-غ, ומן הסתם הוגים בהתאם, למשל הונغ קונغ והמכשף غـנדלף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הג’ הזו של בגדת היא כנראה ג’ רפויה (בכתב לא הבדילו בין שתי הצורות) שבוטאה כמו غ הערבית, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה! שכחתי שהיתה ג' רפויה. (כמה חזקה ההשערה שהיא נהגתה כמו غ? אם זה נכון, זה סוגר לגמרי את נקודה 3 שלי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמינות של רש''י צנחה בעיני אחרי שגיליתי שבנוגע לשמות חיות וצמחים לרוב הוא סתם ניחש ולא היה לו מושג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שאפשר לקחת אותו כסמכות בשום פירוש שלו; מעצם היותו כל כך חלוצי, ועם אמצעים כל כך דלים למחקר, אין ספק שהוא פספס בכמויות. אני יכול גם להבין למה הוא לא החצין את מידת הודאות/ניחוש שלו בכל פירוש: אולי החצנה כזו לא עלתה על הדעת אז, וממילא הוא היה רשאי לסמוך על הקורא הנבון שישפוט את פירושו בכליו הוא (של הקורא) - הרי לא היו לרש"י מקורות שלא היו לקוראיו. אפשר רק להעריץ אותו על כל המקומות שבהם צדק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל לתת כמה דוגמאות למקומות שבהם הוא צדק, ומקומות שלא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, גדול עלי. אני בעיקר נחשף לזה בטורים של אילון גלעד ב"הארץ", שם מופיעים פירושי רש"י פעמים רבות, אבל תמיד כפרט מידע קטן, ואני שוכח מיד. גוגל בצירוף מנוי דיגיטלי יספקו לך דוגמאות די בקלות. משהו אחד אני כן זוכר, בזכות המצגת מתגובה 760342: בתורה כתוב "מצות על מרורים יאכלהו". עד תקופת המשנה כבר לא ידעו מה זה בדיוק "מרור", והתנאים פסקו על חמישה ירקות שרשאים להיחשב למרור, אחד מהם "חזרת". עד תקופת התלמוד כבר לא ידעו מה זה בדיוק אף אחד מאותם חמישה שמות של ירקות, והאמוראים פסקו ש"חזרת" של התנאים היא "חסא". במאה ה-11 במערב אירופה כבר לא ידעו מה זה בדיוק "חסא". רש"י פסק ש"חסא" של האמוראים היא "ליטוגא". "ליטוגא", אנחנו יודעים היום בודאות, היא הירק שאנחנו היום קוראים לו "חסה", ברציפות מאז רש"י (לפחות) ובזכותו. היום מסכימים גם החוקרים הביקורתיים שהוא צדק בזה, אני מניח שלפי שפות שמיות אחרות ששימרו את השם. (אבל, אתם רוצים לצעוק, חזרת היא בכלל שורש חריף! או, זה סיפור משעשע (עניין של טעם) כשלעצמו, אבל בפעם אחרת.) (וגם, חסה זה בכלל לא מר! גם כאן יש לי תיאוריה, אבל לפעם אחרת.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וסרטון שמסביר יפה איך (אינטרפרטציה שלי) רינגו בעצם הפך לביטל הרביעי עוד בהמבורג, ומדוע כשג'ורג' מרטין הגאון זרק את פיט בסט זה היה מתבקש. עדיין בהקלטה של הסינגל הראשון (Love me do) ג'ורג' מרטין לא היה מבסוט מהטייקים עם רינגו ולקח מתופף אולפן (אנדי ווייט). הגרסה המפורסמת (עם אנדי ווייט המדוייק) הגרסה עם רינגו (איכות מופחתת, כי הסליל המקורי אבד והמאסטרינג הוא מתוך תקליט 45 שהודפס ב 600 ומשהו עותקים נדירים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה ששני הסנט שלי שווים בעניין זה- אני חושב שסיבה חשובה שהקינקס לא הפכו לאחת מהלהקות הגדולות היא חטיבת הקצב הפושרת שלהם, בעיקר התיפוף הדלוח. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |