בתשובה לג. שמעון, 16/03/22 21:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא ידעתי שפוקויאמה היה פעם תלמיד של הנטינגטון. אולי ההתיחסות של הנטינגטון לקץ ההיסטוריה היא ההסבר לשימוש שלו במונח ציביליזציה. היה לי קשה להבין מה ההבדל בין ציביליזציה לסתם מדינה (כמו יפן או הודו). הנטינגטון השתמש בדת כדי להגדיר ציביליזציות, אבל לי זה נראה שימוש מאולץ. אני לא חושב שרוסיה רואה עצמה ציביליזציה שונה מפולין או מסתם מדינה אירופית אחרת. דת היא אחת הסיבות לפריצת מלחמות, אבל מלחמות פורצות גם בין עמים בני אותה דת (כמו רוסיה ואוק') ולא תמיד הן קצרות. הציביליזציות של הנטינגטון, נולדו בהשראת האיחוד האירופי. אבל בינתיים האיחוד הזה מתפורר כבר לא בשוליים ואין איחודים ציביליזציוניים מקבילים (נניח למשל באפריקה). נראה שגם פוקויאמה וגם הנטינגטון טעו. ההיסטוריה ממשיכה כהרגלה בסכסוכים בין מדינות ושבטים, כאשר בעולם שיש בו מעצמות, כל סכסוך מתקטב והאומות המסוכסכות חייבות לבחור מעצמה/ות שיתמכו בהן. אם המלחמה באוק' תסלים למלחמה בין רוסיה לנאט"ו מה מלמד אותנו התיאור של רוסיה וברית נאט"ו כציביליזציות ואיזה רקע דתי יש חסכסוך הזה? העניין הוא שלמעצמות מטבע הדברים יש חוג השפעה ומעגל של בני חסות ובני ברית? מדוע לקרוא לחוג הזה ציביליזציה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי לקרוא לזה ציוויליזציה, כדי שנוכל להשתמש בפתגם "בכל ההיסטוריה של הציוויליזציה המערבית". למשל: בכל ההיסטוריה של הציוויליציה המערבית אף אחד לא הצליח לבצע את ההחלפה (ג'ורג' קונסטנזה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא שמעתי על כך שהנטינגטון היה תלמיד של פוקוייאמה. מה שציינתי הוא שהתזה של הנטינגטון נולדה כתזה נגדית לזו של פוקוייאמה. בהגדרת הציוויליזציות של הנטינגטון יש הבדל ברור בין מדינות לציוויליזציות, כך לדוגמא: הציוויליזציה המערבית לשיטתו כוללת מדינות רבות, מדינות אירופה המערבית הנוצריות, ארה"ב, קנדה ואוסטרליה. עוד דוגמה: כל המדינות האיסלמיות. הן ציווליזציה אחת. לפי החלוקה של הנטינגטון יש גם אפשרות שהציווליזציה והמדינה הן אחת, יפן לדוגמה. לפי הגדרתו, לציוויליזציה יכולה להיות מדינת ליבה. כך לדוגמה, רוסיה היא מדינת הליבה של הציוויליזציה האורתודוכסית, בלרוס ואוקראינה משתייכות אליה, פולין לא. להבדיל מתזות מתמטיות, בתזות היסטוריות, בפרט כשהן בהיקף כזה, ניתן למצוא חריגים, השאלה היא האם בסה"כ הן עושות איזשהו סדר מעניין שניתן לבחון דברים דרכו, ולעיתים דרך הפרכת התזה מתגלים דברים מעניינים. את התזה של פוקויאמה הפריכה ההיסטוריה הקצרה עצמה, דוגמה בולטת: סין. התברר שכלכלה קפיטליסטית עובדת יפה מאוד גם במדינה שאינה דמוקרטיה ליברלית. דוגמא שנוטה לאשש את התזה של הנטינגטון: טורקיה. נאט"ו כברית צבאית יכלה לעכל את טורקיה לתוכה, אבל "האיחוד האירופי" לא חפץ בכך, למרות שהטורקים במשך זמן רב השתוקקו להתקבל לאיחוד. לעומת זאת "האיחוד האירופי" די מהר קיבל לתוכו את מדינות מזרח אירופה אחרי נפילת ברה"מ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"תלמידו של פוקויאמה" נשמע לא טוב וכנראה יוצר אי הבנה של כוונתי. לא התכוונתי שהנטיגטון הוא תלמידו של פוקויאמה במובן התאורטי. כוונתי היתה פרוזאית, הנטינגטון בזמן מסויים למד אצל פוקויאמה. כוונתי היתה שהתנגשות הציביליזציות של הנטינגטון הושפעה מקץ ההיסטוריה של פוקויאמה והיתה במידה מסויימת תגובה עליה. לדעתי, זה בערך תואם את מה שכתבת גם אתה. חשבתי שעניין הציביליזציות אצל הנטינגטון "נולד" כדי להחזיר בחזרה את עניין הדתות שאצל פוקויאמה התאיידו לגמרי. תגובתי היתה בדיוק לפי ההנחיות שתארת בתגובתך. הבעייה היא שאני לא התרשמתי שמושג הציביליזציה תורם במיוחד להבנת הארועים ההיסטוריים או משפר את כושר החיזוי של ארועים עתידיים. קח את הדוגמה הטורקית. כאשר קבלת טורקיה לאיחוד היתה על הפרק (לפני שארדואן פנה סופית לאופציה האיסלמית-סונית) היתה הרבה רטוריקה נוצרית אנטי מוסלמית ("מסוכן שהמדינה המאוכלסת ביותר באיחוד תהיה מוסלמית"). ביבשת שבה במדינות רבות יש מפלגה ששמה הוא ווריאציה כלשהי על "נוצרית-דמוקרטית", זה נשמע סביר שרציונלים ואמוציות דתיים הנחו את המהלך. אני לא בטוח שזה גם נכון. היום כבר ברור שגרמניה היא לב האיחוד ובגרמניה היתה בעייה עצומה של מהגרים טורקיים ואני חושד כי הפחדים האירופיים מהגירה טורקית עמדו מאחורי הרטוריקה הדתית. בראייתי תופעת ההגירה הולכת ותופסת מקום בהיסטוריה האנושית על חשבון העניין הדתי. בעניין הזה ישראל היא מיקרוקוסמוס. למרות שכל קבוצות המהגרים בישראל חוסות כביכול תחת מטרייה דתית אחת המתחים ביניהן אינם שונים מהמתחים במדינות מהגרים או שבטים אחרים. נראה שהסכסוך ה"דתי" בין יהודים לפלשתינאים עשוי להיות מתואר כ"ציביליזציוני" ביחס לסכסוכים בתוך ה"ציביליזציה היהודית". עד כמה זה נראה לך תורם או מסביר את המצב הישראלי? המצב הבינלאומי היום הוא של מתיחות בין 4 מעצמות (ארה"ב, האיחוד האירופי, סין ורוסיה) וכמעט כל סכסוך אחר ישר מתרגם לתחרות ביניהם. במה זה שונה מהמצב ב-1900 כאשר 7-8 מעצמות (כולן למעט יפן ואולי ארה"ב מאותה ציביליזציה) התגוששו ביניהן? בקיצור, אני לא רואה מה מושג הציביליזציה מוסיף מעבר להחזרת עניין מלחמות הדת בדלת האחורית. לענ"ד, התנגשות הציביליזציות היא תאוריה שפשטה את הרגל לא פחות מקץ ההיסטוריה אליבא דפוקויאמה. ההיסטוריה ממשיכה להתגלגל ולהשתנות ואי אפשר לטבול בנהר באותם מים פעמיים. התפוצצות אוכלוסין, שינוי אקלימי, מהפכות טכנולוגיות וגלי הגירה, יוצרים מצב שמדמה להיות התפוררות של הציביליזציה האנושית כולה יותר מאשר התנגשות בין ציבילזציות שונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי שוקי, תזות היסטוריות מעין אלה נמצאות בארגז הכלים, ואין זה אומר שיש להפעיל אותן בכל מקרה, לדוגמה, נראה לי לא לעניין להפעיל את התזה של הנטינגטון בעניין "מלחמת פוקלנד" או "מלחמת העולם הראשונה" (שכפי שעוד למדנו בתיכון רצוי להסתכל עליה דרך "המרוץ הקולוניאלי" בעת ההיא, ועוד). לעומת זאת, היא ניראית לי מתאימה למלחמה הנוכחית. לדוגמה, אני רואה עוד אישוש לרלוונטיות של השימוש בתזה הזו לגבי המלחמה הנוכחית למקרא מאמר חדש בהארץ על "אלכסנדר דוגין" ("הרספוטין של פוטין") ו"הפוליטיקה הרביעית". המאמר מעניין לכשעצמו ואני מצטט כאן כמה משפטי מפתח מתוכו, ובסופן קישורית: "כדי להבין את פוטין, צריך להיכנס לראש של אלכסנדר דוגין, הפילוסוף הפוליטי המשפיע ביותר ברוסיה, מבחינתו, המלחמה באוקראינה היא רגע היסטורי בדרך לסדר עולמי חדש. רעיונותיו הרדיקליים של דוגין מתיימרים להציע חלופה תרבותית, רוחנית וערכית לסדר הליברלי של המערב המודרני./ חיבורו "התיאוריה הפוליטית הרביעית", מבקש להעמיד חלופה לשלוש הפרדיגמות הפוליטיות הגדולות של המודרנה: הליברליזם, הקומוניזם והפשיזם. לטענתו, הקומוניזם נכשל בגלל גישתו המטריאליסטית להיסטוריה, האובססיה שלו למבנים מעמדיים, היחס המופקר שלו לדת והציפייה הפגומה לקידמה חד־כיוונית. הפשיזם נדון לכישלון בשל התבססותו על עליונות גזעית ופולחן המדינה. הליברליזם, שהציב את הפרט במרכז החיים הכלכליים והפוליטיים, הותיר את בני האדם חלשים ומנותקים ופורר את החברה. התיאוריה הפוליטית הרביעית מציעה דרך שלא נוסתה עד כה — במקום המעמד, המדינה והגזע, או האינדיבידואל, היא מעמידה את הרעיון הפוליטי על יסוד אחר, על מושג ה–Dasein ("הוויה" או ה"היות בעולם" כפי שהוא מתורגם לעתים) הלקוח ממשנתו של מרטין היידגר./ לפי דוגין, הרעיון המכונן של המערב הוא שאין שום דבר קדוש, הכל חומרי. המסורת שסיפקה גישה אל המטפיזי והנשגב נשכחה, והאדם נותר בודד ומנוכר, משולל חוויה פנימית מכוננת. המלחמה באוקראינה, אם כן, משקפת התנגשות ציביליזציות: "מודרניות נגד מסורת, מטריאליזם מול הגינות"/ הדגם הפילוסופי שמציע דוגין הוא מעין מהפכנות שמרנית שדומה לזרם ההגותי שצמח בגרמניה בין שתי מלחמות עולם. זרם זה טישטש הבחנות מקובלות בין שמאל לימין ומיזג יסודות פרוגרסיביים וריאקציוניים, תבוניים ומיסטיים, וטיפח רעיונות שחלקם מצאו את מקומם מאוחר יותר במסגרת האידיאולוגית של הנציונל־סוציאליזם. / כל מי שערכי החירות והדמוקרטיה חשובים לו צריך להקשיב ברוב קשב לדבריו. תחושת המיאוס שחשים רבים במערב לנוכח הדורסנות התאגידית, הפערים הכלכליים בתוך החברה ואי־השוויון בחלוקת המשאבים הגלובליים, הרס הסביבה על ידי צרכנות חסרת מעצורים והדוניסטית, שיעבוד חיי הרוח והתרבות לכלכלת שוק היפר־קפיטליסטית, ועוד כהנה וכהנה מחולאי הניאו־ליברליזם, צריכה לשמש תמרור אזהרה ולעורר חשש אמיתי באשר לעתיד המערב הליברלי. https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מנוי הארץ ולכן לא קראתי את המאמר כולו. אני סומך עליך שתמצת אותו וציינת את עיקר הטענות. על זה יש לי 3 הערות. א. איני יכול להימנע מאזכור הדימיון הפיזי בין דוגין לסולז'ניצין שצץ במחשבתי למראה תמונתו של דוגין. דוגין הוא המשך של אינטלקטואלים והוגים רוסים רבים שהגו אסכולות שונות, חציין מטאפיזיות, מיסטיות וחציין רציונליזציה של זרמים פוליטיים בחברה הרוסית. נראה לי שפוטין הוא כל כך הרחק בכיוון המטריאליזם והתועלתנות, שהרומנטיקה הלאומית בנוסח ה"ואנדרפוגל" הגרמני, אם לזה רומז דוגין, תהיה פשוט מסכה מאד שטחית של אידיאולוגיה שאין לה קיום של ממש, המשמשת כדי להעטות על התועלתנות והביריונות של פוטין מסיכה אידיאולוגית-הגותית. ב. דומני שהציטוט הבא ממך ממצה את עמוד התווך של האידיאולוגיה הרביעית - "תחושת המיאוס שחשים רבים במערב לנוכח הדורסנות התאגידית, הפערים הכלכליים בתוך החברה ואי־השוויון בחלוקת המשאבים הגלובליים, הרס הסביבה על ידי צרכנות חסרת מעצורים והדוניסטית, שיעבוד חיי הרוח והתרבות לכלכלת שוק היפר־קפיטליסטית, ועוד כהנה וכהנה מחולאי הניאו־ליברליזם, צריכה לשמש תמרור אזהרה ולעורר חשש אמיתי באשר לעתיד המערב הליברלי". צריך אם כן לחלק את הרעיונות לשניים. בחלקן מדובר על ניסוח הבעיות והקשיים של הניאו-ליברליזם. אני לא חושב שמישהו מעמיק יתכחש לבעיות האלו ולאתגרים המאוד קשים שעומדים בפני הדמוקרטיות הליברליות. החלק השני הוא ה"אידיאולוגיה הרביעית" שהוא מציע כאלטרנטיבה לרעיונות הניאו-ליברליים. אם הכיוון הוא אכן שטפן גאורגה הגרמני וג'ון הרגרייב הסקוטי, יש לי ספק גדול אם האידיאולוגיה הזו מחזיקה הרבה מים. יש הרבה רומנטיקה ומיסטיפיקציה של הפוליטיקה, אבל מעט מדי הכנסה וארגון כנסייתי של שליחים שישאו על גבם ויתפרנסו מן שליחות האידיאולוגית. ג. נראה לי שש"ס היא הקרוב ביותר ל"אידיאו' 4" במקומותינו. אין ספק שש"ס הצליחה להכות שורש עמוק מאד בציבוריות הישראלית. אין ספק גם שש"ס נבנתה על כעס ותחושת קיפוח עמוקה בפוליטיקת הזהויות הישראלית. זה החצי הקובל של האידיאו'. השאלה המטרידה אותי היא לגבי החצי השני, החצי המשיב. איזה חלק מן היציבות של ש"ס בנוי על התיאוריות הפשטניות של אבישי בן חיים ואיזה חלק על הכנסייה של פעילים מורים ומורות ברשת אל מעיין ובממסד הישיבות? מהי הכנסייה שנושאת על גבה את האידיאו' של דוגין ברוסיה? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |