 |
למרבה המזל יש לנו את ההיסטוריון המופלא יוסף בן מתיתיהו פלאביוס. עיון בספרו מגלה שהתמונה, כדרכם של בני אדם, מורכבת מאד.
בהקשר הזה, כדאי להזכיר שאפילו פלאביוס עצמו רומז די בבירור אל האשם האמיתי בחורבן ירושליים. האשם הגדול מכולם נופל על הרומאים עצמם שהתנהגותם הביאה את הקיסר טיבריוס לומר: "Boni pastoris est tondere pecus, non deglubere". (רועה טוב גוזז את הצאן, לא פושט את עורו). ממלכת יהודה ונספחותיה אכן היו איפרכיה קשה לשליטה, אבל קוצר הראות, הטיפשות והחמדנות הרומית גרמה למינוי נציבים (גבירים) שנהגו בברוטאליות כדי לסחוט מסים ושוחד וגרמו לעוינות של האוכלוסיה המשועבדת. היו נציבים מוצלחים ואפילו אגריפס הראשון הצליח לא רע בתור מלך יהודה, אבל נציבים כמו אנטוניוס פליקס, פונטיוס פילאטוס וגסיוס פלורוס, הביאו את המון העם לידי יאוש והתמכרות להזיות משיחיות. הם היו האדמה מתוכה צמחו ישו הנוצרי, יוחנן המטביל, כת קומראן, הסיקאריקים ומנהיגי הקנאים. שוב ושוב הצליחו המתונים בשני הצדדים להשתלט על הלהבות שבערו ביהודה ובגליל. אבל פרובוקציות השוד והרצח של הנציבים הרומיים המושחתים דאגו שהגחלים ימשיכו לרחוש.
ישנה אפיזודה ידועה בה במסגרת סכסוך בין יהודים דתיים לחילוניים ביבנה, הדתיים החריבו מזבח לקיסר קליגולה. הנציב פונטיוס פילטוס השתמש בתקרית כדי להסית את קליגולה המטורף לדרוש הצבת פסלו במקדש בירושליים ולא להסתפק בהקרבת הקרבנות לשלום הקיסר. הדרישה הזו כמעט הביאה לפרוץ מרד שנמנע רק בגלל מאמציו של הנציב בסוריה ומותו של קליגולה. בשנת 66 רומא היתה בנקודת שפל של מלחמת אזרחים וקל היה לשכוח את יחסי הכוחות בין אימפריה גלובאלית לפריפריה שבטית ומסוכסכת ואז פרץ המרד.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש