בתשובה לדב אנשלוביץ, 16/02/25 15:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
>> אין לי ספק שכל עניין ה"נאמנות" הוא המצאה. בשביל מה צריך "נאמנות"? מתוך נאמנות עיוורת [ויקיפדיה]: "מטרת ההסדר היא להימנע מניגוד עניינים, שעלול להיווצר בין בעל התיק לתפקידו הציבורי. למשל ראש עירייה או ראש רשות מקומית עשוי להיות מצוי בניגוד עניינים, אם חברה לייזום נדל"ן ,שבה הוא מושקע, תבקש לאשר לה הגדלת שטחי בנייה בעיר שעליה הוא מופקד. ... בישראל מחויבים שרים וסגני שרים למסור את תיקי השקעות שלהם ושל בני משפחתם לניהול בנאמנות עיוורת." |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
טיפול בידי אחיך זו ממש לא נאמנות עיוורת. ותמשיך עוד משפט בקשר לשרים, תראה שאסור להם אפילו לדעת במה משקיעים להם. זה משהו אחר לגמרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העובדה שזה אח שלו פחות רלבנטית. זהו הבעלים השני של הדירה שהיא נכס יקר מאד וקשה למימוש. יפויי כח נוטריוני לבעלים השני כפי שבוצע הוא הליך סביר בנסיבות העניין. כמו כן ההליכים המשפטיים שנגעו לדירה היו מאד טכניים (למשל העירייה תובעת על אי טיפול במפגע בטיחותי, מסירה את התביעה לאחר הטיפול) קשה לראות איך יווצר פה ניגוד עניינים של ממש. אני מסכים שיש פה בעיתיות מבחינת מראית עין, ורצוי להסדיר בחוק בצורה מפורטת יותר את נושא ניגוד העניינים של שופטים. אבל ברור לגמרי שזה לא העניין מבחינת המקטרגים, אצלם יש נאמנות עיוורת מסוג אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין קשר בין יפוי הכוח לבין נאמנות עיוורת, אלו שני דברים שונים לגמרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכתבה שקישרתי ד''ר מתן גוטמן מתייחס ליפויי הכח שניתן במקרה זה כ''מעין נאמנות עיוורת''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא ''אמר'', הוא הסביר למה כוונתו בביטוי ומהו ההקשר. וזאת בניגוד אליך שקבעת קביעה סתמית ותו לו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה בגלל ניסוח לא מדויק שלי כוונתי לא הייתה ברורה. אני מכיר בצורך במקרים מסוימים בנאמנות. מה שהתכוונתי לומר הוא שאין צורך בנאמנות במקרה הספציפי הזה. למשל, אני ואחי בעלי דירה בתל אביב. אז אם אחד מאתנו יהיה לו תפקיד ציבורי הוא יצטרך למנות את השני כנאמן? לאיזה צורך? כפי שאמרתי הקשר היחיד עם העיריה הוא שהם שולחים לנו מכתבים כאשר הם רואים צורך לעשות זאת. ה gptchat ידע בוודאות על מכתב רשום שקיבל עמית בגלל איזה מקרה קודם, ואמר שסביר שנשלח לו מכתב רשום גם עקב האישום הזה. אז אפילו נניח שקיימת במקרה הזה נאמנות. אז הנאמנות עושה סלקציה? מכתב אחד היא שולחת ומכתב אחר היא לא שולחת? זה לא סביר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש אולי עוד משהו שלא הובן בדבריי. העניין עצמו, כלומר העובדה שהתברר לעמית שהעיריה מאשימה את בעלי הדירות בבניין והוא בתוכם בהאשמה מהסוג הזה ושהוא מחליט לא לדווח על כך, לא נראית לי, כשלעצמה, כמשהו נורא ואיום, ועל כך הייתי סולח. מה שנורא ואיום הוא השקר. במקום לומר: ידעתי והחלטתי לא לדווח כי זה נראה משהו פעוט הוא בחר לומר שהוא בכלל לא ידע. אני לא מאמין לו, והסברתי למה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים, וגם השימוש בשם המשפחה הקודם מריח לא טוב. רק שאני חש שבימים טרופים אלה את ה''נורא ואיום'' עדיף לשמור למקרים יותר חמורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו יש לנו סיפור לחג. מסתבר שהשר ואסרלאוף והשופטת דפנה ברק ארז בעלה ובנה מבקרים בחג באותו בית כנסת. לפי עדות המתפללים בעלה של השופטת כשראה את השר פלט שאינו מוכן להתפלל יחד עם חבר מפלגתו של בן גביר, וויצא מבית הכנסת יחד עם בנו. בשלב זה הצטרפה השופטת הנכבדת לבעלה ובנה ואחרי דיון משפחתי קצר החליטו לחזור כולם לבית הכנסת. עד כאן סיפור שאין בו שום דבר נורא. מותר לבעלה של השופטת לסלוד מחברתו של פוליטיקאי כזה או אחר, והעובדה שהשופטת משכנעת אותו לחזור אולי אפילו יש בה משהו המאיר עליה בצורה חיובית. אבל יש בכל זאת שתי בעיות. האחת היא שהשופטת הזאת היא אחת מאלה האמורים לשפוט ב"תגרה" בין בין גביר והיועמשית בבית המשפט העליון, ומהסיפור הזה נודף איזה שהוא ריח של ניגוד עניינים שמחייב אותה, לדעתי, לפרוש מהשיפוט בדיון הזה. והבעיה השנייה היא החמורה בהרבה מבין השתיים, והיא זאת שהביאה אותי להצמיד תגובה זו לסיפור על יצחק עמית. בהודעה שהוציאה השופטת לאחר שהמעשה סופר היא אמרה שבעלה החליט לצאת ללא קשר לואסרלוף אלא מסיבה אחרת והדיון המשפחתי שבסופו הם החליטו לחזור לא היה קשור כלל בוסרלאוף. ברור שמדובר בשקר. הרי ישנם עדים ששמעו אותו מנמק את סיבת החלטתו לצאת. וזה חמור, ומאד מתאים לחבורת הזאת בראשות העבריין השקרן התחמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותו ריח של ניגוד עניינים עליו דברתי מחזיר אותי לשתי תגובות שלי מהעבר. כוונתי לתגובה 755240 שבה צטטתי את המלצתו של השופט פליקס פרנקפורטר לבית המשפט להתרחק מעניינים הנמצאים במחלוקת ציבורית: "תחושת אמון כזו נוצרת באמצעות ניתוקו המלא של בית המשפט, הן בפועל והן באופן שבו הוא נתפס בציבור, מהסתבכויות פוליטיות, ובזכות הימנעותו של בית המשפט מלהטיל עצמו להתנגשות שבין הכוחות הפוליטיים, בהסדרים הפוליטיים", ולתגובה 779159 שבה הבאתי ציטוט מספרו של מונטסקייה "רוח החוקים": "במדינה דמוקרטית העם הוא השופט. אם הוא אינו יכול לשפוט בעצמו, הוא ממנה שופטים". אותה "תגרה" בין בן גביר והיועצת המשפטית היא בדיוק דוגמה טובה לאירוע שבו על בית המשפט לפנות את מקומו ולהשאיר את המחלוקת לשיפוט בידי נציגי העם. ייחסה של משפחת השופטת לבן גביר התגלה במקרה1, אבל, בעצם, בסוגיית הייחס לבן גביר לכל אזרח במדינה שיש לו מודעות פוליטית ישנה עמדה, ואם הוא במקרה גם שופט, הדבר מביא אותו לניגוד עניינים. הדרך הנכונה לשפוט מקרים כאלה היא לתת את ההכרעה לנציגי העם ולא לשופט כזה או אחר, במיוחד כשאינו בחירת העם בגלל שיטת בחירת השופטים המקובלת במדינתנו. 1 בעצם היה ניתן לנחש זאת גם קודם, ללא אותה תקרית בבית הכנסת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |