 |
אני לא נמנע מלשפוט אותם, וכמוהם את ערביי ישראל ואת הפלשתינאים בכלל, כי הם לא הציבור הראשון בעולם שנתקל באפליה או באי-צדק. ההתקרבנות היא עמדה נוחה פסיכולוגית, בהיותה הג'וקר שפוטר את הקורבן מכל אחריות למצבו, ובמידה רבה גם מהצורך לקום ולעשות מעשה לשינוי אותו מצב. אם כל האשמה נעוצה ברשע חיצוני די נוח לצפות ממנו שיתקן את העוולה. הבעיה היחידה היא שהגישה הזאת כמעט מבטיחה את המשך קיומו של המצב, או לפחות מקטינה מאד את הסיכוי לשינוי1.
אז כל עוד אנשי שדרות ממשיכים להצביע לנתניהו, ערביי ישראל לא מצביעים בהמוניהם למפלגות שרוצות להשתלב במדינה ומצטרפים לתנועות שרוצות לקדם גם את האינטרסים שלהם, והפלשתינאים ממשיכים להטיל את כל האשמה מהנכבה ועד היום על ישראל, האמפטיה שלי כלפיהם לא משהו. אפשר לטעון שבכך גם אני אוחז מטעמי נוחות בהשקפה שפוטרת אותי מאחריות, ואולי זה נכון; בכל אופן, כשעבר חוק הלאום ובהפגנות נגד ההפיכה המשטרית לא ראיתי ערבים2 למרות שהם המגזר שייפגע הכי הרבה, כך שמצפוני די שקט בעניינם. אם אין אתה לך, מי לך? בטח לא אני.
__________
1- אני לא חושב שיש צורך להצביע על גישות אלטרנטיביות שהצליחו להשיג משהו, מהצבעת נשים ועד ביטול אפליה ממוסדת נגד השחורים בארה"ב. בהקשר הזה יש לי כמה מחשבות על עם ישראל לדורותיו, אבל די נמאס לי לנבוח ביער כשאף אחד לא שומע (אני מודה: יצירת המופת שלי שעברה בשתיקה רועמת עשתה לי משהו; כמעט חתכתי את האוזן).
2- אבל כן ראיתי דוכן של אנשים שקוראים לדו-קיום עם שלטים בעברית ובערבית, מה שגרם לי לגחך עד שפעם אחת לא התאפקתי ושאלתי מישהו בדוכן ההוא כמה קוראי ערבית לדעתו נמצאים בקהל. התשובה היתה שהשלטים והפמפלטים אינם מיועדים דווקא להפגנה הזאת (קשיי תקציב מן הסתם), אבל על השאלה איזה דו-קיום הוא מעודד אם אין לידו אף אחד מהצד השני שמניף איתו את השלטים הוא כבר לא היה מעוניין - או מסוגל - לענות, ונפנף אותי באיזו אמירה סתמית שניתן לסכם אותה ב"תפסיק לנדנד, אתה לא מוכרח להסכים איתי". אז הפסקתי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות