בתשובה להפונז, 22/08/25 9:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אהבתי מאד את סיינפלד בשעתו, אבל כשניסיתי לחזור אליו בנטפליקס לא החזקתי מעמד אפילו שני פרקים. לטעמי הסידרה הקומית הטובה ביותר היא Faulty Towers. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהיום היא היתה יותר מביכה מאשר מצחיקה. אני גם מנחש, שקצב הבדיחות שבה היה גורם לילדים שלי (למשל) להשתעמם. אני חושש שזה נכון לרוב הסדרות הקומיות שגדלתי עליהן. את סיינפלד ראיתי לראשונה בשלמותה בנטפליקס. עד אז יצא לי לראות רק פרקים בודדים בזמנים שונים וללא שום סדר הגיוני. דווקא נהניתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צפיתי במלון של פולטי באיחור של עשור או שניים, והיא כבר נראתה לי מיושנת. לא זוכר אם ממש לא צחקתי או שצחקתי אבל לא התפעלתי. סיינפלד בצפייה חוזרת לאחרונה נראה לי עדיין טוב, אבל לא מושך להשקיע בו זמן בידיעה שזו צפייה חוזרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין צוחק כשאני צופה בקטעים ממנה, בניגוד לכמעט כל קומדיה אחרת, בסידרה או בסרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנ״ל. אפילו היבשושיות והדיביליות של Blackadder מצליחה להצחיק אותי מחדש כל פעם כשיוצא לי לראות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלון של פולטי הוא tour de force של הקומיקאי ג'ון קליז (ממונטי פייתון) שהוא באמת קומיקאי בריטי שאין שני לו. הסדרה באמת מצחיקה (איך נכתב כאן? כאבי בטן. הפרק על האורחים הגרמנים זכור לי עד היום). אבל מעבר לכך אין בה דבר מעבר לקומדיית מצבים טיפוסית בנוסח "מישהו מטפל בך". אני לא חושב שיש לה שום ערך מוסף שמשאיר אותה במצעד כלשהו לאורך הזמן. כניגוד לה הייתי מציג את סיינפלד והתכנית של לארי דייויד. שתיהן עוסקות בנושאים חשובים מעולמם של בני אדם עם תבונה ממוצעת ומעלה החיים בעולם המודרני (יחסי שכנים, אמנות, חברות, יחסים בין המינים, קונפורמיזם ויחסים עם החוק). סיינפלד, בניגוד גמור למה שטענה באחד הפרקים, אינה סדרה על שום דבר, אלא עוסקת באופן די מתוחכם במגוון נושאים שלא מעניינים כל כך בני נוער, אבל מעניינים מאד מבוגרים רבים. בניגוד ללארי דייויד, סיינפלד גם מצחיקה מספיק. אני לא הייתי מצפה שסיינפלד תעניין במיוחד בני נוער ואנשים אחרים שלא התקדמו מאז היו בני 16. יש בה גם נטייה לאזוטרי ולחריג. אפאחד מגיבוריה שכולם רחוקים כבר מימ עלומיהם, אינו מקיים יחסי משפחה שגרתיים (מלבד אולי קוסטנזה שמצליח להרעיל את ארוסתו עם בולי דואר רעילים). לא צריך לצפות שסדרה כזו תזכה להתלהבות המונית בנוסח חברים, משחקי הכס או האח הגדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אני לא חושב שיש לה שום ערך מוסף שמשאיר אותה במצעד כלשהו לאורך הזמן'' - במצעד שלי היא צועדת בראש כבר שנים רבות, עם מע''מ ובלי מע''מ. אין לי שום דבר נגד ניתוחים מהסוג שאתה עושה, אלא שעבורי החלק החשוב היחיד (לא העיקרי, היחיד) בקומדיות הוא כמה צחקתי וכמה נהניתי מהן. תודה שהזכרת לי את ''מישהו מטפל בך'' שאף היא היתה מצוינת בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפראפרזה על גראוצ'ו מארקס אומר:"זוהי דעתי. ואם היא לא מוצאת חן בעיניך, ובכן יש לי אחרת". ג'ון קליז,מונטי פייטון וקומיקאים בריטים נוספים הם ממשיכים נאמנים יותר של מסורת הסאטירה העתיקה והימי-ביניימית. הסאטיריקאן משתולל, מתבזה ומבזה כל מוסכמה של החברה הטובה, כאשר העובדה שהוא עושה זאת במסגרת חגיגה או קרניבל מוגבלת במקום ובזמן, הופכת את הסאטירה במידה מסויימת למסמנת ומאשרת את ההתנהגות הקןנפורמית בימי החול ובשגרה, כמו שתייה עד דלא ידע בפורים. קומדיות אמריקניות בחלקן נוטות לז'אנר הפוך בנוסח מונודראמה או סטנדאפ. הקומיקאי מציג עצמו כאדם מן השורה (סיינפלד) והקומדיה היא מסווה שמאחוריו מסתתרים לפעמים מסרים חדשניים וחתרניים. לפעמים המסרים עצמם הם שמרניים ו/או קונפורמיים והקומדיה מסתתרת בפער בין מה שמוצהר לבין מה שקורה בפועל. אפילו קומיקאים יהודים ושחורים, שהמסרים שלהם יותר פלגניים וכועסים, מגלמים דמות של איש מן הרחוב ולא דמות של ליצן מטורף. אפילו בקצה היותר קרקסי (האחים מארקס ושלושת המוקיונים) זה סלאפסטיק ולא סאטירה. נראה שלסאטירה יש קשיים בחציית האוקיינוס. וכאשר זה מגיע, זה מגיע בניחוח אירופאי מובהק (מל ברוקס). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |