בתשובה לשוקי שמאל, 27/08/25 18:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
החברה מבקשת לפעול והיא תמיד תפעל בין אם תפעל בכיוון הראוי והרצוי ובין אם לאוו. דברי ההיסטוריה והבנת פעולותיה הם זכרון ורעיון לחברה איך לפעול בעתיד. בהקשר הדיון, הוגים והיסטוריונים העוסקים ב"עתידנות" בזיקה להיסטוריה מצהירים, כמו מתנצלים, שאינם נביאים או בני נביאים הגם שתחזית היא תמיד סוג של נבואה על תנאי. אם העם זקוק לנביאים, עדיף שיהיו אלה חוזים או הוזים ולא נביאים 1. ------- 1 שני סיפורים על חורבן אחד : הסיפור הראשון מתרחש בשנת 69 לספירה, ימים ספורים לפני החורבן. גיבורו הוא רבי יוחנן בן זכאי (ריב"ז), שמתחזה למת כדי לחמוק משומרי החומות הקנאים בירושלים הנצורה ולפגוש את אספסיאנוס. הוא מברך את המצביא הרומאי על זכייתו העתידית בקיסרות. הוא פונה אליו כמורד שבא לתת עיצה מתלמיד חכם לאיש החזק. הוא לא פונה אליו כנביא, למרות שדמותו כחכם פרושי יכלה להתכנס תחת דמות נביא. על התגשמות התחזית, מקבל ריב"ז כפרס את יבנה ואת חכמיה. הסיפור השני מתרחש בשנת 67 לספירה, ובו הכהן יוסף בן מתתיהו מסגיר את עצמו לידי אספסיאנוס באמצעות תחבולה ערמומית של הגרלה עם חבריו המתאבדים. יוסף, מתוקף תפקידו ככהן-שליח האל, מתנבא למצביא שהוא יהיה הקיסר הבא. הוא פונה אליו כנביא. הנביא ההיסטוריון מתוגמל וזוכה לחיות בשלווה בלב האימפריה העולמית ולכתוב את ספרי ההיסטוריה. על אף הדמיון הבולט בין הסיפורים, אין בספרות חז"ל אזכור להיסטוריון יוספוס ואין בספרי יוספוס אזכור לאגדת ריב"ז. מקורותיה של האגדה מאוזכרים בתלמוד בבלי, באבות דרבי נתן ובמקבילה באיכה. סיפורו של יוסף בן מתתיהו נכתב על ידו בסמוך לאירועים כהיסטוריון וכעד שחווה אותם ממקור ראשון. המשותף לשני הסיפורים הוא כניעה להיגיון, התנגדות לקנאות, נטישת המרד ושימוש בתחבולות כדי להגיע לקיסר. יוסף רואה בעצמו נביא זעם כמו ירמיהו בבית ראשון, שכן הוא מתאר במלחמות היהודים כי התנבא כבר לפני החורבן, "כי בעת ההיא יקום בארצם אדם אשר ישלוט בכל העולם" (הכוונה לאספסיאנוס), ושהיהודים ידעו על כך אך העדיפו להילחם במקום להיכנע. באגדת ריב"ז, לעומת זאת, הרב הפרושי אינו מוצג כנביא - שכן הנבואה בטלה - אלא כפרשן פוליטי ריאלי שהבין מכוח חוכמתו שכוחו של המצביא יוביל אותו בסופו של דבר לכס הקיסרות. זוהי פרשנות שונה מהקנאות המחייבת לחימה עד הסוף, פרשנות המבקשת להימנע ממאבק מול החזק ממך. פרשנות זו אף מובילה לדוקטרינת "שלושת השבועות" האוסרת למרוד באומות העולם. סופם של גיבורי הסיפור הוא ההתמסרות לכתיבה: יוסף ההיסטוריון כותב את ספריו ביוונית על העם היהודי בעודו יושב ברומא, וריב"ז מתמסר לכתיבת התורה שבעל פה במחנה השבויים ביבנה. יבנה וחכמיה - מסע אל ראשית ההלכה התנאית, דוד סבתו, מאגנס 2025 |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איזה קטע. הכרתי את שני הסיפורים אבל מעולם לא שמתי לב לדמיון הרב ביניהם. זה נראה באמת אותו הסיפור בשתי גרסאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"דברי ההיסטוריה והבנת פעולותיה הם זכרון ורעיון לחברה איך לפעול בעתיד" - מסופקני אם ההיסטוריה באמת יכולה ללמד, או אפילו לרמוז, על כיווני פעולה עתידיים רצויים. אמנם האיזכור של חורבן הבית מופיע כל שני וחמישי בימינו כי יש קווי דמיון בין המצב דאז למצב דהיום, אבל כפי שכולנו רואים אין לכך השפעה של ממש על הדרך הפוליטית. אלה אומרים "הקנאים הרסו את המדינה" ואלה עונים להם "מריבות אחים הרסו את המדינה" ובאורח נס כל צד קורא לעזרתו את שר ההיסטוריה *שלו*, ומסיק בהתרם את המסקנות הנוחות לו. אני לא חושב שיש צורך להרחיב בבעייתיות של נסיונות להסיק מההיסטוריה מסקנות אקטואליות, ורק אציין שהמכשלה הלוגית של "מבחן התוצאה" חוגגת בענף הזה יותר מאשר באחרים (אם כי לא תמיד; אחד היוצאים מהכלל הוא מרד בר-כוכבא שלמרות תוצאותיו ההרסניות "בני עקיבא" עדיין פורחים וחוגגים את החורבן כאילו היה הצלחה מסחררת). ניקח לדוגמא את דברי רבי יוחנן בן זכאי לאספסיאנוס, מתוקף כך שהיה כביכול "פרשן פוליטי ריאלי". אני לא חושב שבאותם זמנים היה בידי בן זכאי מספיק מידע על הפוליטיקה הרומאית ויחסי הכוחות באימפריה, אלא שבצוק העתים הוא הימר, ולשמחת כולנו זכה (בניגוד למנהיג בן זמננו שהימר אף הוא על מנהיג אימפריה עתידי, ולצער רובנו1 גם הוא זכה). ________________ 1- אבוי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגדת ריב״ז בגרסתה הבבלית המאוחרת היא גרסא אחת מתוך 3 גרסאות אודות הסיפור. המציאות שונה והיא נשענת על עדותו של יוספוס כמקור היחיד לסיפור. ריב״ז היה חכם פרושי ומייצגה המובהק של העדה הפרושית בירושלים שנשלח כשבוי מלחמה למחנה השבויים ביבנה בשנת 70׳. הסיפור הנכון אם כן, הוא התגשמות ׳נבואתו׳ של יוספוס כנביא-כהן ולא הגרסאות המאוחרות, המוצגות כתחזית או ייעוץ גיאו-פוליטי מיושב ולא נבואי. גרסאות אלו הן ביטוי לרוח התקופה השוללת משיחיות וקנאות לאחר מרד בר כוכבא כלקח וזכרון למה קורה לעם שלא יודע את מקומו במפה. זהו לקח העבר לעתיד. זהו סיפור ייסוד - שמעולם לא קרה - בהוויה היהודית לדורותיה עד עצם היום הזה. > העבר משפיע על העתיד ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמא אקטואלית: גילויים חדשים: העדכון הראשון על הסימנים המעידים שקדמו לפלישת חמאס, הגיע לרח"ט המבצעים דאז שלומי בינדר - כיום ראש אמ"ן - רק בשעה 02:30. הוא הכריז "נכס לאומי" ב-07:16. הרמטכ"ל, שהחליט להקפיא את מסקנות הוועדה שבדקה את תחקיר צה"ל ו"סימנה" את בינדר, צפוי לגבות אותו - על אף שלא כינס הערכת מצב בלילה: "זה לא היה משנה את התוצאה הקשה" (הדגשה שלי). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |