בתשובה לדובי קננגיסר, 16/07/02 18:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בוודאי שזו תחרות פסיכולוגית. משהו רע בזה? אין פה שום בעיה אמיתית. שניים צעקו "די" ביחד? הולכים קצת אחורה ועוברים עם הסכין עוד יותר לאט. בסופו של דבר יהיה אחד שיצעק לפני האחרים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיווצר מצב בו אחד מהמשתתפים מרגיש שהחלק שלו קטן מהחלק של האחרים (זה שרצה לצעוק, אבל הקדימו אותו, למרות שהיה מקבל בשמחה את החלק שקיבל חברו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בדיוק הרעיון בשיטה הזאת: אם אתה רוצה לצעוק, צעק, ואם יש לך ביצי ברזל ואתה מעדיף לקחת סיכון ולחכות שפלח העוגה יגדל ויגדל, אל תלין על כך שמישהו אחר הסתפק בפחות וצעק לפניך. נשמע לי הוגן הרבה יותר מאשר הגרלות ובחירות רנדומליות למיניהן. השיטה מבוססת בעקרון על שיטה אמיתית לפיה מכרו פרחים בהולנד כבר במאה ה-16 (מה שנקרא Dutch Auction). המוכר היה מציע, נניח, אלף פרחים במחיר מסוים. מי שהסכים לקנות פרחים במחיר הנקוב היה צריך רק להכריז על כמות הפרחים שהוא קונה והיה מקבל אותם במקום. מחירם של הפרחים שנשארו היה הולך ויורד כל כמה דקות, כאשר בכל רגע נתון היה כל אחד מהקונים רשאי לרכוש כל כמות מהפרחים שנשארו במחיר שמוצע באותו רגע. כך זה היה ממשיך עד שלא היו נשארים יותר פרחים. גם כאן, כמו במקרה של העוגה, אם המחיר נראה לך גבוה מדי יכולת לשבת בשקט ולחכות שהוא ירד, אבל היה בזה סיכון שמישהו אחר יסכים לשלם את המחיר הגבוה בעיניך ולקנות לפניך את כל הפרחים שנשארו. זה לא רק פרקטי, זה גם מאד הוגן בעיני, גם עבור הקונים (שקובעים בעצמם באיזה מחיר יקנו) וגם למוכר שמקבל תמורה מירבית על הפרחים שלו ביחס לביקוש באותו יום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה עליה הצבעתי היא מה קורה כאשר שניים צועקים ''ביחד'', ברור שזה שלא קיבל (לא משום שלא רצה לצעוק, אלא משום שזמן התגובה שלו היה יותר איטי) לא יהיה מרוצה (בזמן שבשיטה שתוארה במאמר, כביכול כולם מרוצים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בארהב ישנה (היתה?) רשת חנויות בגדים שפעלה בדיוק באותה השטיה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלונדון ראיתי פעם חנות דיסקים קטנה שעובדת (בערך) ככה. יש שם קיר מלא דיסקים חדשים במחיר מלא, מאחוריו יש קיר של דיסקים שכולם עולים פאונד אחד פחות, וכך הלאה עד לקיר של דיסקים במחיר שני פאונד. החנות מעבירה כל כמה זמן את כל הדיסקים שלא נמכרו מכל קיר לקיר שמאחוריו, כך שמיושם מנגנון של aging על כל הדיסקים (מהקיר האחרון הם פשוט מושלכים לתוך ארגז גדול של 'הכל בלירה'). בפועל זה אומר שלפעמים אותו דיסק ממש נמצא בחנות הזאת על יותר מקיר אחד, והוא נמכר במחירים שונים בהתאם לקיר שממנו שלפת אותו. זה מדרדר אותי במדרונות האוף-טופיק הישר לשאלה שמזמן רציתי לשאול מישהו שגר בארה"ב: במקומות של מזון מהיר בארה"ב מוכרים שתיה בכוסות בכמה גדלים, כשלכל גודל כוס יש מחיר שונה, אבל על כולן יש free refill. מה הרעיון פה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו גם דנים בזה כל פעם שאנחנו הולכים לסרט. הרעיון הוא, לפחות בקולנוע, שאין הפסקה במהלך הסרט, ולכן אנחנו הרבה פעמים קונים את הקולה הכי גדול בשביל לא לצאת בזמן הסרט למלא. כל פעם אנחנו נשבעים שנקנה קטן/בינוני, נשתה אותו מייד(חם בחוץ ובאנו ברגל), נמלא שוב ונכנס לאולם, אבל אנחנו אף פעם לא עושים את זה... לעומת זאת, אנחנו תמיד מתחלקים בקולה ענק (עולה פחות משניים בינונים), ותמיד לוקחים בלי קרח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(באיחור של שבועיים - אבל שווה להזכיר, ולו רק כי הדיון בראשיתו עסק בספרים). הספרייה הלאומית בגבעת-רם מוכרת (אחת לחצי שנה, כמדומני) את ספריה העודפים בשיטה דומה. המכירה נמשכת חמישה ימים, כשביום הראשון כל ספר עולה 30 ש"ח, בשני 20, בשלישי 10, ברביעי 5, ובחמישי 3 ש"ח. (המחירים מצוטטים מהזכרון, ונכונים ללפני ארבע שנים בערך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בבית אריאלה בתל אביב מכירה דומה. ביום הראשון 10 שקלים, אח"כ 8, 6, 4, 2. לחיילים - 5, 4, 3, 2, 1. למי שמוצא חן בעיני המוכר - מהיום הראשון הכל בשקל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מי שכמעט אף-פעם לא אוכלת במסעדות מזון מהיר, אולי חסרה לי האינפורמציה המדוייקת. המקום היחיד בו אני מוצאת את עצמי בעיתות משבר הוא מקדונלדס, ושם אין ריפיל. עם זאת, בבתי-קולנוע יש ריפיל, אבל מי השתגע לקנות כוס קטנה ואז לקום באמצע הסרט בשביל למלא מחדש? פשוט קונים את הגדולה שתחזיק מעמד שעתיים. (ד"א, בבתי הקולנוע כאן מוכרים ארוחות מלאות במזנון ובמכונות אוטומטיות של פיצה וצ'יפס.) בנוסף, יש לזכור שהאמריקאים הם לא ישראלים. גם עיתונים נמכרים במכונות אוטומטיות, בהן אתה מכניס כסף ונפתחת גישה לכל העותקים של העיתון. עם זאת, כל אחד לוקח רק עותק אחד (למרות שתיאורטית אתה יכול לקחת 30, ואז למכור אותם בפינת הרחוב). במוזיאונים אחדים בעיר (ניו-יורק) הכניסה היא בחינם, כשהמבקר בוחר איזה סכום הוא רוצה, אם בכלל, לשלם על הביקור במוזיאון. והם כולם משלמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי כמה שנים בחו"ל מפסיקים להגיד "והם כולם משלמים" ואומרים "ואנחנו כולנו משלמים"? ואגב, כשאני הייתי בניו-יורק, בפירוש לא כולם שילמו על הנסיעה בתחתית, לא פעם ולא פעמיים ראיתי חבר'ה קופצים מעל המתקן אליו אתה אמור לשלשל את האסימון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. למה כתבתי "הם"? בנוגע לתחתית - לא ראיתי קפיצה מעל המתקן מעולם. אבל כן ראיתי הרבה שוטרים בתחתית, יכול להיות שהשניים קשורים. ועוד אנקדוטה על ישראלים וכסף בניו-יורק (במסגרת ה"אנחנו" ו"הם") - כבר כתבתי כאן בעבר בנוגע לנורמת הטיפים הנדיבה הניו-יורקית. אחד מהחוקים הבלתי-כתובים הוא שנהג מונית מקבל תמיד טיפ. שני האנשים היחידים שפגשתי בניו-יורק אשר באופן עקרוני לא נותנים טיפ לנהגי מונית הם שני ישראלים, שהיו טורחים בתום כל נסיעה להוציא מהארנק את הסכום המדוייק (עד לרמת הסנט הבודד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהייתי בקנדה ביקרתי במוזיאון שפעל בדיוק בצורה הזו. כשיצאתי, איש רע שכמוני, לא השארתי כלום. אחרי זה, במשך כמה ימים, היה לי חלום שביציאה משם אני נופל וכל הכסף שהיה לי (שמשום מה בחלום הוא כולו במטבעות של לוניז וטוניז) מתפזר לכל עבר. ואם אנחנו בענייני ספרים, כשעברתי באחת העיירות שם ראיתי שלט שהפנה למכירת ספרים משומשים. כמובן שעצרתי ונכנסתי, ביליתי שעתיים בין המדפים בבחינת מאות ספרים שמעולם לא שמעתי עליהם, ולבסוף יצאתי עם שלושה. כשבאתי לקופאית (לא הייתה קופה, אבל היא ישבה ליד היציאה), שאלתי אותה כמה זה ביחד. היא אמרה שאין מחיר. מה זאת אומרת? מסתבר שזו מכירת צדקה, ולכן אני משלם כמה שאני רוצה. זכרונות ממערכונים של הגשש עלו לי מיד בראש, אבל אני הדחקתי אותם והסברתי לה שאני לא מכאן, ואני לא יודע מה יהיה סביר, אז ביקשתי שתיתן לי הערכה. היא אמרה שהיא לא יכולה לעשות את זה, אבל אני התעקשתי. לבסוף היא הביטה על הספרים שבידי, ולבסוף הפטירה - "3 דולר". שלושה דולר לשלושה ספרים? הרגשתי נורא רע עם זה, מה גם שזכרון המוזיאון עוד היה טרי במוחי. אז השארתי ארבעה דולר, שזה היה כל הכסף הקטן שהיה לי בכיס. אוף, אני קמצן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בבורגר ראנץ' אימצו את רעיון הfree refill. הרעיון הוא כנראה שאף אחד לא ימלא יותר משתי כוסות כתוצאה מהתמלאות במשקה, במיוחד כשמדובר בגזים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן ירבו. אני לגמרי בעד עקרון ה-free refill. מה שטרם הבנתי זה מדוע הם מוכרים את השתיה הקלה במחירים שונים (לפי גודל הכוס) כאשר ניתן למלא את הכוסות שוב ושוב בחינם. בקולנוע זה עוד איכשהוא הגיוני, אבל במקומות אחרים שבהם המילוי מחדש לוקח שניה וחצי, זה מוזר. ובאותו עניין: ביפן נמכרת שתיה קלה בכוסות בגדלים שונים שלכולן אותו מחיר, אבל ללא זכות free refill. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז למה המחיר אחיד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניחוש שלך טוב כמו שלי. אולי זה קשור לאיזו פילוסופיה הוליסטית שאומרת שאתה משלם סכום קבוע כדי להפסיק להיות צמא בלי קשר לשאלה כמה צמא היית? נדמה לי שהיה פה איזה יפני בסביבה, אבל הוא בטח הלך כבר לישון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, יש בעיה עם זה. הרעיון הוא לא לחפש דרך כך שאנשים לא יוכלו להתלונן *חוקית* על גודל החתיכות שלהם ("אם תתלוננו אנחנו נשחט אתכם" תהיה דרך קצרה יותר להשיג את זה), אלא ממש שכולם יצאו מרוצים, ואף אחד לא ירגיש שהוא נדפק לעומת אחרים, מכל סיבה שהיא. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |