 |
|
 |
||
|
||||
 |
למרות שאני התכוונתי לכך שאין קונבנציות מוסכמות. חוקים לוגיים? ודאי שלא. אם נקודת המבט שלך מבוסס על חוקים לוגיים, הרי שאתה מחשב. תודה שהסכמת לחשוף את עצמך. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קונבנציות חייבות להיות כי כל שיפוט נשען על חוקים. אחרת על סמך מה אתה שופט? גם אם תגיד שאתה לא שופט אלא "נחשף בפני היצירה", כלומר בודק את תגובתך הספונטנית אליה בלי לחשוב יותר מדי אתה בהחלט עושה את זה על סמך נורמות שאימצת לעצמך. אם אני נהניתי מסרט מצחיק ואתה לא אף ששנינו אוהבים סרטים מצחיקים או שהומור הוא נורמה כלל אנושית הרי שיש לנו נורמות שונות לגבי מה מצחיק ומה לא. לילדים למשל יש נורמות שונות מאשר למבוגרים ולכן גם הטעם השונה. המחקר המקצועי מנסה ללכת צעד אחד קדימה: לנסח את הנורמות האלה ואז באמצעות לוגיקה לראות איך הם מתיישמים ברמה גבוהה יותר. לצאת מתוך ההרגשה האישית הבלתי אמצעית ולנסח חוקים. ויש חוקים כאלה בהחלט. למשל, קוהרנטיות ואחידות. הקורא/צופה תמיד שואף לאתר קוהרנטיות או, לפחות, הוא מניח קוהרנטיות כמשהו שיש להתבסס עליו גם אם אינו שואף למצוא אותה בטקסט/סרט. כך למשל אחדות עלילתית היא סוג של קוהרנטיות. השאלה "אבל למה הוא רצח אותה?" או כל שאלה אחרת היא חיפוש אחר קוהרנטיות סיבתית. "אבל איך זה שהיא קודם מתה ואז רק הורידה לו אגרטל על הראש?" היא חיפוש אחר קוהרנטיות גם טמפורלית. "אה, היא קמה לתחייה", יישבנו את אי הקוהרנטיות באמצעות אמוץ חוקי הפעולה המיוחדים של העולם בסרט. כולנו פועלים על פי קונ', אולי טבעיות ואולי נרכשות, אבל הן תמיד קיימות. מה שנקרא "כשירות פואטית": היכולת להבין ולייצר מבנים פואטיים שמעולם לא ראינו, כפי שאנו מסוגלים לייצר ולהבין משפטים שמעולם לא שמענו: "כשירות לשונית". רק מה, כשלוקחים את הלאה לפעמים זה מתנגש בטעם המיידי שלנו והתאוריה לא עומדת במבחן המציאות. זה נוצר כתוצאה ממידת נכונות הקורא ויכולתו לקחת את הדברים קדימה יותר וגם בשל גורמים אחרים שמשפיעים. וגם את אלו אפשר לנסח: בין הפרקים השונים של "אי.אר" בדרך כלל אין רצף עלילתי אולם השמירה על אותם גיבורים ועל אותו מקום יוצרים אובייקט מאוחד שמפצה על היעדר עלילה ומקנה קוהרנטיות. ועוד ועוד. תמיד ישנן קונ' וישנה התבססות עליהן. לא ניתן להתעלם מהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שהשיפוט שלי (ושל כל אחד אחר) אינו מבוסס על קונבנציות. טענתי שאין קונבנציות מוסכמות (ודאי שלא על כולם) והשיפוט איננו מבוסס על לוגיקה. לגבי לוגיקה אענה מאוחר יותר לשוטה הכפר, ולכן אתמקד ברשותך בעניין הקונבנציות המוסכמות. הטענה שלך, שבעיני היא בעייתית, היא שמחקר הספרות הוא בעצם הכללה אמפירית של התגובות הפסיכולוגיות של בני אדם. להגיד "קוהרנטיות היא תכונה רצויה ספרות" פירושו להגיד "רוב בני האדם מחפשים בספרות קוהרנטיות." האם זה נכון? במונח המספרי כנראה שכן. אבל ברור שלא כולם מחפשים קוהרנטיות תמיד. אני, למשל, נהנה מאוד מסרטים של דיוויד לינץ', שאין בהם 'אחדות עלילה' כלל. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שאתה לא עומד מאחורי הטיעון הזה במקרה שלפנינו. ננסח לנסח את זה באופן מדעי. הבסיס התיאורטי שלך [טענה מס' 1] הוא: "רוב בני האדם מחפשים קוהרנטיות." טענה מס' 2 היא ספציפית יותר:קוהרנטיות פירושה הסבר סיפורי מספק לשינויים בעלילה. טענה מס' 3 היא המקרה הפרטי: החלטה ללכת דרך מוריה אינה מקבלת בסרט הסבר סיפורי מספק. השאלה היא האם גם טענות מס' 2 ו- 3 הן הכללות אמפיריות או שמא דעתו האישית של אור? טענות אלו אינן נגזרות בהכרח מטענה מס' 1. יתר על כן, כשמצרפים את טענות 1, 2, ו-3 מקבלים כמסקנה ש"רוב בני האדם לא יהיו מרוצים מההסבר הסיפורי שניתן בסרט לשינוי המסלול". מסקנה זו, לפחות עפ"י תגובות האיילים, התבדתה. עפ"י השיטה המדעית, אחת מהטענות שעליהן מתבססת המסקנה אינה נכונה או אינה מבוססת מספיק. ההתבוננות ביצירה מסוימת דרך משקפי 'תורת הספרות' חייבת להכניס את דעתו האישית של המתבונן על היצירה. זאת מכיוון שתורת הספרות מבוססת על הכללות, ויישום ההכללות האלו למקרים פרטיים הוא סובייקטיבי למדי. אין בכך שום רע - אני נהנה מדיון ביקורתי ביצירות - אבל צריך להבין שלא מדובר בניתוח אובייקטיבי המגלה את מה שיש או אין ביצירה אלא באינטרקציה סובייקטיבית של המבקר, מנקודה המבט שלו, עם היצירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כולם, עד האחרון שבהם, מחפשים קוהרנטיות אם ברצונם להבין. קוהרנטיות היא תנאי להבנה אם אינה ההבנה עצמה. לסווג את המידע לתוך קטגוריות מוגדרות ולהגדיר את הקשר ביניהן: רצף זמן, עלילה, דמיון ושוני - זהו התנאי הראשוני לקליטת המידע. כל אחד שקולט מידע ומנסה להבינו מחפש קוהרנטיות מסוג כלשהו. אם אתה רוצה הוכחה, תביא לי כל ניתוח של כל דבר שהוא ואני אראה לך שיש בו חתירה לקוהרנטיות. מתוך ניתוח השיפוטים שלך עצמך אני אוכיח לך שגם אתה שואף לקוהרנטיות. 2. אחדות העלילה, שקיימת או אינה קיימת בסרטיו של לינץ', אינה קוהרנטיות אלא רק סוג של קוהרנטיות. סרט חסר עלילה אחדותית או חסר עלילה בכלל אינו בהכרח חסר קוהרנטיות. ישנם פיצויים אחרים. זה, לפי חלק מן הדעות, ההבדל בין היצירה המודרנית לקודמת לה: רמת האחדות של העלילה, סוג אחר של קוהרנטיות. לא חסרות יצירות בעלות עלילה רופפת. זרם התודעה למשל, אולם יש להם גורמים אחרים המקנים קוהרנטיות. כלומר סוגים אחרים של סיווג לקטגוריות ולמציאת הקשר ביניהן. מכאן שננסח מחדש את הטענות: 1) כל בני האדם שואפים לקוהרנטיות 2) קוהרנטיות תספק הסבר מספק לשינויים בעלילה ותשלים פערים. - עד כאן תחום המחקר הניתן להוכחה. 3) החלפת הדרך אינה מקבלת הסבר סיפורי מספיק - או, זו הנקודה. פה כבר חרגנו מתחום המחקר לתחום הביקורת. לדעתי הסרט אינו מספק הסברים ראויים ולדעת אחרים כן. פה זה כבר יותר עניין של טעם ושל קונבנציות ושל דרישה של הקורא. מה שחשוב מבחינת המחקר הוא ששנינו שותפים לכך שישנו קו עלילתי ושנינו מבחינים בו. חוזק וחולשה של הקו - זה כבר עניין אישי יותר. אני ביססתי את ביקורתי על מחקר. הצעד הנוסף שעשיתי הוא כבר עניין של ביקורת אישית. לי זה די ברור, אני לא מבין איך מישהו יכול לחשוב שאני מבקר בצורה אובייקטיבית - אז זו לא הייתה ביקורת כלל אלא הוכחה. צריך להבין שמחקר הספרות אינו נשען על דעות אלא על הכללות. לוקחים בחשבון דברים שהם משותפים כמו תכונות קוגניטיביות או קונבנציות של ספרות או של קולנוע ועליהם נשענים. הקורא הוא הפשטה של כלל הקוראים ונשפט כאיזה מימוש מקסימלי של הטקסט, מה שנקרא "הקורא האידיאלי". הביקורת היא כבר שונה כי היא לא מדברת על תכונות של הטקסט ושל הקורא אלא על איכותן ופה כמובן ניתן להיחלק. אחת הטענות היא שגם אם אדם לא ראה בטקסט מה שאני ראיתי הוא יהיה מסוגל לקבל את הצעתי משום שאנו חולקים את אותו בסיס של יכולת הבנת טקסטים. זו טענה אשר כאן לא עומדת במבחן בכך שאתם לא מסכימים איתי. גם אני לא ממש מסכים עם הטענה הזו ואני אצטרך לשאול מישהו בעניין בהזדמנות. טענה אחרת היא שכשירות ספרותית - היכולת להפעיל סט של קונבנציות - היא נלמדת ומשתכללת. אז מה זה שווה בעצם? אם זה דבר נלמד אז תמיד נוכל לומר שמי שלא אהב יצירה זה משום שהוא לא מספיק משוכלל או יודע או להפך. זו עוד טענה שאני לא מבין. הפתרון שאני מוצא לכך והוא די דחוק, הוא שהכוונה למחקר מבני ולא לביקורת. בדרך כלל בעניין זיהוי מבנים בטקסט. אין מחלוקת אלא רק בעניין משמעותם או איכותם, כלומר בעניין הפרשנות והביקורת שאליה אין המחקר מתייחס. אני צריך לברר את הענין. דרך אגב, דובר פה על דקונסטרוקציה - אז היא למשל כופרת בקונבנציות וטוענת שהכול פתוח, אין בסיס משותף. טענה שלדעתי אינה נכונה וניתנת להוכחה בקלות. מישהו פה חשב שמה שכתוב כאן למעלה זה תווים של שיר או סיפור אגדה? מישהו חיבר את כל הפערים בין המסמנים למסומנים לכלל כאוס אחד גדול ובלתי מובן? מעניין למה לא. כי... (כולם ביחד): הקורא מחפש קוהרנטיות ולא ברדק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם נקודת המבט שלך אינה מבוססת על חוקים לוגיים, איך זה שאתה בכלל מנהל ויכוחים? תגיד "ככה אני מרגיש" וזהו. אפילו הטיעון שלך לפיו אני מחשב היה טיעון לוגי (שגוי) במבנה של "אם... אזי...". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול לעשות שימוש בטיעון לוגי בין אם אני אוהב או לא אוהב יצירה מסוימת. אבל חוקים לוגיים אינם קובעים אם אהנה או לא אהנה מיצירה מסוימת, או מה אגיד עליה. (האם אתה מגיע לסרטים עם תרשים זרימה? אחדות עלילה? אם כן לך ל- A, אם לא - לך ל- B, וכן הלאה, עד שמגיעים לרובריקה סופית בה מופיעה 'דעתך על הסרט'? ואם אתה לא פועל לפי תרשים כזה, איך אתה יכול לטעון שנקודת המבט שלך על יצירה נקבעת על-ידי חוקים לוגיים?) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |