האבן הראשונה 98245
"נעלים מרופטות הן נעלים מרופטות הן נעלים מרופטות". נדמה לי כי ההבחנה שיוצר ג'יימסון בין הציור של ואן-גוך לזה של וורהול היא, איך לומר, מאולצת.

מנין לנו שהנעלים המרופטות הן של איכרה דווקא? (ודוק: איכרה-אישה, ולא איכר). אולי אלו נעלי חיילים? נעליו של איש מכירות המתקדם מדלת לדלת ושוחק את הסוליות בקצב נוראי? או כל אחת מעשרות אפשרויות אחרות?

ההבדל המהותי *היחיד* בין הנעלים של ואן-גוך לאלו של וורהול הוא במצבם (בלויות מול חדשות) ובמיקומם (קרן-זוית לעומת חלון ראווה). לאלה הראשונים ניתן להצמיד סיפור, משום שיש להן "עבר", אבל גם לאלו האחרונות ניתן להצמיד סיפור, משום שיש להן "עתיד". ברור שסיפור על ה"עבר", על מה שהיה, נשמע אמין יותר, אולם התמונה לא מספקת כל פרט על אותו העבר, למעט קיומו: אלו נעליים משומשות. נעלי איכר? איכרה? חייל? מי יודע; הסיפור שאבחר אני להצמיד להן, כמי שנדד בין דוכני השוק בחפשו אחר נעלים צבאיות ישנות כדי לא להשפט על אובדן קרטון נעליים, יהיה שונה מהותית מהסיפור בו בחר – הסיפור אותו המציא מדימיונו – פרופ' ג'יימסון.

"מפתה לומר אפילו שהן [הנעלים של וורהול] אינן דוברות אלינו כלל", אומר ג'יימסון, ומשליך מתחושתו-שלו אל כל הצופים האחרים בתמונה. אני בטוח שעבור נערות בגיל ההתבגרות (או תלמידות בלט, או מה שזה לא יהיה) בתקופה בה ציור הציור (כלומר, הנעליים היו עדיין אופנתיות) הציור של וורהול יספר הרבה יותר מזה של ואן-גוך.

ישנה תמונה אחרת של ואן-גוך, בשם "I Primi Passi", ובה נראית ביתו של איכר רצה לעבר אביה, כשאימה עומדת מאחור (ברשת מצאתי רק גרסה מאוד מוקטנת: http://www.tamsquare.com/thumbnail/Y10168.jpg). הבה ונשווה תמונה זו אל מול "פורטריט משפחתי" של Largillierre (כאן: http://btr0xw.rz.uni-bayreuth.de/cjackson/l/largilli...) - גם כאן יש בעל, אישה ובת בשדה. אבל איזה הבדל! הרי כל-כך קל להצמיד סיפור חם למשפחה בתמונה של ואן-גוך לעומת המשפחה הזו, הנדמית כאילו היא מצולמת בחלון ראווה. האם Largillierre, שפעל במאה ה- 18, היה פוסט-מודרניסט? או שהקישור בין ציור "נעדר עומק מפני שאין אנו יכולים למצוא בו משמעות מעבר למה שנראה בתמונה" לבין פוסטמודרניזם הוא קישור מדומה?

בקיצור: מדובר בדוגמה מאולצת, שג'יימסון כופה עליה את תפיסת-עולמו. מעניין לציין גם שוורהול צייר סדרה שלמה של ציורים תחת אותה הכותרת ("נעלי אבק יהלומים"), רובם צבעוניים, וג'יימסון בחר לבודד דווקא את זו הצבועה בגווני אפור. מקריות? אולי. ואולי לא.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98383
טל,

אני מודה לך על תגובתך המפורטת והמנומקת, אני מקווה שאצליח להקיף בתשובתי לפחות חלק מהנקודות שהעלית:

אתה מעלה את השאלה "מנין לנו שהנעליים המרופטות הן של איכרה?" כלומר, האם הפרשנות של היידגר לציור (המצוטטת אצל ג'יימסון) נכונה?

לכך יש כבר תשובה שמצוינת במפורש במאמר: "ג'יימסון עצמו מציע פרשנות מעט אחרת לציור, אולם הנקודה החשובה כאן אינה השאלה מי מהשניים [ג'יימסון או היידגר] מדייק בפרשנותו אלא העובדה, שבשתי הפרשנויות נתפסת היצירה 'כרמז או כסימפטום לאיזו מציאות נרחבת יותר."'

תיתכן אפוא יותר מפרשנות אחת ליצירת אמנות. למיטב הבנתי, אין זה קריטי לשאלה שמעסיקה באמת את ג'יימסון אם תטען שמדובר בנעליו של נווד עירוני שישן בשלוליות העיר ומשום כך נעליו לחות ומרופטות, או אם מדובר בנעליו של חייל כפי שאתה ציינת כדוגמה נגדית. תשובה מוסמכת לשאלה "למי בדיוק שייכות הנעליים?" אפשר בוודאי לקבל מחוקרי תולדות האמנות שיש בידיהם מקורות למידע מהימן יותר בכגון אלה. (אגב, "זוג הנעליים" של ואן גוך אף הוא חלק מסדרה. חיפוש ב"גוגל" באמצעות המילים Van Gogh ו"pair of shoes" יעלה זוגות נעליים נוספים מאת ואן גוך. כשעשיתי חיפוש כזה ב"גוגל" אף התעורר בי החשד שזוג הנעליים שמתייחס אליהם היידגר בפרשנותו אינו הזוג שמביא ג'יימסון בספרו, אך כאמור זו אינה הנקודה הקריטית ברמת הדיון שמנהל ג'יימסון).

בהתייחסו ל"היעדר העומק" מתמקד ג'יימסון בעיקר בנקודה של "הנכחת מציאות נעדרת", קרי, במגמה הקיימת באמנות המודרנית להעלות למודעותו של המתבונן מציאויות שנדחקו לשוליים - בדוגמה של ואן גוך מדובר בעולם של עמל האיכרים המפרך שנדחק למצב מאוים, פרימיטיבי ושולי עם התפשטות התיעוש (או אם תרצה, טל, בפרשנות אחרת, הנכחת המודעות למצוקתו של ה"הומלס" העירוני). אביא עוד דוגמה להנכחת עולם נעדר: בציוריו הסוריאליסטיים המפורסמים של סלבדור דאלי (המודרני) יש הנכחה של עולם התת-מודע הנסתר (הפרודיאני) באמצעות סצנות חלומיות.

אם אני מבין את ג'יימסון כהלכה, הרי שהוא טוען שהמתבונן בציור מודרני אינו צריך לדובב אותו בכוח, הציור מדבר מיידית, הציור מרמז מיידית על המציאות הנעדרת, הוא בנוי כך שהוא קורא למתבונן להעלות לנגד עיניו את המציאות שהיומיום דחק לשוליים (האקט של הנכחת המציאות הנרמזת בציור הוא אקט פרשני).

אם נתרכז בשלב זה בפרשנות שעיקרה "הנכחת מציאות נעדרת" קל לראות בעצם מדוע ציוריו של וורהול אינם מזמינים פרשנות מהסוג שג'יימסון שם עליה את הדגש בעת הדיון על "היעדר העומק" (חלק ב' של המאמר עוסק בדגש על היבטי פרשנות נוספים) – ציוריו עוסקים בעיקרם ב"מציאות נוכחת", בעולם המוצרים והסלבריטאים של הקפיטליזם המאוחר. וורהול, בווריאציה הסגנונית המיוחדת שלו, הוא מעין ממשיך (על קנבס) של ה"רדי מייד" של מרסל דושאן (ג'יימסון רואה בדושאן שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-‏20 אחד ממבשרי הפוסטמודרניזם). וורהול אמנם "מטפל" בנושאיו (בקבוק הקוקה קולה, למשל), ואינו מציגם כמות שהם אלא מעביר אותם מה שכונה בפיו "פרוצס" (והוא גם הופך אותם, לדוגמה, לדקורטיביים יותר, ומצייד אותם בתכונות אסתטיות אחרות), אך עם זאת, לפי ג'יימסון, הוא אינו מנכיח מציאות נעדרת כלשהי, או מציג אמירה פוליטית מובהקת. אם מישהו מהקוראים יצליח לדובב, באופן לא מאולץ, ציור מציוריו של וורהול ולהמחיש לנו שהיא מרמזת על מציאות נעדרת כלשהי, אשמח לקרוא.

נ.ב.

טל, התשובה התארכה והתארכה לי, ובכל זאת לא אמרתי דברים רבים שהיה בדעתי לומר. אני יכול לשער שתשובתי לא הניחה לגמרי את דעתך. עם זאת, אני מקווה שכעת קווי המתאר של הדיון בשאלת "היעדר העומק" ברורים יותר.

לא התייחסתי בתגובתי לציור מהמאה ה-‏18 שהבאת מפני שבכדי לדון בכך ברצינות יש צורך לפרט את הקודים של ציור מתקופה זו, וזה יגרור אותנו למקומות באמת רחוקים. אני מציע להסתפק כרגע בהשוואה בין העידן המודרני לפוסטמודרני. תגובתי הלא מנומקת לעניין הציור מהמאה ה-‏18 היא שהוא אינו פוסטמודרני במאפייניו (אך אין זה שולל לגמרי את האפשרות לכך שיצירת אמנות מוקדמת תיתפס כבעלת מאפיינים פוסטמודרניים).
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98391
האמת היא שכשראיתי את היצירה של וורהול דווקא היה לי רעיון לסיפור על מוכרת נעליים בחנות יוקרתית. בסוף הסיפור (אותו אני יכול לספר כי לעולם לא אכתוב אותו) היא מציתה את החנות.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98488
למה היא מציתה את החנות?
ניחוש פרוע 98543
כי היא אף פעם לא תוכל להרשות לעצמה זוג נעליים שעולה כמו משכורתה החודשית, ונמאס לה לקבל בחצי המחיר את הדגמים של השנה שעברה. מין עניין נשי כזה :)
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98429
אם כך, מדובר פה בשאלה של טעם אישי לחלוטין: האם מראה התמונה מעלה בדעתך סיפור, או שיש צורך "לדובב" אותה? כפי שכבר אמרתי, עבור רקדנית בלט (מפונקת?), התמונה של ואן-גוך עשויה לדרוש דיבוב רב בהרבה מזו של וורהול.

אני רוצה להצמד דווקא לדוגמא של הציור מהמאה ה- 18. כדאי להבהיר שאני רחוק מלהיות מומחה באמנות, אבל מה לגבי (למשל) סדרות על גבי סדרות של ציורים ממאות קודמות בסגנון "דומם עם תפוח"? אני מנסה להבין מה השוני המהותי בין ציור של פחית קוקה-קולה לציור של קערת פירות. שניהם מוצרי צריכה נפוצים, וקשה לי לחשוב על מאפיין מהותי של האחד שאינו מופיע באחר. האם ציורי "דומם עם תפוח" כוללים מאפיינים פוסט-מודרניים?
למה מפונקת, למה? 98462
רקדניות בלט עובדות מאד מאד קשה.
שעות של אימונים, דיאטה קפדנית, מאמץ גופני טורדני...
למה ללכלך?

________
העלמה עפרונית, שחושבת שיותר קשה להיות רקדנית מאשר בייביסיטר של רקדנית, אבל לא שאלו אותה ממילא.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98473
טל,

אצל ג'יימסון (ולא רק אצלו) אין מדובר בטעם אישי ובפרשנויות אידיוסינקרטיות. הפרשנות אינה יכולה להביא בחשבון כל סיפור או אסוציאציה. ההנחה היא שכל יצירת אמנות פורשת "מרחב פרשנות" שמצד אחד גבולו אינו מסומן (לא בגבול ירוק ולא בגבול סגול), אך מצד שני אם הרחקת לכת אזי ברגע מסויים ברור שחצית אותו.

אולי כדאי להעזר בדוגמה חיה שיש לנו כל העת במדור השירה. אור רוגובין הוא פרשן מן הסוג השמרני (כמו ג'יימסון), כל פרשנויותיו לשירים מעוגנות בנקודות אחיזה שיש בשיר, לעולם לא תמצא אותו מפליג הרחק מהשיר. ולכן, לא בכדי (מנקודת ראותו) הוא ביקר את תומר ליכטש על כך שהוא הפריז במה שמכונה "אינטרטקסטואליות", קישור לכל מיני טקסטים פילוסופיים שיש ספק אם הטקסט מכוון אליהם ("מרפר" אליהם) באמת. (ראה הדיון בין השניים על פרשנות השיר על "איי הדרום").

באשר לטבע דומם:

למיטב ידיעתי (ואם אני טועה אודה למי שיתקנני) טבע דומם כנושא שלעצמו אינו נפוץ במאה ה-‏18 (אף שיש אלמנטים של טבע דומם בציורים שהתמה שלהם רחבה יותר).

"טבע דומם עם תפוח" יכול להיות קיטש שמוכרים בתחנה המרכזית (כלומר מלכתחילה הוא נעדר עומק) והוא יכול להיות ציור מודרניסטי בנוסח סזאן (חיפוש קצר בגוגל יניב להערכתי המון תוצאות), שהוא מאוד אקספרסיבי, סוער ורב הבעה (איזו הבעה בעצם יש לתפוח? הנה, כבר הזמנה לפרשנות); הוא יכול להיות טבע דומם "קוביסטי" שעושה מניפולציה על החלל שמוצג בתמונה, מעוות אותו בצורה כזו או אחרת האופיינית לקוביזם (ושוב מעלה תהייה המזמינה לפרשנות). אני מקווה שברור השוני בין דוגמאות אלה לבין החפצים בתמונותיו של וורהול.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98479
או זהו, שההבדל כלל לא ברור לי; למעשה, חוסר ההבדל הוא בדיוק מה שמפריע לי. ציורי "דומם" למינהם צוירו בהמוניהם במאות קודמות, גם ע"י ציירים דגולים (סזן למשל - "תפוחים ותפוזים"). הבה ונשוב אל ואן-גוך לרגע: האם מרחב הפרשנות של "חמניות" גדול מזה של "נעלי אבק היהלומים"?

הטענה שלי היא שציורים עם מרחב פרשנות מינימלי-עד-בלתי-קיים היו קיימים מאות שנים בטרם הפוסט-מודרניזם; ולכן אני מתקשה לקבל "מרחב פרשנות זעיר" כמאפיין של פ"מ.

בעצם, עדיין אין לי הגדרה עבור אמנות פ"מ; אינני יודע מהי אמנות זו. ברור שקל לראות הבדלים בין ציורים מתקופות שונות, ובפרט סגנונו של וורהול, למשל, הוא ייחודי ומובהק. (אינני יודע אם הייתי מזהה את ה"נעלים" בגרסה זו כציור שלו, אבל את גרסאות הצבע הייתי מזהה מיד). אין לי שום בעיה עם הגדרת הסגנון הייחודי של וורהול ודומיו בשם כלשהו, והשם "פוסטמודרניזם" כשיר למטרה זו בדיוק כמו כל שם אחר (למעט אולי העובדה שעבור אנשי מדע רבים, המלה "פוסטמודרניזם" מהווה סמרטוט אדום, משום שפ"מ במדע – להבדיל מפ"מ באמנות – הוא, כך נדמה לי, אוסף של טענות מגוחכות וחסרות יסוד).
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98489
יש מימד נוסף - לפירות וירקות אין לוגו (או לפחות בזמן שבו צוירו התפוחים של סזאן לא היתה עליהם מדבקה של מועצת הפירות). הם חפץ טבעי, וכמו הגוף האנושי או נוף העולם, שימשו בציור, מסורתית, לתיאור ריאליסטי מצד אחד ולהעברת מסר רגשי או רוחני מצד שני.

לעומת זאת, פחית קוקה קולה היא לא חפץ טבעי, היא מותג. אפשר להניח בצדק שוורהול לא כיוון להעביר דרכן שום רגש של ממש. אמירה כן, רגש לא. וכשיש העברת רגש באמנות פ"מ, זה רגש ממוחזר, עייף, משתקף בעצמו אלף פעמים.

ודבר נוסף - יש לה ערך כלכלי. את האמנות הפ"מ אי אפשר להפריד מההבט הכלכלי שלה (קפיטליזם מאוחר, כן? כל היחסים הם יחסים כלכליים) ומהרמיזות הציניות לעולם שבו היא קיימת.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98491
יש לה ערך כלכלי = לאמנות של פחיות הקולה. וגם לפחית הקולה עצמה. הרי היא רק סמל לתאגיד ענק, למפלצת של תרבות שבלעה את כל העולם. אותו דבר לגבי המרקים של קמפבל, הפנים של מרילין מונרו והקטשופ של היינץ. הכל משתטח, אומר וורהול, לכדי הערך הכלכלי והכוח התרבותי שנובע מהערך הכלכלי הזה.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98514
"..., אומר וורהול, ...". כלומר יש אמירה, יש מרחב פרשנות. הוא פשוט שונה, זה הכל.

האם יכל וורהול לצייר פחית קולה ("טבע דומם עם פחית") ללא לוגו? עם לוגו של חברה מפוברקת? האם לא היה זה חטא לאמת מצידו? ממש כמו ואן-גוך והחמניות, הוא צייר עצם סתמי מהמציאות שסביבו. האם זה שהמציאות השתנתה (יש סוגים חדשים של עצמים סתמיים) מוביל בהכרח לכך שגם האמנות השתנתה?
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98556
וורהול לא בחר עצם סתמי ''סתם'', אלא עצם עם מותג ונוכחות חזקה. אתה אומר שהמציאות השתנתה, כלומר שיש סביבנו יותר עצמים כאלה. אבל קח לדוגמה את מוזגת החלב של ורמיר. מן הסתם הכד שהיא מחזיקה והחלב שהיא מוזגת היו גם כן סחורה עוברת לסוחר, אבל אנחנו לא תופסים אותם ככאלה. אנחנו רואים בהם חלק מרגע קסום שהאמן תפס (או כל תיאור רומנטי אחר שאוהבים לתת לאמנות של ורמיר). אצל וורהול, לעומת זאת, ברור שמדובר בסחורה. הוא לא התאמץ אפילו לצייר נערה מודרנית שותה קוקה קולה. אצלו המוצר הוא הכוכב.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98669
אגב, התכוונתי לציור הזה:

מתקן מים של ''מי עדן'' כאמנות 98529
ברקת,

בתגובתך העלית את הנושא של הקשר בין הכלכלה לתרבות, אז הנה דוגמה שנתקלתי בה ביום שישי האחרון על גבי העמוד האחורי של "מוסף הארץ": פרסומת למתקן מים של מי עדן שנמכר באופן מוצהר כיצירת אמנות:

על המתקן, לכל גובהו, מוטבע ציור דיוקן פניה של אישה בלונדינית בסגנון הקומיקס המאפיין את ציוריו של רוי ליכטנשטיין, אמן פוסטמודרני. (אין זה מקרי, הציור הוא חיקוי במובהק של ליכטנשטיין). לפיה של האישה המצוירת מוצמד ה"בלון" שבתוכו הטקסט שדוברים גיבורי הקומיקס, והאישה אומרת לנו: "אמרתי לו פיליפ... אתה אמן גדול, כל הכבוד... כוס מים אפשר לקבל?"

למטה מופיע הכיתוב הבא: מי עדן מזמינה אתכם להציב במשרד או בבית יצירת אמנות, שעוצבה על ידי פיליפ סטארק מעצב בעל שם עולמי, אז קחו לגימה מהחיים אצלכם במשרד או בבית.

כלומר, כשאתם רוכשים מכונת שתייה של "מי עדן" אתם בעצם רכשתם לכם יצירת אמנות. מה יותר טוב משתי צפורים במכה אחת?

הפרסומת הזו (עם המוצר עצמו, כמובן) היא מהדוגמאות המובהקות ביותר שנתקלתי בהן המאשרות את טענתו של ג'יימסון שבעידן הפוסטמודרני "הייצור האסתטי השתלב בייצור הסחורות".
מתקן מים של ''מי עדן'' כאמנות 98564
האם בעלי מלאכה בעבר לא ניסו ליצור מוצרים אמנותיים במידת האפשר? האם יצירות של (נניח) חייטי צמרת במאה ה- 17 לא נחשבו ליצירות אמנות (בחוגים הנכונים)? מה לגבי גביעי יין מפוארים? יצירות אמנות ארכיטקטוניות? קופסאות תכשיטים? וכן הלאה.

ההבדל היחיד כאן הוא, לטעמי, בייצור *ההמוני* של הסחורות/יצירות האמנות. אבל אמנות במוצרים יומיומיים תמיד היתה קיימת (רק שפעם היא היתה לעשירים בלבד).
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98541
טל,

מה שעושה הבדל מהותי בין הטבע הדומם של סזאן (שהזכרתיו בתגובתי הקודמת) והחמניות של ואן גוך לבין ''נעלי אבק יהלומים'' הוא האקספרסיביות, סערת הנפש, שמביע סגנונם של שני הציירים המודרניים (במשיחות המכחול ובאופי הצבעוניות, למשל) לעומת שיוויון הנפש בסגנונו של וורהול הפוסטמודרני. אך באזכור הבדל זה אני כבר גולש למאפיין אחר של הפוסטמודרניזם שנקרא ''דעיכת האפקט'' או הרגש, שעליו כידוע לך הרחבתי בחלק ב' של המאמר.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98563
המממ... אז נמשיך לתהות על כך בחלק ב'.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98765
(שיבוא בדיוק שבוע לאחר תאריך פרסומו של חלק א', למי שתהה).
עוד משהו על ציור כמסמך חברתי 98972
באופן כללי ציור, ובפרט ציור משפחתי, יכול לשמש כמסמך חברתי, והוא טומן בתוכו את סיפור התקופה, או חלקה במובנים רבים. (ולכן, ככל שידע התקופה מעמיק יותר, האסוציאציות הנלוות יהיו חזקות יותר וברורות יותר).

אם ניקח (כדוגמא) את ציורי הפורטרט המשפחתי (זוגי) והתפתחותם:
ניתן לראות בז'אנר זה מהלך ברור של שינוי האינטראקציה בין הדמויות במהלך תקופת הרנסאנס ולאחריה. בציורים המוקדמים של תקופת הרנסאנס הדמויות תמיד מופרדות זו מזו לחלוטין, אפילו באמצעות לוחות נפרדים (פיירו דלה פרצ'סקה, "דיוקן פדריגו דה מונטפלטרו", "דיוקן בטיסטה ספורצה"), או שהן עומדות רחוקות זו מזו באותו הלוח (יאן ואן אייק. "נישואי ג'ובאני ארנולפיני ג'ובאני וג'ובאנה סנאמי", 1434), וזאת למרות שמדובר בחתונה.
לעומת זאת, בתמונות המאוחרות יותר חלה התקרבות בין הדמויות. בתמונה של רובנס – "רובנס ואשתו איזבלה על רקע נוף העיזנית" (1609-1610) קיימות נקודות השקה רבות בין הגבר לאשתו, כשהבולטת בהן – ידה המונחת בחיקו. בתמונה מאוחרת אף יותר, בציורו של האלס "זוג בגן" (בערך 1622) חובקת זרועה של האישה את מותניו של הגבר – מגע של חיבה, ללא ספק, שלא יופיע בציורים המוקדמים יותר.
עוד מעניין לציין כי תהליך דומה ניתן למצוא אפילו בציורים של דמויות תנכיות, כמו אדם וחוה. בציור מוקדם של מזאצ'ו (1425+) אין בין הדמויות כל מגע גופני, ואילו בציור של הולביין (1517) אדם חובק את כתפייה של חוה והיא מושיטה לו תפוח. עוד ניתן לראות כי בציורים אלה, שאינם מציגים דמויות ריאליות בנות התקופה, תהליך ההתקרבות בין בני הזוג חל מוקדם יותר.
בבדיקה היסטורית של תהליך ההתקרבות של דמויות הפורטרט הזוגי, ניתן לראות כי תהליך דומה עובר על הקשר הזוגי באירופה בתקופת הרנסאנס ואילך ‏1. בעוד שבתקופת הרנסאנס הזוגיות הבין-אישית רופפת, הנישואין מהווים, יותר מכל דבר אחר, עסקה בין-משפחתית, והרומנטיקה איננה בנמצא, הרי שבמאה ה- 17 חל תהליך של שינוי בו הקשר התוך-זוגי מתחזק תוך כדי היחלשות מתמדת של הקשר המשפחתי הרחב. מסתבר ששינוי זה ניכר גם בציורי בני התקופה.

1 Stone, L. Family, Sex and Marriege in England, 1500-1800. New York: Harper and Row, 1977

להפך טל, להפך 161356
ביקורתך הנילהבת, טל, מובנת. אכן ניראה כי על-פניו הכית את פרופ' ג'יימסון מכה ניצחת בעקבותיה ישקול לשלולל מעצמו כל תואר אקדמאי, לעשות חינה ולהגר לניקרגואה באישון לילה. NOT!
אומנם בימינו הפרועים, כשסגנון הלבוש מטלטל עצמו עשרות שנים אחורה וקדימה בין לילה, עשויות נעליו של ואן-גוך להתאים לאלף פרצופים- חייל בודד, פריקית בת 12 שירדה לצמח להופעה של אביב, רוכלת משופמת ופזורת דעת ההולכת לפה ולשם במיתחם שנקין... זהו, נידמה לי שזה ממחיש את הנקודה. אבל בימיו של ואן גוך, טל (אפשר טלוש?) היה צו האופנה כבול ואזוק בחבלי הפאודליה חסרת הפשרות. גם ראשוני הבורגנים טרם העזו להפר צו זה ונעליים דוגמת אילו בציור פנו לכיוון אחד- איכרים (מילה שאיבדה כה הרבה ממשמעותה במרוצת השנים).נעליי חיילים בכל אופן, היו שונות בתכלית (עליי). היידיגר, ששחה בנבכי התרבות והמסורת האירופאיות כמו קרפדת-גוליית בביצות החולה, השכיל לשייכן נכונה (את הנעליים).
טל לא.
לא נורא, זה קרה גם לי פעם.

ציורו של Largillierre הוא דוגמא גרועה. הוא ממחיש בדיוק את ההפך ממה שהתכוונת- מאחורי הציור יכולות לעמוד אינספור עלילות, אל כולן בעלות גוון זהה.הציור מזמין אותך להשלים פרטים, פרטים היכולים להיות שונים מצופה לצופה (כבר אמרתי שעיקביות הסיפור זו לא הנקודה) אך יציירו עולם דומה (משפחת אצולה רנסאנסית, או הרכב אנושי כל שהוא השייך למעמד ולתקופה). איזה עולם אחיד וברור עולה מנעליו של אנדי? אף לא אחד. הוא אינו מכיל פרטים משייכים, ולכן הינו חסר עומק-משמעות ולכן ג'יימסון צודק.
מ.ש.ל.
(ולכן טל טועה).
נ.ב.- הדברים לא נאמרו בנימה אישית ואין להבינם או לפרשם בדרך זו.
היות והינני מודע לאובססיה המיתנצחת שבי (או שבילד שבי) אשמח ואף יותר לתגובה (בעיקר מטל)
טל השתדלתי להמעיט בפניות אישיות אלייך כי אני לא ממש סגור על מה את/ה בדיוק (השמות הטרנס-ג'נדרים ברשת זה ממש באלאגן).
ספור מילים לפני שתספור נעליים. 161444
ספרתי 7 פניות ל טל ו טלוש, לעומת פניה אחת ל"אנדי". זה נקרא אצלך "השתדלתי להמעיט בפניות אישיות " ? ואתה עוד כותב "מ.ש.ל"
להפך טל, להפך 170367
ובכן, זיו (אפשר זיב'לה?), הנעלים של ואן-גוך הן, על-פי דבריך, ללא ספק נעלי איכרה. הנה אני הולך למנזר. הרי גם הנעלים של וורהול הן בבירור נעליים מסוג מסוים. כפי שכתבתי בתגובה המקורית: לאלו יש עבר, ולאלו יש עתיד, ולטעון שתמונה אחת מכילה יותר "סיפור" מחברתה נשמע לי, אישית, כטענה תמוהה למדי.
האבן הראשונה 614778
קישור חדש לתמונה של ואן-גוך שהזכרתי בתגובה לעיל: http://commons.wikimedia.org/wiki/File:1890_van_Gogh...

והציור של Largillierre, כאן: http://www.greatmastersdisasters.com/2012/01/30/the-...

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים