בתשובה לליאור גולגר, 18/10/02 12:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האדם. מי, לעזאזל, יכול לקבוע שמותר להאריך את חייו חסרי-התקוה של אדם בחברה שאינו חפץ בכך? מי נתן לך זכויות שעולות על שלו על גופו וחייו? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. ולפי דעתי כל דעה שעולה סביב הנושא הזה צריכה *קודם כל* לענות לשאלה הפשוטה הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''שפוי'' באופן יחסי לאופן שבו אני מקטלג אנשים. מה שהופך אותך ללא שפוי בעליל לפי רוב אמות המידה המקובלות, ופסיכופת עם דיפלומות בעיני כמה יפי נפש קיצוניים שחיים באוטופיה דימיונית פרטית משלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי זה דווקא מזכיר כמה סיפורי דיסטופיה, שקראתי בפנטסיה 2000. הארכת חיים בכפיה... רעיון מחליא ומפחיד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סטטיסטית, כמו שאומר הקול המסתורי שמלווה את פנינה דבורין, מר גולגר הוא היחיד כאן שיצא באופן חד משמעי נגד פסיקת ביה''מש, ואני לא חושב שהוא יפה נפש יותר ממני או ממך. בלי שיש לי הוכחות, אני משער שגם בציבור הכללי הרוב מצדדים בפסיקה - לפחות מבין החילונים. במדגם הלא מייצג של האנשים שאני מכיר אין כמעט חילוקי דעות בעניין זה. כל הדיון הזה מתחבר לפתילים בדיונים אחרים שעסקו בזכותה של החברה לכפות על פרטים אורח חיים מסויים. נראה שיש חילוקי דעות רציניים בקשר למקום בו ראוי להעביר את הקו המפריד בין זכויות הפרט לבין אכיפת נורמות מסוימות ע''י החברה. אני לא מסכים איתך שזה מעיד על ''אנושואידיות'' של מר גולגר, מונח שאני מפרש אותו כ''חסר רגשות הומניים''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החברה היא כלי בידי בני האדם, וכל תכליתה לשרתם - הן כציבור והן כפרטים. כאשר אדם לוקה במחלה חשוכת-מרפא, החברה מסייעת לו בפרט באמצעות מספר מנגנונים ובהם מערכת הבריאות. טיפוס אובדני זקוק לעזרת החברה כדי לחלצו מן המשבר הנפשי אליו נקלע, ולכן מחובת החברה לסייע לו, גם אם באותו הרגע הוא מעדיף שיניחו אקדח טעון בידו. אם תרצו, אפשר להתייחס לשוטרים המחלצים אקדח מידו של מתאבד פלוני בזמן t כשליחי החברה שבאים לסייע לפלוני מזמן t- להפוך להיות פלוני מזמן t+. אם הסבר מעין זה נשמע לכם רופף, קחו את הסברו של ליבוביץ' המנוח במקום - המשטרה עוצרת מתאבדים לשם הצלת נפשות גרידא. מי שרוצה למות אינו זקוק לעזרת החברה. להיפך - הוא כופר ביסוד החברתי הראשון במעלה, והוא שחיי הפרטים בחברה קודמים לכל צורך אחר. אדם שלם בנפשו וגופו מסוגל בנקל לאבד עצמו לדעת באיזו פינה חשוכה מבלי להטריח עליו את הבריות. ואם אדם כזה מודאג משמירה על כבוד המשפחה, הרי שבימינו יוכל בנקל לביים תאונה או סתם להתנדב לפלס"ר שריון או לעשן. רצה הגורל, ואיש קבע בצה"ל חטף לא עלינו ניוון שרירים. כעת הוא מבקש מן החברה לתת לו למות בבוא היום, אך אסור לנו בתכלית האיסור להיענות לבקשתו. לכל היותר מותר לנו, כאמצעי טיפולי, להרגיעו ולומר לו שהחופש למות ינתן לו בבוא היום, אך מי שינתק את הבחור האומלל ממכשירי ההחייאה הוא רוצח. אולי אינו רוצח שפל, אולי אינו רוצח בדם קר, אך מבחינת הסדר החברתי אדם כזה צריך לתת את הדין על מעשיו. באותה מידה, יגאל עמיר הגיע למסקנה שמוטלת עליו החובה ההלכתית להוציא להורג את ראש הממשלה. הוא נשען על פסקי הלכה ועל הכשרתו המשפטית, הודה במעשה ובניגוד לברגותי גם קיבל עליו את סמכותה השיפוטית של המערכת המשפטית הישראלית. היום הוא נענש משום שע"פ החוקים במדינה זו יגאל עמיר הוא רוצח. ובכן, מי שיוציא להורג את הבחור האומלל הזה הוא רוצח, יש לעצרו ולהעמידו למשפט. כזה החוק. כמובן שתמיד ניתן לעגל פינות ולביים תאונה כזו או אחרת שתשים קץ לחייו מוכי הגורל של הבחור, אך אין להניח לסבלו לשמש תירוץ לביצוע אותנזיה. אם הייתם מבקרים פעם במעון למפגרים או במחלקה הסיעודית של בית האבות הקרוב, הייתם נתקלים במקרים (לא רבים אך מובהקים) של אנשים מוכי גורל, שכל יום עבורם הוא סבל מתמשך. חייהם הם מאבק סיזיפי מתמשך במציאות איומה, אי אפשר לא לרחם עליהם, חסרי האונים והישע. ועם זאת, לא יעלה על הדעת שבמקום להקל עליהם ינהלו דיונים באשר לחומרת מצבם, ובמקום להרחיק מהם מחשבות אובדניות ישיבו להם ש"בקשתם לאובדן עצמי בטיפול". איש מבני משפחתי לא היה מעז להיכנס לטיפול רפואי או סיעודי בחברה בה קיים היתר חוקי להוציא להורג את חסרי הישע. אשר לצעיר הנפש היקר, אני מציע שתקרא שנית את הודעותיי ותבין שלמרות הציטוטים הצלחת להוציא דבריי מהקשרם ולתקוף דחליל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*אני* אשקול הרבה פעמים אם להכנס לטיפול רפואי או סיעודי בדיוק בגלל האפשרות שאם אחליט שדי לי לא יאפשרו לי לבצע את החלטתי. עדיף, כמובן, שאהיה מסוגל לבצע אותה בלי עזרה, אבל אם זה יהיה בלתי אפשרי מטעמים טכניים הייתי מצפה מאותה חברה אנושית שאתה מלמד אותי פרק בדרכיה לסייע לי, באותה מידה שאני מצפה לסיוע כזה בהמשכת חיי כל עוד אני מעוניין בה. המקרה של החולה בניוון שרירים הוא פשוט יותר: הוא אינו מבקש סיוע למות, הוא רק מבקש הפסקת ה"סיוע" לחיות, ממש כאותה זקנה שאינה רוצה שדני יעביר אותה לצד השני של הכביש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני מפחד מהאפשרות שבגיל מאוחר חבורה של יפי נפש מטורפים שמתכחשים למוות ינסו לקשור אותי למיטה, לסמם אותי, ולהשאיר אותי סובל במשך חודשים עד שאני אמות, כדי שהם יוכלו להרגיש יותר טוב עם עצמם. עצם המחשבה הזאת מעוררת בי חלחלה, ודחף להביא כמה אנשים כאלה למצב הסופני הזה כדי לראות איך הם עומדים מאחורי המילים שלהם. אולי צריך להקים בתי חולים מיוחדים בשביל מטורפים כמונו...? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |