ומה עם דרכה של החברה להביע ערכים? 242398
הדבר הבעייתי ביותר בטענה שלך היא ההתמקדות רק בעבריין ובקורבן כאנשים הרלוונטיים שלפיהם יש לקבוע את מדיניות הענישה.

לעומת זאת, החשיבה המקובלת ביחס למשפט הפלילי היא בדיוק הפוכה - לא מדובר בעניין ''אישי'' של הקורבן והעבריין, אלא זוהי דרכה של החברה לעגן את הערכים החשובים לה ולהעניש את העבריין על הפגיעה בהם. הקורבן הוא, באופן עקרוני, שולי לחלוטין בעניין הזה (ואכן, כל ההתפתחות של הכרה בזכויות נפגעי עבירה היא מאוחרת מאוד, ולמעשה מתפתחת רק בשנים האחרונות).

בכך שאנחנו נותנים, למשל, עונשים מגוחכים לבעלים מכים, אנחנו לא רק משדרים לבעלים אחרים שלא יקרה כלום אם הם יעיפו איזה פליק לנשותיהם, אלא יותר מכך - אנחנו משדרים לחברה כולה שאנחנו רואים אלימות בתוך המשפחה כדבר פחות חמור מעבירות אחרות, ושזה בעצם לא כל כך נורא.
מבחינה חברתית, זה אומר (לדעתי) שסדר העדיפויות שלנו מעוות.

אגב, לא סתם חלק גדול מאוד מהאשמות הללו ביחס לקלות הענישה הוא ביחס לעבירות נגד נשים - אלימות במשפחה ועבירות מין. יש בכך כדי להצביע על הנשים כמי שפגיעה בהן היא חמורה פחות, וש''אפשר להבין אותה'' (ועל כך יש הסברים מכאן ועד הונולולו).

בעיני, התעלמות מהמשמעות הזו של ענישה מאבדת את עיקר החשיבות שבה.
(אגב - זו בדיוק הסיבה שאני מתנגדת, למשל, לתפיסה ה''סינגפורית'' של ''הלקאות על זריקת לכלוך''. חוץ מזה שהיא נוגדת כל תפיסה המגנה על זכויות אדם, היא גם מצביעה בעיני על חברה עם סדר עדיפויות מעוות, שבה לזרוק לכלוך זה חמור כמו לגנוב. כל המשמעות המוסרית של הענישה ושל הדין הפלילי מאבדת לחלוטין את המשמעות שלה. )
ומה עם דרכה של החברה להביע ערכים? 243385
בקריאה חוזרת של מה שכתבת ("הדבר הבעייתי ביותר בטענה שלך היא ההתמקדות רק בעבריין ובקורבן כאנשים הרלוונטיים שלפיהם יש לקבוע את מדיניות הענישה")נדמה לי שעלית על נושא חשוב נוסף שהוא אחד הבסיסים לתפיסתי את האורע הפלילי. למעשה העבירה יש לדעתי שלושה צדדים: הפוגע, הנפגע והקהילה. גישה זו לתפיסת העבירה והצדק מעוגנת בתיאוריה המכונה "צדק מאחה" (restorative justice). מספר לינקים:

במשרד המשפטים: http://www.justice.gov.il/MOJHeb/Gishor/Subjects/Zed...

בארה"ב
באוסטרליה
באירופה
לפי גישה זו הפוגע והנפגע הם באמת אמורים להיות במרכז הפתרון לסכסוך הפלילי, ולא המדינה ומייצגיה השונים (עורכי דין וכו') אשר למעשה גורמים לעיתים לנזק. הנזק הברור הוא הוצאת הנפגע מתהליך פתרון הבעייה שנוצרה. המדינה הפקיעה את זכותו להשתתף בתהליך הצדק.
אז כן. לדעתי, קודם כל מדובר בענין פרטי, מקרה שבו יש שני צדדים מסוימים ולא סטריאוטיפים שלהם. אין זה אומר שהקהילה לא נפגעה והפתרון לבעייה כדאי שיכלול גם התייחסות לכך. אם זה יעניין אני יכול להרחיב.
ומה עם דרכה של החברה להביע ערכים? 243413
>לפי גישה זו הפוגע והנפגע הם באמת אמורים להיות במרכז הפתרון לסכסוך הפלילי, ולא המדינה ומייצגיה השונים (עורכי דין וכו') אשר למעשה גורמים לעיתים לנזק.

הנה אנו רואים שוב שהרגולציה גורמת אך נזק. לו רק היה השוק החופשי מושל בכיפה, כי אז היו כל בעיות מערכת הצדק נעלמות בחטף.

:-)
צדק מאחה וצדק גומל 243420
אכן, אני מכירה את הכתיבה באשר ל"צדק המאחה", ולמיטב ידיעתי, מקורה הוא לא בתפיסה "פרטית" של הסכסוך הפלילי, אלא בתפיסות לפיהן עדיף ליצור קשר ארוך-טווח בין הפוגע לנפגע, על מנת לסייע לשניהם.
מקור התפיסה הוא יותר לאור תובנות "נשיות" (Ethics of Care ודומיהן. אם תרצה, אוכל להרחיב בקצרה (אם כי אני לא מאוד בקיאה בנושא)), אשר מופיעות גם, למשל, בסכסוכי גירושין (הפנייה למגשר, למשל) ודברים דומים אחרים.

אני מבינה את הערכים שעומדים בבסיס גישת הצדק המאחה, אולם לתפישתי, הצדק המאחה עוסק יותר בדרך להגשמת ההליך הפלילי, ולא בבסיס לקיומו.
עצם העובדה שאנחנו מגדירים עדיין צד אחר כ"עבריין" וצד אחד כ"קורבן" חייבת לנבוע מתפיסת מוסר קהילתית כלשהי - ועל כך מבוססת תפיסת הצדק הבסיסית שבמשפט הפלילי - "הצדק הגומל" (retributive justice). ההנחה היא כי אנשים אחראים למעשיהם, ועל כן אם הם פוגעים בעקרונות מוגנים שלנו, עליהם לשאת בעונש.

כאשר אנחנו מתייחסים אך ורק ליחסים בין הפוגע והנפגע, בלי להתייחס ראשית לכל ליחסי הפוגע-קהילה, הרי לכאורה, הפוגע והנפגע שווים זה לזה, והמטרה היא ליצור "יחסים בריאים" ביניהם (כאמור, בדומה לסכסוכי גירושים, למשל).

אני מתנגדת מאוד לתפיסה כזו. הנפגע והפוגע אינם שווים, בעיני. רק לאחר שנצביע על הפוגע כ"עבריין", ונסמן אותו באות קין מבחינת הקהילה, נוכל לומר כי הדרך הטובה ביותר להתייחס לכך היא באמצעות צדק מאחה.
אבל להתייחס לצדק המאחה כבסיס שיטת הענישה שלנו היא לדעתי לא נכונה.
על שלושה סוגי צדק העולם עומד 243501
לפי גישת הצדק המאחה אין שוויון מלא בין הצדדים. גם בגישור פוגע-נפגע המבוסס על תיאוריה זו, יש שוני ברור ביניהם, וזאת בניגוד לגישור בהליך אזרחי.
בדיקת ההבנה של הפוגע לגבי השוני קשורה לכך כי עליו לשאת באחריות על מעשיו, ולהודות בהם. ללא לקיחת אחריות לא מתקיים ההליך.

אבל... צדק מאחה אינו הבסיס לשיטה הקיימת אצלנו. אילו היה, לא הייתי כותב את הרשימה...

אלברט אגלש (Eglash, A. (1977). Beyond restitution: creative restitution. In J. Hudson & B. Galaway, (eds.). restitution in Criminal justice. Lexington: D.C. Heath and Company.). חילק את סוגי צדק לשלושה:
1. צדק מעניש המתמקד בשבירת חוקי המדינה ובענישה כתגובה לכך. מטרותיו: נקמה, הרחקה, הרתעה.
2. צדק משקם המבוסס על טיפול תרפויטי של העבריין. מטרותיו: שיקום יביא ליציאתו ממעגל העבריינות.
3. צדק מתקן המבוסס על תיקון הנזק הפיסי ותיקון היחסים בין התוקף לקורבן.

זר (zehr, H. (1990). Changing lenses: A new focus on crime and justice. Scottdale, Pa.: Herald Press.) פיתח את ההבחנה בין סוגי הצדק בהשוותו בין השאלות המרכזיות המעסיקות את פרדיגמת "הצדק המעניש" ל"צדק המתקן":
"צדק מעניש" שואל: איזה חוק נשבר? מי שבר את החוק? מה העונש הקבוע בחוק?
"צדק מתקן" שואל: איזה נזק נגרם? למי נגרם נזק? על מי האחריות לתיקון הנזק?

מגמות החמרת הענישה כפתרון לכל בעיות העבריינות נובעות מתפיסה המבוססת עמוק בגישת "הצדק המעניש". אין לי ספק כי גישה זו תמשיך להיות השלטת לפחות בשנים הקרובות, אך הייתי רוצה לחזק גם את ה"איים" של שתי הגישות האחרות לנוכח נסיגת קו החוף בהם.

בסופו של דבר ייתכן מצב של שיתוף פעולה גם בין גישות אלה שאולי משלימות זו את זו.
על שלושה סוגי צדק העולם עומד 243621
קודם כל, תודה על הפירוט וההסבר. החכמתי.

ואכן, אני מסכימה איתך ששיתוף פעולה בין הגישות הוא דבר חיובי, שבהחלט צריך לשקול אותו.
אני חושבת שעיקר הויכוח בינינו הוא בעיקר כמותי, ולא איכותי - עד כמה צריך לזנוח את השיטה המסורתית ולפנות לשיטות חלופיות.
לי נדמה שאתה ממהר לזנוח את הצדק המעניש, ושגם בתפיסות חדשניות יותר, הוא עדיין צריך להיות הבסיס למשפט הפלילי ולתפיסת הענישה שלנו, כאשר הגישות האחרות עדיין יהיו משניות לו, ויחולו רק במקרים יוצאי דופן. אני חושבת שתפיסה אחרת עלולה לעקר לחלוטין את המסרים החברתיים הטמונים בצדק המעניש, ובכך להעלים אותו.
תמיד כאשר אנחנו פונים ל''הבנת'' העבריין, אנחנו קצת פחות אומרים שהוא רע בעינינו. השאלה היא עד כמה אנחנו מוכנים לקחת את התהליך הזה.
ומה עם דרכה של החברה להביע ערכים? 243448
"אגב, לא סתם חלק גדול מאוד מהאשמות הללו ביחס לקלות הענישה הוא ביחס לעבירות נגד נשים - אלימות במשפחה ועבירות מין. יש בכך כדי להצביע על הנשים כמי שפגיעה בהן היא חמורה פחות, וש"אפשר להבין אותה" (ועל כך יש הסברים מכאן ועד הונולולו)."

במובנים רבים, זה הרבה יותר מזה. בתי המשפט – ללא ספק בעקבות ומתוך השקפות חברתיות נפוצות – רואות את הנשים כבעלות זכאות וחבות מופחתת. כלומר, גם הפגיעה בהן נחשבת לפחותה בחשיבותה, וגם כאשר הן פוגעות הענישה מניחה שהן אינן בני אדם בוגרים במלוא מובן המילה ולכן גם חבותם כאשר הן פוגעות מופחתת.

זו נקודה שפמיניסטיות ופמיניסטים רבים נוטים להחמיץ: גם ההקלה בעונשם של הפוגעים בנשים וגם ההקלה בעונשן של נשים פוגעות נובעים מאותו מקום ומאותן תפישות של נשים כחשובות פחות, יתר הנסמך אל הניצב הגברי.

יש כאן תהליך נמשך של הנחות המוכיחות את עצמן מעצם קיומן. לדוגמה, אם נתפשת חבורת פושעים ובה גברים ונשים, ההנחה ה"טבעית" של החוקרים והשופטים היא שהגברים הם שהובילו ואילו הנשים עשו מה שעשו כדי לרצות את הגברים, לא כדי לספק את יצרי הפשיעה שלהן עצמם. נשים רבות משתמשות בבית המשפט בטיעונים של חולשת דעת, השפעה של אחרים עליהן, דאגה לאנשים אחרים ונימוקים מסוג זה כדי להפחית מאחריותן הפלילית – ובית המשפט נוטה בדרך כלל לקבל טענה זו ולענוש אותן בחומרה פחותה במידה ניכרת. הדוגמה של אתי אלון היא דוגמה קלאסית לכך.

כמובן שאפשר (ורצוי) לומר שישנן הרבה יותר נשים קורבנות מנשים פושעות ואין צורך לעסוק בנקודות שוליות – אבל ישנה תופעה של התייצבות נשים לצד נשים פושעות או הזדהות עמן בגלל היותן נשים, תופעה הנראית כמו סוג של פמיניזם, אבל למעשה חותרת תחת יסודותיו.
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243451
נקודה מעניינת היא שיש גם טענות שהן הפוכות לגבי התפיסה של המשפט ביחס לנשים.
הטענה היא שדווקא בעבירות מין, למשל, רואים את הנשים כמתוחכמות ומניפולטיביות, השולטות בעניינים, בניגוד לגברים חסרי-הישע ש"נאלצו לפעול בהתאם ליצר" ושלא הייתה להם דרך פעולה אחרת.

משום שאני לא מכירה את הטענות הללו ממקור ראשון (כלומר ממחקרים שקראתי), אני לא יכולה להעיד עד כמה הן מבוססות.

אבל השאלה של "תפיסת המשפט את הנשים" היא מאוד מורכבת, לדעתי, ופעמים רבות יוצא לי לקרוא מחקרים הקוראים בקריאה ביקורתית פסקי דין וכו', מתוך נסיון להוכיח שהמשפט שוביניסטי\גזעני וכו' וכו', והוא מתבסס יותר על הנחות המוצא של הכותב, מאשר על הטקסטים עצמם.

אין לי שום כוונה לומר שהמשפט הוא לא כל הדברים האלה (ואני בהחלט סבורה שהוא מוטה כנגד קבוצות מסויימות), אבל יצא לי לא פעם לשמוע טענות סותרות בדיוק על אותן קבוצות, או טענות שבעיני מפרשות אמירות של שופטים, למשל, בצורה קצת מוגזמת ומוטית.

ולגבי ההזדהות של פמיניסטיות לצד נשים פושעות - אני חושבת שצריך להבחין בין "נשים פושעות", שלצידן באמת אין שום הצדקה להתייצב, לבין "פשעים נשיים" (כאשר הדוגמא הכי מובהקת היא נשים מוכות שרוצחות את בעליהן), שאכן מעלים שאלות קשות מאוד בפני הפמיניסטיות, כאשר כל אחת עונה עליהן אחרת - כאשר אחת התשובות היא התייצבות לצידן. אבל גם אז אני סבורה כי זו התייצבות לידן, כאמור, בגלל "סוג הפשע", ולא בגלל שהן נשים (ואם זה כן כי הן נשים, אז כאמור - אני לא מסכימה לכך).
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243513
א. ''נקודה מעניינת היא שיש גם טענות שהן הפוכות לגבי התפיסה של המשפט ביחס לנשים. הטענה היא שדווקא בעבירות מין, למשל, רואים את הנשים כמתוחכמות ומניפולטיביות, השולטות בעניינים, בניגוד לגברים חסרי-הישע ש''נאלצו לפעול בהתאם ליצר'' ושלא הייתה להם דרך פעולה אחרת.''

אני חושב שהדברים קשורים בזווית ההסתכלות. בדרך כלל נוטים בתי המשפט לאמץ את התפישה הזכרית שלפיה היצר המיני של הגבר ואי יכולתו של הגבר לשלוט בו הוא סוג של ''קבוע.'' כלומר, שגברים נוטים מטבעם להיות חרמנים ואנסים בפוטנציה.
ההקלה בעונש לגברים כאן קיימת, לדעתי, לא משום שהנשים נחשבות מתוחכמות ומניפולטיביות אלא להיפך, משום שהן לא היו מספיק ''חכמות'' לדעת להיזהר מאותו ''קבוע'' זכרי. הן, כך התפישה, ''הביאו את זה על עצמן.''
לפי הבנתי את הדברים, הפיכת הנשים ל''מתוחכמות ומניפולטיביות'' הוא סוג של מחמאה ''מורעלת'' שמאחוריה מסתתרת שנאת נשים סתם או נסיון פשוט להפוך את הגבר הפוגע לקרבן ''האמיתי.''

ב. ''ולגבי ההזדהות של פמיניסטיות לצד נשים פושעות - אני חושבת שצריך להבחין בין ''נשים פושעות'', שלצידן באמת אין שום הצדקה להתייצב, לבין 'פשעים נשיים'' (כאשר הדוגמא הכי מובהקת היא נשים מוכות שרוצחות את בעליהן), שאכן מעלים שאלות קשות מאוד בפני הפמיניסטיות, כאשר כל ' אחת עונה עליהן אחרת - כאשר אחת התשובות היא התייצבות לצידן. אבל גם אז אני סבורה כי זו התייצבות לידן, כאמור, בגלל ''סוג הפשע'', ולא בגלל שהן נשים (ואם זה כן כי הן נשים, אז כאמור - אני לא מסכימה לכך).''

בעיני, הנסיון להבחין בין סוגי פשעים מטשטש ומקהה את המסר, ולו מפני שלאדם הבא מבחוץ מאוד קשה להבחין בין סוגי הפשעים. ידועים מקרים לא מעטים של רוצחות בדם קר שבבית המשפט חשפו לפתע ''מסכת התעללות'' וטענו שהפשע בוצע כהגנה עצמית או, טענה פופולרית מאוד, עקב אי-שפיות זמנית.
הצגת נשים פושעות כ''קרבן'' של נסיבות, קורות חיים או, בעיקר, הגבר ש''הפעיל'' אותן והפיכת הפשע שלהן ל''פשע נשי'' היא חרב פיפיות. מצד אחד, היא מאפשרת לרוב הנשים הפושעות לזכות בעונש קל יותר על פשעיהן בהשוואה לגברים. מאידך, היא מחזקת את תפישתן החברתית כאדם שאינו עומד בפני עצמו ובזכות עצמו אלא פועל וחושב כהשלכה וכפועל יוצא של פעולת ''אדם אמיתי'' -- הגבר.
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243646
א. בוודאי. לשנייה לא טענתי שתפיסה כזו מעצימה נשים. רק רציתי להראות שנשים לפעמים נדפקות (תרתי משמע) מכל הכיוונים - הוא שהן מטומטמות, או שהן בעצם רוצות להיאנס, ומנצלות את הגברים האומללים.

ב. אני לא בטוחה שכל כך קשה להפריד בין טענות כנות של נשים לגבי התעללות לבין טענות שקריות. ובכל מקרה - זהו תפקידו של בית-המשפט, לגלות את האמת. לא ניתן לומר שהוא צריך לגלות האם הרצח היה בכוונה תחילה או לא, אבל הוא לא צריך לגלות האם הייתה אי שפיות זמנית או לא.
זה אולי קשה, אבל בדיוק בשביל זה יש בתי משפט.

ואני לא מציגה נשים כ''קורבן'' של נסיבות. בוודאי שהן אחראיות למעשיהן. אבל משום שהנרצח (למשל) גם הוא אשם, הרי שראוי לראות את התמונה המלאה.
אגכ, אני חושבת שזה בדיוק כמו אדם שירצח את מי שהרג את ההורים שלו. הוא רוצח, כמובן, אבל לא ברור שנרצה להתייחס אליו כמו אל רוצח בדם קר.
וכאשר מדובר בעניין סיסתמטי - כמו אלימות בתוך המשפחה כלפי נשים - הרי שחשיבה פמיניסטית בהחלט תוכל לומר שבמקרים כאלה הרוצחת היא ''פחות אשמה'' מאשר רוצחת בדם קר.
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243706
"בוודאי. לשנייה לא טענתי שתפיסה כזו מעצימה נשים. רק רציתי להראות שנשים לפעמים נדפקות (תרתי משמע) מכל הכיוונים - הוא שהן מטומטמות, או שהן בעצם רוצות להיאנס, ומנצלות את הגברים האומללים."

אין לי אלא להסכים בצער.

"אני לא בטוחה שכל כך קשה להפריד בין טענות כנות של נשים לגבי התעללות לבין טענות שקריות. ובכל מקרה - זהו תפקידו של בית-המשפט, לגלות את האמת. לא ניתן לומר שהוא צריך לגלות האם הרצח היה בכוונה תחילה או לא, אבל הוא לא צריך לגלות האם הייתה אי שפיות זמנית או לא."

לא לגמרי ברור לי. נראה לי שיש כאן "לא" אחד יותר מדי.
מכל מקום, בית המשפט אינו המברר האידאלי לענייננו מכמה סיבות:
א. הוא עושה את זה כצעד סופי (בפסק הדין או בגזר הדין) בעוד שהעמדות של הצדדים נקבעות ונחשפות הרבה קודם, על בסיס מידע מהעיתונות ומההתרחשויות הקודמות בבית המשפט.
ב. לשונו של בית המשפט היא לעתים קרובות מעורפלת מאוד וקשה להדיוטות להבין בצורה ברורה מה בדיוק התכוון המשורר לומר בלי פרשנות. (כשבית המשפט אומר "נתגלו בקיעים וסתירות תמוהות בעדות הנאשמת" רוב הציבור לא יבין זאת מיידית כ"הנאשמת שיקרה בלי חשבון," אף שזו כנראה הכוונה).
ג. מטרת בית המשפט אינה לגלות את האמת אלא להכריע מה מידת האיתנות של טיעוני התביעה (הוכחה מעבר לספק סביר) וטיעונים של אי-שפיות זמנית או כוונה הם מהקשים להכרעה ולכן גם המעורפלים ביותר מבחינת הציבור.
ד. לפעולה שמטרתה לשנות את סעיף האישום נגד נאשמ/ת יש השפעה בעיקר בשלב שלפני הגשת כתב האישום.

"כאשר מדובר בעניין סיסתמטי - כמו אלימות בתוך המשפחה כלפי נשים - הרי שחשיבה פמיניסטית בהחלט תוכל לומר שבמקרים כאלה הרוצחת היא "פחות אשמה" מאשר רוצחת בדם קר."

במקרים רבים רצח שמבוצע על-ידי אישה מוכה הוא דווקא כן רצח בדם קר. הטיעונים העיקריים כאן – ואלו נתמכים לעתים קרובות על ידי הגישה הפמיניסטית – הם שהאישה אמנם תכננה את הרצח מראש, אך מצבה הכללי היה כזה שמנע ממנה שיקול דעת אמיתי. טיעונים כאלו, כפי שאמרתי, הם חרב פיפיות.
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243708
יכול להיות שהגזמתי ב''לא''ים.

כוונתי הייתה שאין להבחין בין מקרה שבו צריך לגלות האם האישה משקרת לגבי מניעיה, לגבי גילוי של כל דבר אחר במשפט פלילי - האם הייתה כוונה, האם יש אי-שפיות וכו'.
תמיד עולים כל השיקולים שהזכרת, ולכן המקרה הזה אינו בעייתי באופן מיוחד מבחינת בית המשפט.

(כמובן שניתן לטעון כי לבית המשפט באופן כללי חסרים כלים אמיתיים להתמודד עם הבעיות של המשפט הפלילי. אני האחרונה שאכחיש זאת, אולם לא בזה אנו דנים כרגע).

ולגבי האישה המוכה הרוצחת - אני חושבת שניתן לפנות גם לטיעונים לפיהם נכיר ב''אשם תורם'' של הבעל המכה, אשר מצדיק הפחתת עונש (בדומה להכרה ב''קינטור'' כסייג להפחתת עונש).
אני מסכימה איתך שאין הצדקה לומר שאין לה שיקול דעת אמיתי.
אמירה כזו כמוה לומר שאם היא הייתה חושבת על זה ברצינות, לא הגיע לו למות. ...אבל הרי כל הטענה שלנו היא שבעצם קצת כן הגיע לו למות.
בנוסף, כמו שאמרת, זה חרב פיפיות.

אבל, כפי שניסיתי להראות, לא זה היה הטיעון שאליו כיוונתי, אלא לטיעון שרואה אותה לא רק כרוצחת, אלא גם כמשרתת את הצדק במובן מסויים, ולכן יש להפחית בעונשה (כמובן לא באופן מוחלט - היא עדיין רוצחת, אבל רק קצת פחות גרועה).
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243787
''אבל, כפי שניסיתי להראות, לא זה היה הטיעון שאליו כיוונתי, אלא לטיעון שרואה אותה לא רק כרוצחת, אלא גם כמשרתת את הצדק במובן מסויים, ולכן יש להפחית בעונשה (כמובן לא באופן מוחלט - היא עדיין רוצחת, אבל רק קצת פחות גרועה).''

גם זה עניין של חרב פיפיות.

מה שאני רוצה לטעון, אולי, הוא שלטיעונים כאלה יש נטייה בולטת להתנקם בטוען מאוחר יותר. כיום, נשים תופסות בעולם הפשע אותו מקום שהן תופסות בדרג המנהל העליון של העולם -- קצת פחות מעשרה אחוז. בניגוד לסברה של פמיניסטיות רבות -- וזו בעיני אשליה מסוג מסויים -- ככל שנשים יתפסו את מקומן הראוי בכל דרגי החברה (היינו, כחמישים אחוז) כך יגדל שיעורן גם בין הפושעים. הטיעונים המנסים להציג נשים כקרבנות, כנוקמות-עם-הצדקה, וכו' ייתפשו במצב כזה יותר ויותר כהתחמקות מאחריות ויביא לשפע טענות זהות מהכיוון השני (הגבר המכה כקרבן חינוכו, למשל), שמבחינה משפטית יהיו בעלות תוקף דומה.

במובן המעשי, מה שאני מציע הוא להלחם בכל עוז למנוע מקרים כמו זה של כרמלה בוחבוט, אבל לעבור הרחק-הרחק אל מאחרי הקלעים כאשר הוא כבר מתרחש. כרמלה בוחבוט לא שרתה שום צדק -- היא שרתה את עניינה האישי.
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243837
השאלה היא האם אין משהו ''בוגדני'', בלטעון יומם וליל כנגד אלימות נגד נשים,
ועם זאת להתנכר לחלוטין לאישה שרוצחת את בעלה.

אני מסכימה איתך שייתכן שהחששות עולים על היתרונות, אבל בעיני הפתרון הוא לא ''העלמות'' אל מאחורי הקלעים כאשר דבר כזה קורה, אלא נסיון אמיתי לבחון מה ההתנהגות הראויה.
(אגב, ככל הנראה זה מה שאנחנו עושים כאן....)

אני חושבת שזו סוגייה סבוכה למדי, ואני מודה שהעלית לי לא מעט סימני שאלה שכרגע אין לי פתרון עבורם, אבל בעיני התעלמות ממנה היא לא ממש קוהרנטית.
(אגב, בדיוק כמו שמי שטוען לחינוך כדבר חיוני לא יתייחס בכלל לטענות המתייחסות לפושע שלא זכה לחינוך טוב. הוא יכול בסיכומו של דבר להחליט שזה לא אותו דבר, אבל הוא לא יכול להתחמק מן הויכוח).
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243948
"השאלה היא האם אין משהו "בוגדני", בלטעון יומם וליל כנגד אלימות נגד נשים,
ועם זאת להתנכר לחלוטין לאישה שרוצחת את בעלה."

זו שאלה קשה ואני חייב להודות שאין לי תשובה טובה לה. המפתח, עם זאת, טמון לדעתי בשינוי כללי של ההתייחסות לפשיעה, עם מיזעור של ההתחשבות בטיעונים "סביבתיים" ("אבא שלי הרביץ לי ולכן גם אני הפכתי לבעל מכה") וחזרה להתייחסות לפושע בהקשר המוגבל של פשעו ותו לא. היחס הענייני והמצמצם הזה אולי יפגע באותו מיעוט קטן של נשים המבצעות פשע שיש לו נסיבות מקלות חשובות, אך ימנע חמיקה מבעד לחורי הרשת של מספר גדול הרבה יותר של פושעים גברים.

במקביל, אני חושב שעדיף להתמקד פחות במניעה סביבתית (חינוך, סדנאות, הסברה) גם משום שהיא נעדרת הגדרה ברורה מספיק של יעדים והשגת יעדים ונוטה להפוך ל"מריחה" וגם משום שהיא מבזבזת משאבים יקרים שחשוב להשקיעם במניעה בפועל של פגיעה בנשים בצעדים פשוטים ומעשיים ככל האפשר בתחום שיפור השיטור (בעיקר סמכות השוטר לבצע מעצר גם בלי תמיכה של תלונת האישה וגם כאשר היא מוסרת עדות שקר במקרי תקיפת שוטר), סילוק מפגעים פוטנציאליים (לדוגמה, שלילת רשיון נשק אוטומטית מכל מכה גם אם "האישה משכה את התלונה"), ארגון הליכים אוטומטיים להגנה על נשים (לדוגמה, מתן זכות לכל אישה ליישם צו הרחקה בכל מקרה של פרידה/גירושין לתקופה של חודשים מספר), וכן הלאה.
ענישה וצמצום זכויות 244092
לצערי התגובה שלך מחזירה אותי לטענה ששוב נדמה שמול עבריינות מורכבת התגובה היא רק להחמיר בענישה ובצמצום זכויות העבריין. אתה פוסל לחלוטין את האופציה השיקומית וזאת ללא ידיעה ממשית על הגופים הטיפוליים, הטכניקות השונות והמסגרות הטיפוליות שפותחו בחו''ל ובארץ לטיפול בגברים מכים.
זאת לא מניעה סביבתית אלא התערבות נקודתית בעלת מטרות, ודרכי פעולה ברורות.
ענישה וצמצום זכויות 244263
א. תגובותי התמקדו בהחמרת האכיפה, לא בהחמרת הענישה. המטרה היא למנוע החמרה של המצב או התרחשות של פשע, לא להעניש בחומרה אחרי ביצועו.

ב. הספקות שלי בקשר לשיקום נובעים מכמה מקורות:
1. עניין הרצון החופשי של הבעלים המכים, האנסים או הפדופילים ל"שקם את עצמם." בלי שיתקיים רצון כזה, שיעור ההצלחה יהיה דל ביותר.
2. העובדה שבמקרים רבים – במיוחד ב"עבירות מין" – שיעור ההצלחה של התוכניות השיקומיות הקיימות עלוב למדי.
3. השימוש במתודה הפסיכולוגית, שאינה בדוקה, מוכחת או עובדת ברוב המכריע של המקרים.
ענישה וצמצום זכויות 246888
2. תוכל להביא סימוכין לכך?
יש גם טענות הפוכות בדיוק 244471
בסופו של דבר, אני מסכימה איתך שצריך לחזור לשיטה המסורתית של ''לא שופטים את הנאשם אלא את המעשה'' - כלומר - לא בוחנים כל כך את ההסטוריה שלו, אלא את המעשה הספציפי שעשה.

ההתייחסות שלי לנשים מוכות היא במובן הזה ''פתרון מסדר שני'' - אם כבר מכירים בכך ש''בעל מכה כי הכו אותו'', אז לפחות שיכירו בזה גם ביחס לנשים.

ולגבי התמקדות במניעה, ולא בענישה - אני לא יכולה להסכים יותר.
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243872
''שפע טענות זהות מהכיוון השני (הגבר המכה כקרבן חינוכו, למשל)'' -
כבוגרת הקורס של גיל רונן, זכור לי שאותן טענות מהכיוון השני נגעו דווקא להאשמת האשה הקנטרנית בהבאת הגבר לכדי מעשה אלימות. נוסח ''היא ירדה לחיי, צלצלה למשטרה והרחיקה ממני את הילדים, אז לא יכולתי להתאפק יותר והבאתי לה כאפה''.
אם כבר נשמעו טענות לגבי החינוך הגברי העכשווי, נאמר שהוא ''רך'' מדי.
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243905
זה היה קורס ? אז זה לא היה באמת ? ומקבלים תעודה בסוף ? איפה שלי ? למה תמיד מודיעים לי אחרון ?
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243911
אל תיקח ללב. כולם העתיקו, חוץ מג'ק.
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243938
האדון רונן טען מה שטען לא בבית המשפט אלא באיל. הטענה שלו – וריאציה בהמית במקצת לרעיון הנושן של "האישה המסרסת" – לא עולה לרוב בבית המשפט במקרים של הכאה.

הכוח של טיעון הגבר כקרבן סביבתו במקרים של הכאה טמון בכך שהוא משתמש בטיעונים זהים לאלו שמשתמשות בהם נשים בנסיבות משפטיות.

קישון כתב באחת ההומורסקות שלו על סוציולוג הונגרי שיצא לבדוק אצל זונות העיר בודאפשט איך הן הגיעו לזנות. אחרי המחקר המקיף התברר כי כל 12,642 הזונות הגיעו לזנות אחרי שאמם מתה ואביהן השיכור אנס אותן והוריד אותן לזנות ועתה כבר אין דרך חזרה שכן עליהן לממן את לימודיו של אחיהן הקטן. מכאן אתה למד, כותב קישון בנימה שוביניסטית משהו, כי אין זונה שהגיעה לזנות רק משום שהתחשק לה, למשל, לזנות.

הגמביט ההונגרי מיושם היום בקנה מידה רחב על-ידי נאשמים במקרי אונס, ובמיוחד הפדופילים ביניהם, להעלות במהלך המשפט תיאורים קורעי לב של מעשים דומים לשלהם שבוצעו בהם בעודם רכים בשנים. למעשה, קשה למצוא היום אנס שאינו נושא עמו איזו טראומה מן העבר הנחשפת במהלך המשפט.

ביסודו, הארגומנט הזה זהה לזה שבו משתמשות נשים כדי להסביר מעשים או מחדלים שלהן בבית המשפט. ברוח הנפוצה היום בבתי משפט, לפיה אף אחד לא אחראי לשום מעשה שלו והכל הוא "נסיבות טרגיות" ש"אינן בשליטתו של הנאשם" גברים מתחילים לאמץ, ובהצלחה לא רעה, לא טיעון של התגרות שהוציאה אותם משליטה אלא דווקא טיעון שהם לא היו בשליטה מלכתחילה וההכאה/רצח/אונס שביצעו היו פשוט תוצר של "מה שעשו להם קודם" ו"המצב הנפשי הכללי" שלהם.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים