דבר(י) מה. 43749
היו לי דברים רבים לומר, אך דחיתי אותם ל"סוף".
(שכחתי את רֻבם.)

הֻפתעתי לקרֹא שרבים מצאו את השיר (טרומשִׁחְרִי, כך מנקדים) מחֹרז. אנפסטים מטעים.
את כונתי המדויקת לא אוכל להסביר גם אם ארצה, מפני שאצטרך להשתמש במִלים, הנושאות מטען שונה בראש כל אדם (וזה היֹפי בשירה עצמה.)

מניפסט האדם הבודד לאשר שכטר גרם לי לתהות רבות על ענין פרסום השירה. מה לשיר ופרסומו, מה לפרסום השיר ולמשורר?
איני יודעת. מסתבר שהדבר פחות חשוב לי ממה שחששתי/קיויתי.

בכל מקרה נהניתי מהנסיון.
לעתים התקוממתי (ואף התכונתי לומר דברים!) ולעתים חשתי שמלאכתי נעשית בידי אחרים.
מלחמות הבוץ ספקו לי (לא אכחיש) שעשוע רב.

אני חשה צורך להודות למי מכם שפקחו את עיני לפרשנויות ורבדים נוספים, ולבעיות נוספות בשיר.

שבתשלום,
עינה.

[כעת אפטור את עצמי מהפחד להשמע בנאלית ו/או *רחמנא לצלן* פלצנית, ואלחץ אשר]
פתאום הכל נראה כל כך פשוט 43761
"את כונתי המדויקת לא אוכל להסביר גם אם ארצה, מפני שאצטרך להשתמש במִלים, הנושאות מטען שונה בראש כל אדם (וזה היֹפי בשירה עצמה.)"

אז למה לעזאזל לנסות לנתח כל דבר חברים יקרים???

ושוב, אני נהנתי.

:-)
דבר(י) מה. 43766
רק ששימרי נפשך מאי אלה שעל פניהם האמיתיות ניתן היה לעמוד כאן, באשר נאלצו להגיב ולהחשף מחושך העוועים וטוב שכך.
אין הם יכולים להציע לך דבר, פרט לטינה לכשרונך האמיתי.
דברי. מה? 43785
ושוב עולה, למעשה, הטענה כי כל תקשורת (או לפחות תקשורת המנסה להביע רגשות) היא עקרה. לפי דבריך, לא יכול למעשה אדם להסביר לחברו דבר שאינו במישור הטכני או בגדר הטריוויאלי, שהרי מילים נושאות מטען שונה בראש כל אדם.

אני חושב שגדולתם של משוררים (מזן מסויים, לפחות) היא ביכולת לעורר בזולת רגשות - אולם לא רגשות אקראיים, אלא רגשות מאוד מסויימים, רגשות אליהם התכוון המשורר. ולעיתים מעניין לדעת מה היו הרגשות האלה; אני יודע מה הרגש שעורר *בי* השיר, ותוהה אם לזאת כיוונת. אני רוצה לדעת, למעשה, אם המשורר הצליח במלאכתו. אין כאן בקשה לנסות ולעורר בקורא את אותם הרגשות מתוך טקסט לא-שירי, אלא להסביר מה היו הרגשות שניסה המשורר לעורר (חמלה, נוסטלגיה, עצבות, פחד, רוגע וכו'). לעיתים מנסה השיר לרמוז על מצב, על תמונה, על אירוע (כמו בשיר הקודם שפורסם באייל); אין כל מניעה או פסול בלציין במילים פשוטות (ולא רב-משמעיות) מה היתה התמונה או האירוע שהובילו לכתיבת השיר.

האם ההימנעות המוחלטת מציון הרגש שאתם מנסים להעביר, או האירוע שאתם מנסים לתאר (אתם כאן במובן "המשוררים המסרבים לדון בשירתם") נובעת מחשש מפני כשלון? שהרי אם תאמרי: "בשירי ניסיתי לעורר את רגש החמלה" (למשל), ויתברר שבקוראים רבים הוא עורר רגשות שונים לחלוטין, אפשר אולי להבין זאת ככשלון. ואם תטעני: "לא ניסיתי לעורר אף רגש מסויים בשירי, ולא חשוב לי כלל מה הרגש שעורר", הרי שאת מצהירה, למעשה, שאין כל חשיבות לשיר, ואין בו כל עניין ציבורי מעבר להנאה האסתטית שהוא אולי מעורר.

(אגב, הערה טכנית: למרות שמרבית קוראי האייל מסתדרים היטב עם הניקוד שהשתמשת בו, מיעוטם - אלו המשתמשים בדפדפנים ישנים, למשל, או במערכות הפעלה ללא תמיכה עברית - "זכו" לראות רק "רעשים" בטקסט. לכן עדיף, במידת האפשר, להשתמש בכתיב מלא).
זו השקפה מאד צרה על האומנות 43792
הס מלהזכיר אות לגנאי, כ'בידורית'.
לשוחח ולכתוב הם שני דברים שונים לחלוטין, אל לנו להשוות בהם, מאלף ואחת סיבות שונות ומשמעותיות האחת לשנייה.
ההשקפה הטוטאליטרית משהו לפיה הסופר הוא השליט העליון ורק הדרך בה הוא מכוון להעמידך במקומך היא המשנה, מעמידה את האמנות כולה, ואת השירה בפרט, בעמדה של יחסי תועלת וייצור, והנה הפכת את הדגם החדש של מכוניות מיצובישי שקול למילותיה של המשוררת, דמי ימיו של הצייר, או נגינתו של הפסנתרן. אומנות איננה אוננות מחפצי מתכת, כבר נאמר.
'נכשל'?וכי מדוע? האם אינך נוכח בדבר מה אשר גורם לך לחוש אהבה עזה, ופוגש אתה ברעך אשר לו יגרום הדבר מורת רוח כה חדה, עד כי יתעב את הדבר כדי כך, שידיר רגליו ממנו? אם לא, היותר לי לשאול אנה נאבדה מקוריותך בפרט, וזכות האחרים למקוריות רגשית, שכלית ואומנותית, מחוץ לחברת המיליארדים והתמחור?
לפוליטיקאים יש עניינים ציבוריים, לא למשוררים.
זו הצרה 43794
משורר שאינו כותב למגירה, אלא מפרסם את שיריו בציבור, יש לו עניין עם הציבור.

משורר הכותב שיר שמטרתו לתאר כאב וסבל, וקוראיו מוצאים את שיריו קומיים ומצחיקים, נכשל: הוא ניסה להעביר רגש מסויים, ולא הצליח. כשמנסים, ולא מצליחים, התוצאה היא כשלון. יתכן שהשיר עצמו נהדר, יצירת מופת של ממש הראויה לשכון בפנתיאון היצירות הנצחיות של האנושות, והדבר לא גורע מכך שהמשורר נכשל (בניסיונו האמור).

משורר הכותב שיר ואין לו עניין לתאר דבר, אלא לעורר רגש, ולא אכפת לו *מה* הרגש שיתעורר ובלבד שיתעורר רגש - בל יתפלא אם הרגש שיתעורר הוא בוז. הדבר נכון גם לגבי מלחינים, נגנים או ציירים, אולם הוא נכון כפליים כלפי משוררים, שכן כלי עבודתם הוא המלה - אותו כלי בו משתמשים גם לתקשורת מילולית שאינה שיר.

אינני טוען כי "רק הדרך בה המשורר מכוון להעמידי במקומי", כדבריך, היא המשנה, אולם מה שאני מנסה וחוזר ומנסה להבהיר הוא זה: כשאני נתקל במאמץ לעשות משהו, ישנו ערך למאמץ עצמו, אולם יש גם ערך למטרה - לדבר אותו מנסה העושה לעשות. ובמקרה הזה, לרגש אותו מנסה המשורר להעביר. אם אראה אדם שר על בימה ציבורית, זמר מוצלח לכל הדעות, אולי אהנה משירתו. אולם אם יאמר לי כי אותו זמר שר כאות מחאה על סבלם של הבדואים באנטרטיקה, הדברים יקבלו פתאום משמעות שונה. פתאום תהיה משמעות לשירים אותם בחר הזמר לשיר; לשפה בה הוא שר; למקום בו הוא שר; וכן הלאה. יתכן ועדיין אהנה מהשירה, אך אומר לעצמי: מה לי ולסבלם של אותם בדואים? ומכאן שהזמר, גם אם נהנתי משירתו, נכשל.

האם, אגב, אתה כותב שירה כדי לבדר, או כדי להעביר מסר, כדי להביע מחאה, כדי לעורר רגש, או מסיבה אחרת? אם למשל אתה כותב שירה כדי לפרוק את כאבך, הרי שאין לך עניין בפרסום שיריך, והעובדה שעמלת על פרסומם מעידה שיש לך עניין בהכרת הציבור. יש לך, ממש כמו לפוליטיקאי, עניין ציבורי. אולי אתה רוצה שיכירו את כאבך; אולי בעצם שירך הם זעקה לעזרה; ואולי אתה כותב במטרה להיזכר לאחר מותך. כל הסיבות הללו הן סיבות לגיטימיות לחלוטין לכתיבת שירה. הסתרת המניע היא הגורם המוזר בעיני. ואולי מטרתך היא להציג חידה, והנאתך נובעת מצפיה באחרים מתחבטים בחידה זו? או לחלופין, אולי אתה מכיר בכך שמשורר יכול להכשל בניסיונו להעביר רגש מסוים, ואינך רואה טעם בהפיכת הכשלון לציבורי - די לך לקרוא את דברי האחרים, ולהבין אם הצלחת או נכשלת? (ואני שב ומדגיש, שאלת ההצלחה או הכשלון היא אורתוגונלית לחלוטין לשאלת איכותו של השיר).

יש לציין כי לא הזכרתי "בידור" בדברי המקוריים.
נראה לי שאתה מעניק למשורר תחכום 43806
שלא בהכרח יש לו או שאליו הוא שואף. משורר יכול לכתוב מסיבה אחת ולפרסם מסיבה אחרת. קשה לי להאמין שמשוררים באמת מפרסמים שירים כדי להביע את כאבם בפני הציבור. ונניח שהם יביעו אותו, אז מה? הכאב שלהם יעבור?
בפרסום של שיר יש אקט כפול של תקשורת. משורר-שיר ושיר-קהל. אין נובע מזה בהכרח כי קיימת תקשורת משורר-קהל.
בנושאים מסויימים אולי זה כן קיים. נניח שיר מחאה שמתפרסם ממש אחרי האירוע או אפילו לאחר שנים רבות. אבל שיר אהבה? למה שמשורר ירצה לחלוק עם הציבור הרחב שיר אהבה על בחורה שהקהל כלל אינו מכיר והמשורר גם לא טורח לציין את שמה? ושיר המתאר נוף או חויה אישית? נראה לך שמשורר באמת מצפה להבנה מקהל? אני מציע שישכח מזה.

נראה לי סביר שמשורר כותב קודם כל לעצמו. כדי ליצור דיאלוג עם עצמו, כדרך להביע את רגשותיו ולהגיע לזיכוך מסויים. לאחר מכן, כשכבר כתב, הוא חושב "למה לא לפרסם?" ואז מתחילה השפעת הקהל על השיר. למעשה השפעתו של הקהל על המשורר מתחילה כבר הרבה קודם כשהוא מתחיל לסגנן את שירו בהתאם לנורמות שיריות שהוא מכיר במודע או לא במודע. הרי מה לנורמה שירית כמו חריזה ולדיאלוג עם עצמך דרך השיר? זו השפעה אוטומטית לא מודעת של הקהל על השיר.

אז למה הוא מפרסם?
כי בכל מקרה יש פה צד של חיפוש אחר קרדיט, לראות כמה הוא טוב בעיני הקהל, עד כמה הוא הצליח במלאכת העברת המסר או הרגש למרות שאין זו מטרתו הראשונית. גם משורר הוא בנאדם וגם הוא מחפש מחמאות. חלקם גם מתפרנסים מזה או לפחות מנסים להתפרנס.
הכתיבה היא אקט רגשי והפרסום הוא חיפוש אחר תהילה ברובו. אולי גם יש בו משהו המחפש הבנה בקרב הקהל אבל זה לא הדבר העיקרי.
נראה לי שאתה צודק 43813
יפה אמרת. עם זאת, התקשורת משורר-קהל היא זו שמעניינת אותי, במידה והמשורר עודו בחיים; היא "סוגרת את המשולש" ומשלימה את התמונה. משוררים המצהירים במפורש שאינם מעוניינים בתקשורת שכזו מעניינים אותי פחות. קל וחומר משוררים המצהירים בריש גלי שאין בשירתם כל מסר, כל ניסיון לעורר רגש, וכו' - נדמה כי משוררים אלה, כפי שציינת, פשוט מחפשים תהילה, ואולי בסירובם לדון ביצירתם מעידים על מידה מסויימת של נביבות.
ישנו מסר 43815
ורגש הוא היחיד הישנו. והוא מועבר, אך לא אטול את האשמה על חוסר הבנתך את אלו לפרטיהם, רק אטול מכך מניע לכתוב עוד.
ניתן לדון על דברים אחרים, מלבד רכילות נבובה, אשר לה אנשים נוטים לייחס את כתיבת השיר. כך הופכים פרטי חייו של אדם לבידור זול, לנבובת רכילויות השולחן, תירוץ לרדידות השיח. לא.
ישנו מסר 43819
צר לי, אשר, אך נדמה שלא הבנת אותי כלל. מדוע שיח בין משורר לקהל חייב להיות רדוד? מדוע בהכרח יעסוק ברכילות? במה נפגם השיר אם תוסיף לידו, בכתב קטן: "שיר זה נכתב לאחר ש..."?

רחל כתבה:

לא פעם, בקיץ, עם רדת היום,
לאור השקיעה הדועך,
הלכתי אליך ועת ארכה
הקשבתי לקול זמרתך:
"קטן הוא ודל הוא חדרי,
ואני בו שרוי ערירי..."

וחי בי הזכר הזה הנוהר,
השקט הזה והרך,
ומתק-העצב אשר זמרתך
ידעה על הנפש לנסך.
"קטן הוא ודל הוא חדרי,
ואני בו שרוי ערירי..."

ויש כי נדמה לי, עם רדת היום,
בשלט בי תוגת-דמדומים,
עדין כקדם קולטת אזני
הלחן ההוא התמים:
"קטן הוא ודל הוא חדרי,
ואני בו שרוי ערירי..."

ממש כמו את שירה של דנה גודלברג ("אני יכולה להעיד על חילופי העונות") שפורסם כאן, ניתן להבין שיר זה כשיר פרידה מסיבות שונות - אחת מהן, פרידה בעקבות מוות. אולם רחל לא מהססת לדבר (מעט) עם הקורא: "לזכר ש.פ.", כתבה שם. מעט; ודי בזאת כדי להבהיר למה התכוונה. אין כאן לא "רכילות נבובה" ולא "בידור זול". אמת, ציון כוונה כזה אינו נפוץ במיוחד בשירתה של רחל, אבל דווקא שיר זה, שברור לי, לפחות במידה מסוימת, הרגש (או התמונה) העומד מאחוריו, מדבר אלי יותר. מדוע? קשה לי להסביר. זה קשור, איכשהו, לידיעה שהבנתי את השיר אינה מנותקת לחלוטין מכוונת המשורר. לעומת זאת, כשדנה סירבה לציין אם שירה נבע מפרידה או ממוות, וכו', ושני הפירושים מקובלים עליה באותה המידה, הרי שמיד עבר השיר הזרה בעיני.
בדיוק, לא יעברו 43814
ומהו הטעם, אם זרים הם?
באשר לנורמות שיריות, אלו מבינינו שאין בהם קהל בשום דרך, לא רואים בהכפפת עצמו לנורמות הקהל, משום ערך.
אני, לפחות, אינני מחפש קרדיט, או הצלחה מסויימת עם הקהל, אחרת הייתי מנסה להישמע מובן יותר בדברי. אינני מאמין בפירוש שבספר, אינני מאמין בסמכויות תרבותיות(או אחרות, למען האמת) עליונות מן הקורא היחיד עצמו?ומדוע שכן אאמין בכך? האם המוסד עולה על היחיד הקורא, בנסיונו היהיר לעלות על היחיד שכתבו? מדוע ההיררכיה?
לא שמעתי על משורר שהתפרנס מזה. נקלה הדבר.
תהילה? בצחוק, או ברצינות? וכמה תהילה נמצאת בעשייה התרבותית בכללה, עד כי בחרת לחפש תהילה בדבר מוקע כשירה? האם בודלר חיפש תהילה ומחמאות?לא,אך פירסם.
רימבו? לא, אך פירסם.
לסקר שילר? לא, אך פירסמה.
צלאן? לא, אך פירסם.
קירקגור? לא,אך פירסם.(אומנם, מתוך ייעוד ברור)
אלן-פו? לא, אך פירסם.

שים לבך, כי אף אחד מאלו לא זכה לתהילה לה היה ראוי בחייו, אף לא צלאן, אשר מעט תהילתו לה זכה בחייו, ואכן היתה מועטה, קיבל אותה באשר לפרטיו הביוגרפים(ניצול), ושיר אחד, אשר ממנו היחיד גיבשו אנשים את דעתם לגבי שירתו כולה, דבר אשר חרה לו מאד.
אז הבנה? הבנה ממי? ומדוע? ומה היא תשנה?
אין לי שום עניין עם הציבור 43812
מלבד אישור הידיעה המוחלטת, כי אין לי שום עניין עמו, ואף שום אפשרות לעניין שכזה, כמו הולך בצד הרצון.
הוא לא נכשל, הוא ניסה להעביר סבל וכאב, ואף הצליח-תגובת האנשים מעצימה את כאבו? הרי שיצא נשכר בכך! שכן, הם זרים לכאבו דיים, בכדי שנוכל לכנותו אמיתי.
המשורר לא אמור לנסות, משורר המנסה זאת, נכשל מלכתחילה, או שאינו משורר, אלא בדרן, שחקן, או פזמונאי למצעד להיטים.
וכמאמר קפקא: 'מדוע לקרוא ספרים שאינם חותכים בבשר החי, הדוקרים בך וצורבים את עורך?
...האושר אינו זקוק לספרים, היינו מאושרים גם בלעדיהם'.

אינני מנסה להעביר רגש או ליצור רגש, אני מנסה לאשר רגש קיים.
גם אינני זמר.
מה לי ולמסר, לבידור, למחאה? את הרגש שעלי לעורר אעורר בקרב אלו אשר אינם זרים לעובר אלי, וקוראים כאלו ישנם, אשר אינם מנסים לתפוס רציונל מסויים במילה זו או אחרת, אלא שהוא פרוש לפניהם, אלו שאינם זרים. ישנם, בצורה זו או אחרת, דיים כדי לקרוא.
אינני כותב כותב שירה או מפרסם אותה, כדי לפרוק, אלא כדי לאשר את אי הפריקה הזו, באי הבנתו של העולם את דרכי ההבעה להן אני מסוגל.
אינני עמל, ומעולם לא עמלתי, על פרסום שירה, אני עמל על כתיבתה.
פוליטיקאי שואף לכוח, להשפעה, למרות ולשררה-אני מוצא את ההשוואה נקלית ואיננה ראויה לשקילה, משוררים שהיו פוליטיקאים הוחלפו עם הקדנציות.

אולי.
אומר שוב, שיר איננו נמדד לפי הצלחתו או כשרונו, אין לו כאלו. מי שחושב שהשירה נועדה ליצור קשר, להעביר מסר או להצליח באלו, טועה לחשוב כי קיומם של כל האדם מוכר לו, ואין זאת כך. אתה זר לי כשם שאני זר לך, שירתי איננה אלא הכרה בזרות זו, ותיאורה מעיני. חידה עבורך? תגובותך איננה חידה עבורי, לא כיוון שהיא מובנת יותר, אלא כיוון שהיא מצופה.
הבידור ניבט מן הכל.
זו השקפה מאד צרה על מיצובישי 43795
להשוות את היוזמה, המקוריות, העמל והחריצות שהושקעו בתכנון וייצור של מכונית, להשוות את החן והיופי והאלגנטיות וההרמוניה הפונקציונלית של מיצובישי עם מילותיה של משוררת שבמשך כמה דקות או שעות כתבה שיר - דווקא לא רע, לדעתי - - זה כמו להשוות את המבול של נוח עם הגשם שמטפטף עכשיו על חלוני.
זו השקפה מאד צרה על מיצובישי 43804
מה גם שמתכנני מכונית מיצובישי (כך אני מניחה) מתיימרים או משתדלים להתאים אותה לכל ציבור הנהגים, ואילו המשוררת אינה מנסה להתאים את שירה לאיש. :)

(ותגובתי לטל-)
לא ניסיתי להעביר לך (או לאף אחד אחר) שום "רגש". (ולא שום דבר אחר.)
את מה שרציתי לומר בדיוק כבר אמרתי בשיר, וכל נסיון שלי לחדד את דברי לא יעשה אלא את הפעולה ההפוכה.
לא תכננתי ש"מישהו יבין משהו", כך שאין "כשלון" או "הצלחה" מבחינתי.

עינה.
המשורר המצומצם, כאי אפשרות 43818
יש האומרים שמשוררים דומים לנביאים. אלה האחרונים נדרשו לצמצם את עצמם כך שישמשו אך ורק צינור המעביר מסרים טרנסנדנציים לבני תמותה. נביא המערבב את אישיותו בנבואה, המצרף מהירהורי ליבו או מרגשותיו מועל בתפקידו ועובר לצד נביאות השקר.

כך, המשורר "שכח את כל אשר ידע" ודולה ישירות מנהרות התת-קרקעיים של המוזה שמעבר, והשירה יוצאת נקיה מכל האדרה עצמית, ואין סכנת עבודה זרה.

האל מתגלה ומוציא את הנביא מן העולם החומרי, השכלי אל עולם שמעבר ליש האונטולוגי (כך כתב יוסף דוב סולובייצ'יק) ולנבואה יש מימד א-שיכלי.

אבל האם באמת ניתן להתנבא, לשורר ללא השכל?
הסתכלות פסיכולוגית הכל נובע ממקור אחד והוא מוחו הקודח או הרגוע של המשורר. אולי כתיבה בטכניקת "זרם התודעה" שלמעשה צריכה להיקרא "זרם הלא-מודע" היא זאת ששואבת ישירות מחומרי הגלם של ההתנסות והזיכרון האישי ללא מגבלות התודעה המבקרת.
כמה משפטים מזוקקים מכך 44037
והוספה נטולת נבואה, שכן לא ניתנה לאילמים שכמותי, וקלעת לרעיון.
נקי, טהור, למראית עין, חשוף ומנוקה מהתועבה שהיא העצמי, האנוכי, אך הוא שוכן בתוכה, כאשר אלו הרוצים לראות בו, יראו.
אינם.
אכן כך 43822
אינני בא לזלזל בך או בשירך. למען האמת, אני חושב שבתור נערה בת שש עשרה את מדהימה.

ודאי שלך וליוצרי המיצובישי יש כוונות שונות, ואין שום תחרות אמיתית ביניכם. יצאתי רק נגד נימת הזלזול בהישגים טכנולוגיים שהם, בעיני, מרשימים הרבה יותר משיריו של המשורר היחיד שאני אוהב (ביאליק), ובודאי יותר מהשיר שלך.
יופי 43816
אך יצרני מיצובישי יצרו את המכונית מתוך מטרה אחת, והיא למכור מכונית זוטא. עיצובה והמקוריות(?) אשר הושקעו בפיתוחה אינם אלא מניע לגרום להמוני אדם לרכוש את המכונית, למען יאבדו הם כל חשש למקוריות(חלילה), סימאו את עיניך בעטיפה כה רבות עד כי אתה שוגה לחשוב שזהו יופי הניבט מן הנמכר.
אתה צודק, מכוניתך תזהם אלפי מונים יותר מכפי ששורות שירינו יזהמו.
והנה לכם, מה קורה כאשר מלאים את אדם בעטיפות תאגידיות כה רבות, עד שתפיסתו התרבותית נהפכת למקבילה לחיפושו אחר מכונית חדשה.
המשורר איננו מוכר מכוניות, הדקות(?) או השעות אשר הושקעו בכתיבת שיר אינן אלא כסות לחיים שלמים של הרהורים אשר הולידוהו, ואין להקבילן לדפיקת כרטיס במפעל מיצובישי דנן.
תמהני 43976
האם ההשוואה בין שירה - או כל אומנות אחרת אשר מראש אינה חומרית ואין ברצון יוצרה לשנע בריות אחרות ולהניען לעשות או לרכוש דבר מה, ובכלל כזו שאין לה כל ערך כלכלי ברור- לבין מוצרים טכנולוגיים או כל מוצר סחיר היא מוסרית?

כי הרי המשורר רושם את שיריו מתוך זרימת דמו ולא מתוך אינטרס להעשיר ולטפח את חשבון הבנק שלו. שלא כמו יצרני מכוניות המשורר אינו חפץ "להמכר" ולהיות קליט ופופולרי ואולי ההפך הוא הנכון והמשורר חפץ יותר מכל לחפש דרכי מבע חדשות לדברים טריוויאליים ולגלות פינות חדשות (לרוב אפלות) במציאות שלתוכה הוא נקלע ובעיקר בתוך האין שלו.
המשורר, בהיותו בלתי נהיר, אינו דורש מן הקוראים שיאהבו אותו או יביעו הזדהות עימו אלא דרישתו היא מעין בומרנג, ממנו היא יוצאת ואליו היא חוזרת.

הרי קל לישאול איזו מן תועלת חברתית יש לשירה?
איזו מטרה היא משרתת בעידן טכנולוגי ורציונלי (?) כשלנו?

לדידי השירה היא האנטי תיזה של החיים הממשיים, היא מורדת בהם ומנסה להפוך אותם למה שהם לעולם לא יוכלו להיות- יצירת אומנות.
אני מתאר לעצמי כי הפסקה הנ"ל נראת תלושה ולכן אתן מספר דוגמאות: 1. הפוטוריסטים באיטליה וברוסיה
2. הסוראליסטים והדאדאייסטים באירופה.
כאשר הגישה הראשונה אומרת הן לחיים ואף מקדשת את המהירות והאלימות והשניה מנסה לנטרל את היסוד האלים של האדם ע"י פענוח תת המודע שלו בעזרת הכתיבה האובוטומטית.
הסוראליסטים התיימרו לשנות את התפיסה שהושרשה זה מכבר במערב, התפיסה שגורסת כי האדם הוא יצור רציונלי.

(ל מאוחר ואין לי את הכוח להרחיב על כך, מקווה שהובנתי)

זילותה של התרבות היא איומה לדעתי ואין לי ספק כי את האשמה העיקרית יש להפיל על חסידיה השוטים של הטכנולוגיה.
כן,לכן אל תשווה 43979
כאשר אדם משווה, לרוב הוא נתקל בתנאי התחרות. אל תשווה.
לא, אין זה מוסרי כלל וכלל, אך לא במוסר עסקינן כאן, אלא בתועלת אשר איננה. וכמאמר אותו קפקא, המצוטט, לא זקוק האושר לספרים, היה מסתדר מצוין בלעדיהם.
אתה צודק, המשורר הוא מושיט היד, הנתקל בצלה שלה (שלו), כנאמר.
משורר נמכר, משורר הנאהב על הבריות כדי כך שחשבון הבנק שלו מועשר- איננו משורר, הוא איש עסקים בעסקי השירה, אחרים עוסקים בביטוח.
באשר לעידננו, הרי שעידן זה רצח את השירה ;ע"ע מדידת ערכה השירי של יצירת כפיים לפי פרמטרים של מכונית פופולרית, אשר איננה סתם כלי נסחר ועובר, כלה ופס עם יציאת דגמים חדשים, משופרים יותר-ושים לב,הדרוויניזם המטופש שלהם נכפה גם על השירה כיום-אלא שהיא בעיקר כלי רכב אנטי פואטי בהחלט (ושמארינטי יתהפך על משכבו בחרון זעם), אשר לא הניע את האדם לשום מקום בעל ערך, אלא החליף את הרגל האנושית ,והפך את המין האנושי לגידם מוטורית, היכן שכל תרבות הצריכה הפכה אותו לגידם שכלי ונכה תפיסתית.
לא רציונלי, אלא המתיימר לרציונל, תוך כדי נסיון לכפות על עצמו רציונל מסוים, ההבדל עצום.

אתה צודק, השירה היא אכן האנטי תיזה לחיים עצמם, אך בכך אתה שוגה בחשבך את הפוטוריסטים הנואלים למתנגדים להם, בשפטך את הכנגד לפי הכללים והפרמטרים של יתר האנושות. אל לך לעשות כן, אלו לא התנגדו לדבר, אלא ניסו לכפות עצמם על החיים ואת החיים על עצמם אלפי מונים, כראוי למתנודדי שתיים מן הטוטליטריות הגדולות, דיקטטורות ההמונים אשר להן ולבני אדם לא דבר ולא חצי דבר. הפוטוריסטים היו, ואינם. אשרינו.
חרון וזעם אינם אנטי תיזה לדבר מה, אלא השתלבות בזרם החיים המרכזי. הפוטוריסטים שאפו לכוח פוליטי, אותו תרגמו בחבירה למפלגות בעלות אידיאולוגיה אנטי-פואטית מובהקת, ובכתיבת משרים ומניפסטים הקוראים לכל פועל-עט לשרתם. הם שאפו להיות זרם התרבות המרכזי, ודיקטטור המחליף דיקטטור אחר איננו טוב יותר, לא מוסרית ולא פואטית.
צודק, אך זהו מן המיותר, להטיל אשמה, הם אף פעם לא הבינו, בכל מקרה. לא ניסו.
עידן זה (לא) רצח את השירה 43982
אני חושב שהאינטרנט עשה לשירה רק טוב. אם היום אני יכול לקרוא ירחון לשירה בחינם, ולחטט במדמנת היצירות בבמה-חדשה בציפייה לשלות כמה וכמה שירים מוצלחים בים השמאלץ, הרי אלה דברים שלא יכולתי לעשות בזו הקלות טרם היות האינטרנט.
אמנם מידת הסבלנות להתעמק בטקסטים מורכבים עשויה לפחות כתוצאה מהזמינות הגוברת של טקסטים אלטרנטיביים, ואמנם הנוער הולך ומיטמטם בזכות מערכת חינוך כושלת ותקשורת תאוות-בצע, אך השירה טרם נרצחה. במובן מינורי אפילו להיפך - לרוב אני מעיין תחילה בשיריה של יוצרת חדשה לי, במקום לבזבז זמן כפול ומכופל על קריאת סיפוריה המשמימים לרוב. אם השירים טובים עוברים לפרוזה.
לשלוח כמה שירים בים השמאלץ 44032
עידן זה רצח את השירה, כאשר האינטרנט עוקב אחריו, כמולד, לא כגורם החורבן עצמו. אם תרצה, ההריסות.
אף אדם לא אמור להרוויח כסף על שירה, לבטח לא המשורר. ובאשר לדעותי הפוליטיות, הרי שאינני תומך בשיטת הממון כלל וכלל.
לאינטרנט אמנם יתרונותיו היחסיים-מאד-שלו, אך הוא עדיין מתפקד כבועה, כלומר מהווה חלק מן הבועה הכללית, בועת-בת.
אך הכל נדרש להיות פתוח לכל יוצר, גם כך, לא בהכרח מתוך במות 'נחותות-מו''לית' כבמה חדשה, מס שפתיים על התנשאותם של עורכי ההוצאות לאור.
כן,לכן אל תשווה 44029
פעם, חשבו שדעת הרוב היא תמיד צודקת - זו הייתה תחילת הדמוקרטיה. אנשים התעלמו מדברים כמו עריצות הרוב, כמו זכויות המיעוט.
היום, משום מה, התהפכו היוצרות. בגליון האחרון של "פנים" גוער ניר ברעם בסטודנטים על שהם מעיזים להביע דעות שבקונצנזוס. ניתאי ארטנשטיין הביע תמיהה על החלטתי לפרסם טור דיעה שכהגדרתו ניתן היה למצוא בכל עיתון יומי. ואתה - אתה מכנה כל אדם ששירתו, במקרה או שלא במקרה, קולעת לדעת רבים, ועל כן הם רוכשים את ספריו. דעת הרוב, מסתבר, תמיד טועה. על האדם שמחפש את האמת, ככל הנראה, לבצע סקרי דעת קהל, ואז לבחור לעצמו את הדרך שבא צועד המיעוט, ואם אפשר - הדרך שבא איש אינו צועד.

אפשר לקבל הסבר מדוע? מדוע משורר (או סופר, בוא נדבר על סופרים, בסדר? כי אחרת תתחיל לזרוק לי שמות שאני לא מכיר) שמצליח למכור את ספריו במספר עותקים גדול ממספר חבריו הקרובים, הוא בהכרח "איש עסקים בעסקי [הפרוזה]"?

ולמה לעזאזל השירה היא אנטיתיזה לחיים עצמם? במהלך רוב קיומו של המין האנושי עיקר השירה דיבר בשבחי החיים והעולם הזה. כל פרקי תהילים אינם אלא שירת הודיה על העולם שברא האל. האם שייקספיר, על הסונטות השונות שכתב, ואפילו על הטרגדיות שלו, שאינו מיזנטרופיות כפי שאתה דורש מן השירה להיות, האם גם הוא אינו משורר?

העידן שלנו אולי רצח את השירה, אבל שירה כפי שאתה מגדיר לא התקיימה מעולם, עד לעידן הזה, בו יש משוררים שכל-כך טוב להם בחיים, שהם יכולים להרשות לעצמם לשנוא את כולם ולזלזל בכל.
כיניתי? 44036
לא, אך זו עדיין לא אמנות, לפי ראייתי, לא 'האמנות האמיתית'. בדומה, אגב, לראייתו של קירקגור את הנצרות הארותודוכסית, המנוגדת ל'נצרות האמיתית'.
הדמוקרטיה רקובה, ובני האדם משלמים וישלמו זמן רב, לצערי, על הטעות ושמה קפיטליזם.
אדם צריך להיות על דעת עצמו, צר לי אם זה פוגע בך, אין זה חטא לפסוע עם דעת הרוב, אך זהו חטא לצעוד לפיה, לפחות לדעת היחיד, ומה נותר לו לאדם, מלבדה?

כיוון שסופר של רבי מכר הוא בהכרח קולע לטעם הצרכנים, התמחור ותקשורת ההמונים, וזו הרי שהיא שטיפת מוח מוחלטת לכל דבר, אם הוא קולע לטעמו של קהל היעד לתעמולה, הוא בהכרח חלק ממנה.

היא אנטי-תיזה לחיים עצמם, כיוון שהיא מנותקת מהם, והשניים בהכרח מתנגשים. אך לא דיברתי, יש להבהיר, על שירת כל הזמנים, העתות וימי הבריאה, מלבד יהירות עצומה עד לבלי שאת, יש בדבר בורות שאין כמוה. כיוונתי לשירתי, בלבד. כנאמר, מניפסט האדם הבודד, כשמו כן הוא.

עיקר השירה? סלח לי, לא.
ומלבד זאת, מהו ספר תהילים, אם לא ספר דתי בעל מגמה ברורה, אשר נערך לשם שבח והלל, תקווה וקינה, מעט קינה, קינה הכרחית. אף אותו ירמיה 'הצליח' לרשום לזכותו את מזמור תהילים המפורסם ביותר, הוא המתחיל, אם תזכור : 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון'. זוכר?
שייקספיר נשחט, אך גם הוא לא הילל את החיים כפי שאתה טועה לחשוב שעשה כן, מה גם, שאין הוא מענייני, הוא מהולל מדי מכדי להתייחס אליו כאילם, מבלי לסגת אל המחקר האקדמי רב השנים.

אניח לרגע שהרשית לעצמך את החוצפה, היומרה ועזות המצח להתייחס אלי בדברך על שונאים, על בני אדם אשר 'כה טוב להם בחיים'. מבלי להלאותך ,באין חפץ או יריעה מספקת, בפרטים מהביוגרפיה המעט עמוסה מדי שלי, אספר לך כהנה וכהנה מדמנות:

אני פציפיסט, בעוד כשנה איכנס לכלא, ככל הנראה, מטעמי סרבנות מצפון. דעתי הפוליטית מתייחסת לאנרכיזם, כפי שהוא מיוחס לאנרכו-סינדיקליזם הראשוני של פרודון, כלומר, אותם דברים להם אתה מייחס את הטוב בחיים (ברשותך,אניח כי זהו דבר מה נוסח הדגם החדש של מיצובישי דנן), אני מתנגד להם.
זהו, אין אני חפץ ליותר מכך, שכן לו הייתי אני מעז להניח פרטים אלו או אחרים על הביוגרפיה הפרטית שלך(נניח,ילד שמנת עם חיי מין מועטים, ולא, זהו לא נסיון להעליב, אלא לתת דוגמא דומה לזו שנתת),הייתי זוכה לכינויים נוסח 'שונא אדם' 'סוליפסיסט', 'יהיר עד לגבול הסיבולת', וכן הלאה.
אדוני, מדוע להתחצף? אינך מכירני, ולבטח לא טרחת להקשיב למילה ממילותי, אם הנחת כי יש שנאה בלבי. היא אינה, אך הרי שזוהי שנאה, להכריחני 'בשוט' לחשוף כל פרט ופרט בחיי ולו רק כדי לספק את יצר המציצנות השירית של דומיך.
כיניתי? 44095
זה הנחה זה? קרא את דברי כאן באתר (ובמקומות אחרים ברחבי האינטרנט) והיית מגלה את שני הפרטים (המצערים) הללו, ועוד רבים אחרים. אני גם מקריח, הידעת?

אבל מהפרטים שחשפת כאן, הרשה לי להסביר לך למה טוב לך בחיים: אתה כולה תלמיד תיכון שיכול להרשות לעצמו אידיאולוגיה (כמה אידיאולוגיה היית מרשה לעצמך אם היית רעב ללחם?), שיכול להרשות לעצמו להכנס לכלא כדי לסרב לשרת (האם היית יכול להרשות זאת לעצמך אם היית באמת בודד ומעוניין להשתלב בחברה?), ושמנפנף בשירה נטולת משמעות, ובו בזמן טוען שלא אכפת לו מה כולם חושבים עליה.
אחזור על שאלתי פעם נוספת: אם לא אכפת לך מה חושבים אלו שקוראים את שירתך, מדוע היא מוצאת את דרכה לרשת, ולא מוכנסת אחר כבוד למגירה?

אבל עזוב, אני הרי לא קורא מילה ממה שאתה כותב.
או שאולי אני כן קורא, אבל פשוט לא מצליח להבין? נההה... האשמה בוודאי בי, ולא בך.
לעורך שלום 44104
בתגובתך זו, כמו גם בעוד דגובות פרי עיטך שראו אור בהסתעפויותיה של התכתובת הנ"ל, נראה כי אתה מותיר לעצמך להכפיש את שמו של אשר שכטר ולהציב "עובדות", כנראה שגויות, באשר לחייו הפרטיים.
התגובות העויינות החלו לזרום ממקלדתך לאחר שקראת לראשונה את מניפסט האדם הבודד ולא הבינות אותו. נראה כי מפני שהמניפס, כמו גם שיריו של שכטר אשר פורסמו בדג אנונמי, לא היו נהירים דיים עבורך, הכתרת אותם כקש וגבבה.
תהיתי ועודי תוהה מנין אתה שואב בטחון זה. הרי כבר במאמר
הצהיר אשר כי הוא מודע לאפשרות ששירתו כמו גם השקפתו תהיה מובנת אך למעטים.
היתכן כי אתה אינך נמנה בין האנשים אליהם כוונו דבריו? אינך "קהל היעד" של אשר שכטר?

לדידי, אין דבר שפל יותר מאשר לפסול אדיאולוגיה אישית, שלא לומר אינטימית, אשר נוצרה ונהגתה בהשפעת קורות חייו של המחזיק בה, מבלי להבינה.

נכון, המניפסט הינו סבוך ולא נעים מבחינה טקסטואלית אך ברי לי כי הוא נושא בחובו מסר, גם אם אזוטרי.

צר לי כי הפגנת חוסר רגישות שכזו.
עורך הלבן כענן במרום 44249
חיזקני עת עומדי על הגרדום
ובעת החשפי עריה ועירום
מבטך הגאה הקדים שקט אדום

(דובי קננגיסר, שירים בתעופה, 2001)

סליחה. מה שניסיתי להגיד זה רק - לא עורך ולא בטיח.
בדברי הסתמכתי על הפרטים שסיפק מר שכטר עצמו, והבעתי הערכה - לא קביעת עובדה - באשר למצבו האישי השפיר למדי.

שיריו של שכטר, כמו גם המניפסט שלו, היו אכן בלתי מובנים בעליל עבורי. אך גרוע מכך - תגובותיו כאן באייל היו חסרות פשר (בעיני) באותה המידה. מהמעט שכן הצלחתי לדלות מהן, עלתה התנשאות אימתנית שאיימה לכלות כל שריד של סובלנות במוחי העייף.
אני שואב את בטחוני מכך שאני קראתי את השיר ואת המניפסט (בחלקו), והגעתי למסקנה שהוא בלתי נהיר, ומכך שבכל תגובותיו של מר שכטר, הוא לא טרח אפילו פעם אחת לרמוז לכך שעשוי להיות להם פשר. אליבא דשכטר, אם אניח שהשיר אינו אלא אנאגרמה, וכי את משמעותו ניתן ללמוד מסידור מחודש של אותיותיו - הרי שהפרשנות הזו תהיה עבורו לא פחות סבירה מכל פרשנות אחרת. אם מר גולגר יטול את מכונת הגימטריה שלו ויחליף כל שורה במקביל גימטרי שלה, וישאב מכך את משמעות השיר - היינו הך הוא. ובכן, אם המשורר עצמו מסרב להודות שיש משמעות כלשהי לשיר (והרי, אם השיר מתאר הכל, הרי שהוא לא מתאר דבר), מי אני שאטען אחרת?

אני אינני מכיר בקונספט של "קהל יעד" של שיר. לא מבחינת הבנה שלו. כלומר, יתכן בהחלט שיש רפרנסים תרבותיים בשירה מסויימת, שאני לא אוכל להבינם, ואז אינני "קהל היעד" המקורי של השיר. אך גם במקרה כזה, צריכה להיות אפשרות שיסבירו לי את הרפרנסים התרבותיים, ואני אוכל להבין כיצד הם משרתים את השיר. אבל לא בכך מדובר כאן. אין כאן לא רפרנסים תרבותיים, לא רפרנסים אוטוביוגרפיים - לא כלום, כי לשיר, כפי שאמר שכטר עצמו, אין משמעות מוגדרת.

אינני יכול להבין את האידיאולוגיה האישית של שכטר, משום שהוא מסרב להסביר אותה. בצר לי, אני נאלץ לפסול אותה על סמך הידע המצוי בידי. אין זו שפלות כי אם חוסר ברירה.
לא סיפקתי אלא פרטים מעוטים 44253
ולא זכור לי כי אף מאחד מהם ניבטו אושר או, לחלופין, שביעות רצון מן המצב הקיים. אם כן, צר לי, לא בי המדובר. מה גם, שאינני חב לך דין וחשבון, ועוד לא הבנתי, מהיכן היומרה לטעון שכן.
הערכה, אולי. יחסך, כהיתה עובדה.
אנא, הסבר לי למען אדע, מדוע התנשאתי עליך? היכן יכולתי, האם בכך שהעזתי לטעון בתוקף כי היכולת נמצאת בך לחשוב בעצמך, לפרש בעצמך, ולא להיתלות כפאסיבי ותלותי בפירושי?
אני משיל ידי מדיקטטורות, ומהיות עצמי דיקטטור, אם אינך מעוניין לפרש, אשריך, אך לא אלאה אותך בפירושי. רבים, טובים, ומנומסים ממך, הס מלהזכיר מכירים אלו או אחרים, נכשלו בשמע כל אלו, אינני מוצא טעם או חפץ, להסבירם דווקא לך.
חזור ואומר טענתי, ועודני, לכל שירי פירוש מוסבר, מפורט וברור בעיני, אין אלו גיבובי מילים ככתמי הדיו למבחן רורשאך- טענתי היא, שהיות ולא תוכל להבין את פירושי, מתוך זרותך לנסיבות חיי, או היעדר אפשרותה של אמפתיה, או מה שלא תחפוץ בו, פירושך טוב כשלי. פירושך טוב כשלי, היות ושנינו מנותקים בחיינו, בדעותינו, ובמעשינו, אין שום סיבה שנהה מאוחדים בפירושנו השירי, מבלי לפגוע אחד בשני בכפיית פירושו של האחד על האחר. אם אתה, מתוך מזוכיזם מסויים, אולי, חפץ שאכפה עליך את פירושי, סלח לי, לא אעשה כן. מבחינתי, זהו לא מוסרי.
לפי ראות עיניך ועיני,זהות הן בחשיבותן, גם כלפי האדם השלישי הקורא זאת, מלבד שנינו- אינני מוצא סיבה מדוע תזלזל בעצמך כדי כך, שתכפה על עצמך את דעתם של אחרים. יש לך מוח, לשון, ראייה של השפה, למד להשתמש בה, וותר על השליטה.

אין לו משמעות מוגדרת, כיוון שאני יכול להגדירה כאוטוביוגרפית, ואתה כפוליטית-זהו הכל חלק מאותו מכלול, ולו היית טורח לקרוא את המניפסט עד סופו( איפה בכלל איבדתי אותך?), היית מבחין בפיסקה מפורטת בנושא זה, של הפירוש, נושא בו בעצם עוסק המניפסט כולו.
לכן, סלח לי, במכות אינך מצדיק אלימות.
הסברתי את דעתי, ואסביר בשנית, אך זה נדמה כשיח חירשים-אילמים. לו יש לך שאלה, אם לא הייתי מובן דיי, שאל. לראייתי, אין אתה ביישן כדי כך, שאל.
ומאיפה לך שאינני רעב ללחם? 44130
או, למען האמת, שאני תלמיד תיכון?
כן,הייתי יכול, מצפון איננו עניין של נוחות נוסח שתיים עד ארבע, והמחיר הזניח אשר נדרש אנוכי לשלם הוא כאין וכאפס לעומת המחיר שיידרשו אחרים, הסובלים מאותן הפעולות שמבצע צה"ל.
אינני מעוניין 'להשתלב בחברה', מעט מאוחר מדי מכדי שיהיו לי החפץ או היכולת לעמוד בנסיון שכזה, אין לי שום טעם, מטרה או רצון בכך.
החברה דחתה אותי, ודוחה אותי, את החברה שלי מצאתי, את חיינו עלינו להעביר עם הניתן בגבולות היכולת, על פיהם נמדדים חפצנו ורצונותינו.
הסברתי פעם אחת, במניפסט, וביקשת פירוט נוסף, לכן פירטתי, ושוב, בשנית הסברתי. חוששתני, כי אינני יודע כיצד עוד אוכל להרחיב בדבר ברגעים אלו ולהתאים עצמי לחפצך, בלא להשמיע את התשובה בה אתה מעוניין, מילה במילה, דבר אשר הוא, לדאבוני, שקר.
היא מוצאת את דרכה להרבה מקומות.

וקושיה לי: מהיכן שאבת ולו את הפרט הקטן ביותר על חיי, ואם מקורותיך היו כה מהימנים(?), כיצד זה שטעית בכל. ואם כך, להבין אתה מצפה?
ושאלה אחרונה, אבטיח: מנין לך היוהרה לחשוב כי אני מחוייב להעניק לך דין וחשבון על מעשי, רגשותי או הקורות אותי בחיי, באשר תגיש קובלנה ועלבון נוסף לה?

לא קורא? אשריך, אך אל תצפה גם להבין מתוך זאת.
חוששתני ? 44131
טעות הקלדה או בעיות בזהות המינית?
מה משותף לאשר ולדובי? 44147
תגובה 29871

תגובה 30716
השתיים גם יחד 44208
אין לי אחת.
ומאיפה לך שאינני רעב ללחם? 44132
תגובה 44036

(שם, לקראת הסוף)

בדרך כלל מתגייסים (או שלא...) לצבא לאחר התיכון, או בכל אופן בגיל 18.
ומאיפה לך שאינני רעב ללחם? 44251
יש לך קישור לאינטרנט. עני אתה לא. אם אין לך כסף ללחם ובכל זאת אתה מוציא את כספך על דיונים באייל - ליבי ליבי עליך.

תיכון - ראה תשובתו של בילינסקי. יתכן כי נטשת את התיכון, ואז נחשפתי אני בקלקלתי. מצד שני - אם אתה לא תלמיד תיכון, הרי שחייך כנראה מאושרים מחייהם של בני גילך.

את המצפון שלך הייתי רוצה לראות פועל בזמן אמת, לא בדיבורים בעלמה. להכנס לכלא לשלושה חודשים כדי להשתחרר מצה"ל גם אני הייתי מוכן, אילולא לחצים מסויימים מבפנים ומבחוץ.

כפי שאמרתי - אתה את החברה שלך כבר מצאת, ואין לך צורך להשתלב בחברה אחרת. אילו היית בודד באמת, היית עושה כל שביכולתך כדי להשתייך למישהו. טבע האדם. כאנרכיסט הייתי מצפה שתתמוך בגישה הזו, אחרת הובס צדק.

אגב, אני לא יכול לתאר לך כמה מגוחכת נשמעת הטענה שלך כאילו "החברה דחתה אותך ודוחה אותך". אבל אין לי כוח להכנס לזה.

ההסברים שלך, ידידי, הינם בלתי נהירים בעליל. אם, למשל, תוכל לכתוב לי הסבר באותו אופן שכתבת את התגובה לעיל (היינו, ללא רפרנסים מעורפלים ליצירות שאני לא מכיר או לא זוכר, בלי ציטוטים מוזרים ובלי מילים ארוכות מידי) - אולי נוכל לסיים את הדיון בהבנה משותפת. אינני מעוניין בתשובה ספציפית. אני מעוניין בתשובה.

שאבתי את כל הפרטים מהדברים שאתה אמרת (לפני גיוס) וממה שברור לעין (קישור לאינטרנט). טעיתי בהכל? האר את עיני. די לרמיזות המעורפלות. אפשר לחשוב שאתה בשב"כ - עד כדי כך אתה מיסתורי בעיני!

אתה טוען שאתה משורר. אתה מפרסם מניפסט ומצפה שאנשים יקראו אותו לפני שהם מעזים להעביר ביקורת על שיריך. ככתב, אני יודע שאתה לא יכול לצפות מאנשים להקשיב למה שאתה אומר, לפני שנתת להם סיבה טובה להקשיב דווקא לך. אחת הסיבות שאנחנו מעדיפים לפרסם מספר פרטים על כל אדם שמפרסם מאמר באייל. אינך מוכן לחשוף שום דבר על עצמך? אז אני לא מוצא סיבה טובה להקשיב לך. אינך מחוייב לדבר, אך היומרה לפרסם את שירתך ובו בזמן להתכחש לכל מחוייבות לקהלך - היא התמוהה בעיני.

לא ציפיתי להבין דבר - ואכן, לא התבדיתי.
אז כך 44259
אינני מוצא לנכון הענקתו של דין וחשבון מפורט באשר לנסיבות חיי, המחשב ממנו אני כותב, או מצבי הכלכלי- הס מלהזכיר, הסיבות לו.
התנשאות צדי? לא, פולשנות מצדך.
חיי הם חיי, מאושרים וכואבים ככל שיהיו. אינני מניח הנחות לחייך, אינני מתיימר להציגן כנכונות, ולבטח אינני מתייחס אליך בהתאם להן.
מה עוד, שאינני פולש לארנקך ומציע חסכנות למיניה, או לדיאטה שלך. שלי בסדר גמור, תודה. כמה כאן יוכלו להעיד, דומני.
לכן, אני מצפה ממך לאותו יחס.
טוב שהיית מוכן, אך לא עשית. והאם אתה יכול לטעון להבין בלחצים ובעוינות, כפי שחוויתי אני?
סלח לי אם זהו נדמה כמזלזל, אך העובדה היא, שעל אף הכל, סבלנו אני אחרים, ונסבול. אל תתיימר להיוותר מחוץ למעגל, ורגלך בפנים.
את החברה שלי מצאתי, ובחברתך, סלח לי, אין לי היכן להשתלב. באשר לאחרים, אשמור זאת לעצמי, במחילה. גם למיטתך אינני נכנס.
חמוד-אילו הייתי בודד באמת...
אינני מוצא צורך להגן על עצמי ככל הנוגע לדברי בלע שכאלו, דינם כדין הפירוש השירי דנן, לא תרתי אחר אהבתך, רעי.
קירקגור צדק. אך התדע משהו על בדידותו? על ניתוקו מן החברה כל ימיו, הקרבתו ליצירה? הלא היה בודד באמת?
וצלאן, על אף נישואיו, הלא היה בודד בסבלו?
ולסקר-שילר, הלא היתה בודדה ,בהזיותיה לירושלים, בשנותיה האחרונות?
וקפקא, אותו קפקא אשר לבטח גם אותו תתעב, היות ואין ולו אדם אחד היכול להציע פירוש מוחלט וקוהרנטי ליצירותיו, או לערכן? האם לא היה בודד, גם הוא? האם אתה בודד, שלא תחוש כה זר לבדידות, עד כי לא תכירה?
וזך? וולך?
אלו מעוטות, דוגמאות אלו, ממיני הסופרים הרבים אשר סבלו מעולה.
חיי עמי, לכן סלח לי אם אינני מסכים עמך, לא אוכל להיפרע מהם למען חיים כשלך- אמנם לא רבה היא,אך אודה על כך בכל יום, לא אתחרט על שאני. על אף הכל, כן.

מגוחכת? טוב שכך. רק להצדיקה הצדקת.
אין תשובה, די לכפות עלי את הרציונל שלך, לא אתאים עצמי לפיו. אם יש לך שאלה, שאל, ואענה כמיטב יכולתי. אף אשקיע וארשום רשימה לפי שאלותיך, באם לא נענו דיין במניפסט, אך אל תצפה כי תשובתי תתאים לתשובה שהוצאת מפי. שתקתי כל העת.
וגאה להיות מסתורי, אין לי שום טעם לחשוף מעצמי בפניך. אם ישמח אותך העניין, או יהווה לך נחמה מסוג מסויים, הורי לא יודעים יותר ממך, גם לא סבי, סבתי ז"ל או אחרים. זר, כן, אך לא אכפה עליך להכירני, היכן שאולי תכפה עלי להכירך.
צר לי, לא.

אין אני נדרש לסרטיפיקט רשמי, כחול או אדום. משורר, כן. תגובותיך רק עונות לשוללים זאת, בחיוב. משורר.
אם מטרתך היא ביקורת, ישמרך האל, אין לי ולו מילה עמך בעניין שכזה. אם מטרתך היא הבנה, או אז אוכל להסביר כמיטב יכולתי ,אבל לתת עצמי לביקורתך השנונה בעליל? הרי שזאת עשיתי עד היום( לפחות לפי מבחן התוצאה)!
חפץ להבין, קרא. צעירים, חכמים, ואף בורים או זרים לשירה יותר ממך טרחו לקראם זה זמן טרם לכתיבת המניפסט, והבינו. מקוראים בתנועת בני עקיבא אשר במויעין, ועד לגוש דן.
היכן נכשלת אתה, שהצליחו הם? חלקם, אגב, באופן מעורר הערצה, כמו שמעוני, באלם...

לא התבדית. אינני חובב חדירות, פלישות ומחטים, אינני מאמין בחשיבות הביוגרפיה לשירה, אלא לאחר המוות. חכה, עוד יגיע, לא זמן רב, אולי, יגיע, המוות, שהיה בראשית...
עוד יגיע, אם למותי אתה מצפה, עד אז, חתום ונעול, לא מובן, וטוב שכך, אין לי רצון לחשוף עצמי בפני אלו הקוראים תועבה בחוצות הרחוב.
מחוייבות? לא מעט בורגני?

אבהיר שוב ושוב, לא אחשוף דבר יותר משחשפתי, אלו שיודעים-יודעים, אלו שיכולים לדעת, יכולים לדעת. לא אתה, לא, ולבטח לא תחת במה זו. ולשם מה, להציבם כאן? האם הבנתך נגועה בחסד עליון, במגע אל, התתיימר לטעון כי יכולה להיות לה איזושהי חשיבות, לחיי או להתייחסותך אליהם, שתהפכן ל'מחויבות'?

צחוק, כן.
סלח לי אם אני מתפרץ לדלת פתוחה 44261
אך לא מובנת לי אותה חיבה נשנית לסגפנות. איזו מעלה יש בסבל, בבדידות, באי-נחת? איזה ערך בא על סיפוקו בעריריות קשישים בטרם-עת שכזו? ונניח שהיו יוצרים חשובים ומוערכים שחיו בבדידות איומה, מה בכך?
אני שואל כדי להבין ולא כדי להתריס.

באשר לחילופי הדברים ביניכם, דומני שהם ירדו לרמת הוידויים האישיים, ואלה מעוררים בי איזו אי-נחת עמומה. אבל, מי אני שאתערב, לי כידוע טמונה צנונית אי-שם. אני גם לא מזיין מזה זמן. הרי לכם וידוי אישי שמעורר בכם לבטח אי-נחת, הא.

לילה טוב.
סלח לי אם אני מתפרץ לדלת פתוחה 44268
האם באזניך יש בצלצלים?
אליבא דקישון, זה רק אצל גילית 44269
אבל מספיק לדבר עלי
אליבא דסידון, זה רק אצל גילית 44270
אבל מספיק לדבר עלי
צידקת כל 44372
צודקים, דיון זה אכן נמשך זמן רב יתר על המידה, יחסית לתובנות שעלו בו(הערת אגב: את כספי, המועט או הרב מספור, אשקיע בדעת, בין כה וכה, לא בלחם, אם איאלץ לבחור), ואכן אני זוכה למידת מה של מרמור ומדון עקב השתתפותי האינטנסיבית בו, מצד גורמים אלו או אחרים בסביבתי- בניגוד ליתר ימי השנה,ואנוכי.
מלבד הימשכותו הארוכה בימים, גלש דיון זה אל האישי יותר מדי פעמים, ונתקל בסירוב ממושך, עקבי, אשר עודני אוחז בו בתוקף, לחשוף פרטים מחיי כדי להצדיק, להוריד או להעצים את כעסם של הדון קנניגסר ודומיו. אינני מאמין כלל בצידקת קיומו של כעס זה, אינני מוצא לנכון להתייחס אליו.
היכן שלא מכירים אותי רוב בני האדם החיים, אינני מוצא לי לנכון לחשוף מחיי והקורות אותי בהם לשם סיפוק יצריותם של חלק ממשתתפי דיון זה. חיי אינם פרושים לבידור. עשר דקות אחר שמיעת סיפורי, אשר באמת קצרה היריעה מלחשפו בפניכם, זרים לי לחלוטין, תאכלו, תשתו, תצפו אולי בטלוויזיה. הבידור ימשיך. אינני מוצא לי לטעם לאשש או לפגום בטענותיכם על חיי או שירתי, בשל כך. אין טעם, אין לכך השפעה.
במהרה, נכפה דיון זה לחורבות הצדקת הבידוד, היגון או השירה. זוהי טיפשות לשמה. אין טעם לשאול מדוע, אין אנו קובעים את מעשינו לפי חלומות ראשנו, אנו מבצעים אותם, או לפחות אמורים לעשות כן, לפי הניתן לנו ביכולותינו, ולפי הטוב האפשרי, לנו ולאחרים. אין טעם לשאול, מדוע כך ומדוע כך. כך הוא. אינני יודע מדוע כלל נדרשתם לדעת, כאב או שמחה אשר הניעה אותי לרשום שירי אלו- פולשנות? חוסר אונים? חרדה? מציצנות אובססיבית של צופי טלוויזיה? סתם מעשה אנוש שבשגרה?
אני כותב, כך. לא טענתי לעוני או לאושר, מצבי כמות שהוא, בנסיבות שהוא, אינני מוצא לי לנכון להסבירו לכם, מטעמים שהוסברו.
אינני נדרש לחבב את הסגפנות, תואר אשר ניתן לי או לדרכי כאן ולא העזתי לתת אני לעצמי, אינני נחוץ לדרוש במעלתה. ככל שניסיתי, לא צלחתי, נקודה. החפץ נאבד מתוך כשלון בו, במאבק בין הדוחה לנדחה על האפשרות, ויתרתי אני, כמו ניתנה לי הזכות לכך, ופסתי מקיום רצוני. וחסל.
אין שום סיפוק, אף אחד לא בוחר בכך. 'בכוח' הכנסתי עצמי לכך? ישנם גם אלו האומרים זאת. למען האמת, אין זה מענייני לקבוע זאת, אך גם לא מעניינם. חיי ניצבים בפני אלו השואפים לשנותם, לא אלו החפצים לדעת בהם. גם אלו אינם, סמכו עלי, גם לא אתם.

אין יכולת ביטוי טובה או רעה, ישנו ביטוי, נצור אותו או דחה אותו, כל תגובה מתקבלת על הדעת, בלא עוררין. תגובתו של מר קנניגסר איננה פחותה כיוון שהיא שלילית, אלא כיוון שלא טרח לקרוא כלל, אי ידיעה איננה כהשכלה, הלא נכון?

(ולטענתי, כיוון שבכל זאת החל כאן דיון שירי, טרם לדיון על שכטר ואשר אינו שכטר)

המניפסט החל בטענה פשוטה, תוך שימוש בדמותו של ירמיה ,על כל המשתמע מכך, כעל דרך המשל. אדם המוכנס לבור, לצורך העניין נאמר כל חייו, ושנים אלו כל שנותר לו לדבר עם עצמו, נמצא לכוד בבורו כל ימיו. בבורו, טענתי, נשא ירמיה קול, ומתוך כך ניתקה לשונו מלשון האדם, ובהיותו לכוד בזכר אותו בור, נוצרה לשון לו בלבד. לשון זרה לכל אדם, בבידודו.
טענתי השנייה היתה, כי היכן שהמכבירים במילה על המוות, היכן שהבאים בשיחה שואפים להתקיים, מכך מתכלה המשורר בחייו. כיוון שהם חיים, בלבד, כמן החברה.

המשורר, איננו האומר, אלא הכותב. נשיאתו בקול רם איננה אלא שגעון, בפי אחד האדם, כתיבתו תוכל להיכתב בלשונו בלבד, אחרת איננה חיי בדידות, אלא הרפיה מבורכת מחיי חברה. סלחו לי, אך אני דובר אמת, ולא התיימרתי לייצג אלא את שירתי שלי- אך בדברי אמת, לא שאפתה לנתק עצמי ממנה, לשם הדיווח, דובר האמת הוא גם האמת עצמה. וטוב שכך, כל נסיון אחר היה, לדידי, צביעות לשמה.
את דוגמת היד, החוזרת על עצמה מדי פעם בפעם לאורך המניפסט, ייחסתי למצב בו מושיט אדם, בודד בחדר, את ידו, ונתקל רק בצלה. המשלתי זאת למצבו של המשורר, באומרי כי הושטת היד עצמה, ולא הנסיון להושיט כנגדה (' מה לאושר ולספרות?', ציטטתי כאן קודם את קפקא), הוא דבר השירה. המשורר, טענתי, איננו העושה פעולות (נתתי את אגי משעול כדוגמא לכך, בהתייחסותי לאחד משיריה בהערות), אלא עושה הפעולה, '... כמתוך ייאוש, נסוג מריבויה', וגו'.
האם השירה מניעה לפעולות או מדיחה מהן, האם משמעותה לחיים גובלת בחיים עצמם, או בזניחותם, שהיא זניחותו של הבודד? שאלו את עצמכם, מתי תאמה השירה את צריכתכם והלכי יומכם, ומתי עשתה כן פרסומת מסויימת. את הנסיון להפוך את השירה לפרסומת, כמו בשירה של משעול דנן, רואה אני כחמור, לא מעט כיוון ששולל הוא את הקרקע, השירית כמו גם האנושית, תחת רגלי.
המשלתי לסיפורו של צ'כוב, יגון, אלו שאינם זוכרים אותו יכולים להסתייע ב'אשכבה' של חנוך לוין( סיפורו של הרכב הוא עיבוד לאותו יגון צ'כובי), או פשוט להניח עינם על הסיפור עצמו. כסף לא דרשתי.
באשר לפרסום השירה, אינני יודע כרגע כיצד אוכל להסבירו במילים אחרות, אשר יתאימו יותר מדוגמתו של יגון. דיבור אל העצמי, בחדר מלא אדם. חברה.

ירמיה, אמנם, היה נביא. ניתנה לו מטרה אלוהית אשר הפרידה אותו ממשוררים נטולי אלוה, הוא אמנם לא חפץ בכך, אך אין זה מוריד מערך קיומה של המצווה והצו, אשר אין.

'המבדיל בין משורר לנביא, איננו בהיעדר אמונה (לשניים, גם יחד, אין שכזו), אלא בהיעדר היש (לירמיה היה אלוה, לוֹ בחר לציית; המשורר עודנו לאין, מציית)'

שמו של ירמיה הוא המשמש בצרפתית למילה 'קינה', אגב.

חלקו השלישי של המניפסט עומד בפני עצמו,לכן לא אפרסמו כאן כלשונו, אלא אעניק קישור.

(גם עמודים 14 ו16,אותו החלק).

ובכן, מדברים אלו תוכלו להסיק די בכדי לפסוק, כי המניפסט לא התיימר להיות הוראות הפעלה או מדריך לסלולרי, אלא כשמו ,נסיון הבעתו של אדם נטול יכולת-הבעה, על הבעתו. אולי, לעיני אחרים זהו גבב מילים, חלק זהו מנשר פואטי, או אנטי-פואטי, לחלופין.
ובאשר לשירים, דומני כי הוסבר די.

בתודה,
הנני.
החיים כמשל 44378
אשר,

בתגובתי בה הצעתי מעין פירוש או מיפוי של אחד משיריך הזכרתי את המשורר והסופר פנחס שדה. האם קראת את ספרו "החיים כמשל"?
בספר זה מספר שדה על בדידותו כמשורר; על אי ההכרה בו מצד החברה (הפרק "אין פנחס שדה", למשל); על התרחקותו מהבלי התרבות הצרכנית; על הלהט הדתי של המשורר (אצלו דמות המופת איננה ירמיהו כי אם ישוע); ועל מרכיבים נוספים דומים שהעלית בתגובותיך. אם לא קראת את ספרו של שדה הרי שלדעתי הוא עשוי לדבר לליבך, ואם כן קראת, אשמח לשמוע את התרשמותך ממנו ויחסך אליו.
החיים כמשל 44390
Personally, I loved the book and read it or parts of it many times over. I think his writings are exceptional
and unmatched
in Israeli literature
What do you think?
''אין פנחס שדה'' 44397
30 שנה מאוחר יותר כותב פנחס שדה "בספר האגסים הצהובים" על אותו ספרן בבית ביאליק, שהביאו להבנת אין קיומית.
"דור הולך ודור בא ואי ההבנה עומדת, כי הנה לא מכבר מצאתי בכתב-עת אחד חיבור מאת עיתונאית צעירה על אודות בית ביאליק והספרן הישיש אשר עדיין מכהן בו, וקראתי על הספרן לאמור, כי "אחד שלא ישכח כנראה לעולם את הציניות המרושעת שבאישיותו הוא פנחס שדה" – וקראתי עוד היאך הספרן "מדדה לו עדיין בצעדים קטנטנים, כפוף, מצומק ומצהיב כדפי הספרים שעל המדפים" ואת דבריו שאמר: "לי אין חיים פרטיים, אין לי אשה ואין לי ילדים, ואת כל חיי אני מקדיש לכאן" וכשקראתי זאת התעצבתי אל ליבי, וצר היה לי מאד, ועל כן כותב אני עכשו שורות אלה".
דומני שפנחס שדה הוא הדבר הטוב ביותר שארע לספרות העברית בעת החדשה. ראוי מאד גם לקרוא את הקובץ המאוחר והמופלא "ספר האגסים הצהובים"(1985) (הכולל שירים נפלאים וקטעי פרוזה יוצאי דופן ומרגשים כמו "חורינכם").
צידקת כל 44393
ראשית, לא אמרתי ש''דיון זה אכן נמשך זמן רב יתר על המידה'', אם כי אין ספק שמזה זמן הוא הפליג ממחוזותיו הנינוחים של שיר העלמה.
התקשיתי לעקוב אחר דבריך כעת, ממה שהבנתי אינך רואה בסגפנות ערך, ולכן דבריהם של אסף ואנוכי לא רלבנטיים לגביך. תקן אותי אם אני טועה.

אם להיות צנון, אציין כי אני מוצא את שלושת הפסקאות הפותחות את תגובתך זו (עד ל'המניפסט החל...') לא רלבנטיות לדיון שהתפתח עד כאן. לא שיש משהו רע בהוספת נקודות חדשות לדיון, גם אם לי כקורא לא נשאר כ''כ מקום להתייחס לדברים האישיים כ''כ שתיארת.
על הבדידות 44421
שמעון ומיכאל הזכירו ברוב חן וחוכמה את פנחס שדה כמי שחוקר וניזון מהבדידות. אם אני זוכר נכון, זה היה לצנינים בעיני כמה מבקרים שראו בכך מין פוזה מסוימת. קראתי בספרו לפני שנים, באותו גיל מיוחד שבו בדרך כלל קוראים את פנחס שדה, הרמן הסה וטאגור. מעניין יהיה לראות מה תהייה תגובתי היום אם אקרא בספר שנית. הרי חלק מהעניין של מעבר מגיל העשרה לגילאים מתקדמים יותר זה העלאת שכבות של ציניות תוך קילוף אותו דוק מצועף של סנטימנטליות (ורומנטסיסטית?).

שדה היה משורר רליגיוזי-קדושתי, אם כי אני לא בטוח שהיה דתי. לעומתו, הרב סולובייצ'יק‏1 היה אדם מאמין בכל נימיו. הוא העמיד את עיקר האמונה על בסיס דילמה יחידה - " אני בודד". זו איננה בדידות חברתית נטולת מכרים ידידים ואוהבים אלא חווית הבדידות של האדם המאמין, מין סיטואציה אבסורדית אשר באופן דיאלקטי מתישה ומייאשת ועל כן, מתוך התסכול, מניע את המאמין הבודד לעבודת הבורא.

עבור סולובייצ'יק אין זו פוזה ואפילו לא נסיון רטורי אלא מהות החיים. הכרה שנובעת משנים של הגות ופרקטיקה אמונית.

עד כמה הבדידות המניפסטית שלך היא אכן עמוקה ואותנטית, רק ימים יגידו.

____________

{1] הרב, כך הוא מכונה בה 'הידיעה, שנפטר בתחילת שנות התשעים היה מהוגי הדעות החשובים ביותר של האורתודוכסיה המודרנית בארה"ב ובישראל. הוא היה מראשי ישיבה יוניברסיטי בניו יורק במשך למעלה מארבעים שנה.
אז כך 44262
אני עוקב אחר הדיאלוג הזה בעניין רב. את דעתי על השירה המודרנית הבעתי בשיר הקודם. לא חשבתי שיש צורך לכתוב שוב, במיוחד כשאין לי משהו חדש לומר.

רק דבר אחד עולה במוחי כשאני קורא אותך. זה נראה כאילו אתה מכניס את עצמך לסרטים של מסכן. קראת יותר מדי על המשורר-העני-המסכן ואתה מנסה להכניס את עצמך לקטגוריה הזאת. אולי בכח.
אני מבין שהמציאות היא סובייקטיבית. יכול להיות ומישהו מדוכא בלי כל קשר למצב אובייקטיבי.
במקרה שלך, אתה מחובר לאינטרנט לכל אורך שעות היום, וכבר מכך העניות שלך מוטלת בספק.
יכולת הביטוי הלא טובה שלך ואווירת המיסתורין בה אתה מקפיד להתעטף, לא משרים אמינות לדמותך.
דגל שחור 44149
מישהו נכנס אי פעם לכלא צבאי על תמיכה באנרכו-סינדיקאליזים הראשוני של פרודון?
נראה לי שבשביל לזכות בסימבול של סרבנות מצפון צריך להתאמץ קצת יותר ?
דגל שחור 44181
אני בטוח שהקצין בבקו"ם ממש יזעם כשישמע שאשר תומך באנרכו-סינדיקאליזים הראשוני של פרודון.
(כדי לכתוב את זה עשיתי cut וpaste).
דגל שחור 44203
יזעם במקרה הגרוע, יספוק כפיים במקרה הטוב,
בכל מקרה נראה שמכתב השחרור הפותר משרות צבאי יהיה בדרך
הכל חלק ממכלול 44209
אתה נכנס לכלא על סירוב לשרת,נקודה.לא איכפת להם אם אתה אנרכו-סינדיקליסט, פשיסט, או מר''צניק.
הכל חלק ממכלול 44212
בשירותי הסדיר שימשתי כמנקה שמשות כלי רכב של קצינים בכירים בשערי הקריה. באחד הימים עבר שם אורי שגיא (הוא היה אז ראש אמן) ועל שמשת מכוניתו היה כתם קטן בצורת לוגו של ידיעות אחרונות שסירב להיכנע לאיבחות המגב האכזריות שלי. ניסיתי להוסיף למיים חומר ניקוי מרוכז במיוחד, לא עזר, ניסיתי לגרד את הכתם עם הציפורן ואפילו ניסיתי להיעזר בתרמיל של כדור שסיפק לי שומר הבסיס אך כשלתי במאמצי ובסופו של דבר הוריתי לנהג להמשיך לנסוע כשהכתם מככב על שמשת מכוניתו של הקצין המהולל.
שניות ספורות מאוחר יותר הוא התנגש בעמוד חשמל. כתוצאה מהתאונה הנוראית הזו נשלחתי ל 14 יום מאסר בכלא 4 אבל העונש הזה היה זניח לעומת רגשי האשמה שבגללי הסתובב ראש אמן במשך חמישה שבועות כשסביב צוארו כרוך צוארון אורטופדי מגוכח.
כשחזרתי מהמאסר הורדתי לדרגת טרש והועברתי לתפקיד מנקה המשקפיים ומבריק הדרגות האישי של רסר הבסיס.
הכל חלק ממכלול 44214
כתבתי על האירוע הזה שיר שנדחה בכעס מסיבות תמוהות ע''י כל העיתונים ומאוחר יותר אתרי האינטרנט שבהם ניסיתי לפרסמו.

מישהו ניסה לגרד את הכתם
מעל השימשה
אבל הכתם היה כהה מידי
או להיפך בהיר מידי.
בין כך ובין כך
הכתם נשאר על השימשה.
הכל חלק ממכלול 44217
רס"ר בסיס עם עיגולדים...? וואו.
משקפי קריאה 44219
משקפי קריאה 44221
רס"ר, וקורא?
חותם על פאסים 44276
אצלנו הוא עשה את זה בטביעת בוהן 44285
אצלנו הוא עשה את זה בטביעת בוהן 44287
שינסה לעשות את זה לרמטכ''ל.
הדיסקורס הדכאני הצה''יל 44271
על סרוב לשרת ,במצב הנוכחי תשוחרר על אי התאמה.
בשביל להכנס לכלא תתצטרך להשתתף בחלקים מן הדיסקורס הצבאי דהינו להתגיס קודם ואחר כך לצאת למסעות צלב של סרבנות.
דגל שחור 44408
מישהו פעם הוצא להורג בשל תמיכה באנרכיזם, אז מאסר צבאי הוא לא עונש יוצא דופן באכזריותו ל-"פשע" זה.

ראה מקרה סאקו ו-וונזטי:
נ.ב - אין דבר כזה סרבנות מצפון רשמית בישראל.
דגל שחור 44428
לפי מה שכתוב במאמר, הוצאו להורג סאקו וונזטי מפני שהורשעו בשוד ורצח. פסק הדין הושפע מדעות קדומות של חבר המושבעים, מפני שהשניים היו איטלקים ומפני שהיו אנרכיסטים. ניסוח שקול לשלך היה טוען שהם הוצאו להורג בשל היותם איטלקים.
דגל שחור 44446
אני מודע לכך.
ההרשעה נבעה מהיותם אנרכיסטים (ואיטלקים), ולא בשל הפשע בו הורשעו, ואותו לא ביצעו (בקישור שסיפקתי רשום גם שהם זוכו בדיעבד).

לכן: הם הוצאו להורג בשל האנרכיזם בו תמכו, כאשר הסיבה המשפטית הרשמית הייתה השוד והרצח בו הם הורשעו.
דגל שחור 44507
סאקו וונזטי הופללו על רצח ספר אחד. הם לא ביצעו את המעשה, שנים לאחר מכן הוכח חד משמעית שהרצח לא בוצע על ידם. גם נעשה סרט, ככל הידוע לי, בעניינם.
הם לא הוצאו להורג על מוצאם, אלא על דעותיהם הפוליטיות.
בארה"ב יושבים עתה שני אסירים עם רקע דומה, מומיה אבו-ג'מאל, עיתונאי רדיקלי שהופלל ברצח בנסיבות מחשידות ביותר, ולאונרד פלטייה, אשר סיפורו הלא ייאמן סביב התארגנותו למאבק למען זכויות הילידים האמריקנים הוא מדהים בשמיעה ראשונה, עד שמקשיבים לכתב ההאשמה כנגדו, שמאמת את הכל.
לא זכור לי אם זוכו סאקו וונזטי במשפט חוזר לאחר הוצאתם להורג, אך זכור לי כי הוכחה חפותם עד מעל לכל ספק אפשרי. הסיפור של התביעה נתפר במספריים...

אגב, מה עם נרצחי היי-מרקט? והאנשים שהוצאו להורג בשל כך, בלא אשם בכפותיהם?
כיניתי? 44179
1) מהו התחליף הבשל והישים שאתה מציע לדמוקרטיה?
2) האם תחליף כזה או אחר יבוא ללא תג של מחיר?
אין אוטופיות 44198
1) איזו מין שאלה זו? מן הסתם האנרכיסטים רואים את האנרכיזם כתחליף בשל ואף ישים.

אומנם התאוריה האנרכיסטית מתבססת על הנחות יסוד מסוימות בנוגע לאופיו של האדם (כיצור חברתי עם אינסטינקט לסולידריות ושאיפה לחופש) אבל ההנחות אינן בלתי סבירות, ובהנתן אותן ההנחות האנרכיזם נראה ישים ואף עדיף.

2) לחיים יש תו מחיר. לחיים עם אחרים יש תווי מחיר, ולחיים לבד יש תוי מחיר. וכך גם לאנרכיזם. אף אנרכיסט לא מבטיח העלמות מוחלטת של הניצול, הפשיעה והסבל האנושי.
האנרכיסטים רק מציעים אלטרנטיבה, שלדעתם היא עדיפה על המצב הקיים. (שגם לו כידוע יש תו מחיר).
יופי 43977
האין עיצובים מסויימים יכולים להיות יפים להפליא, למזג את המכונית ותכונותיה במעטפת אינטגרטיבית? זאת כשתכונות אלה הינם פלא-הישג של מחשבת האדם החופשי -עשרות אלפי שנים כיתתו אנשים את דרכם בשרב וחיו חיים חרופים עד סביבות גיל 30, הזדקנו בטרם עת. האין עיצובים יפים וזורמים משנעים מתן דחף למה שהאדם יכול וראוי להיות, ולא מעודדים בהכרח סאוב ועצלות?

האדם משלם עבור מוצר כאקט של הוקרה בערך. הכסף שבידיו אמור להיות, בחברות תקינות, פרי מאמציו המושכלים, פרי דברים בעלי ערך מעשי ידיו. האם דווקא יש לקדש את חוסר הערך, להטיף לזילות אינהרנטית וטוטלית?
אדרבא, יצהיר נא הכותב שהוא נאה מקיים ולא רק מטיף, ומתנגד מעתה ואילך לקבל כל תמורה שהיא לעשייתו, הן מצד אנשים בודדים והן מצד כל קרן ציבורית.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים